לא צריך רק לנצח, צריך גם לייצר סיפור של שינוי

בשנת 2000, לאחר קריסת שיחות קמפ דייוויד ופרוץ האינתיפאדה השנייה בחודשי כהונתו האחרונים של אהוד ברק כראש ממשלה, לא רק תהליך השלום קרס.

מחנה השלום הישראלי איבד את המנוע שהניע אותו במשך שני עשורים: האמונה שאפשר לשנות את המציאות הקשה ביחסים עם שכנינו, ושמאמץ פוליטי יכול להוליד מציאות אחרת, כזאת שתאפשר חיים שלווים יותר במזרח התיכון.

ב־2001, עם תבוסתו של ברק בבחירות המיוחדות לראשות הממשלה ועלייתו של אריאל שרון, המחנה לא רק הפסיד בבחירות. הוא איבד את הסיפור שסביבו התגייס. לקח לו שנים להתאושש מן המכה הזאת, אם התאושש ממנה בכלל.

ב־2001, עם תבוסת ברק בבחירות ועליית שרון, המחנה לא רק הפסיד בבחירות. הוא איבד את הסיפור שסביבו התגייס – שמאמץ פוליטי יכול להוליד מציאות שלווה יותר. לקח לו שנים להתאושש מהמכה אם בכלל

בחירות הן גם סיפור. ובהיעדר סיפור שמחבר בין אנשים ומאפשר לציבור להאמין כי ההשתתפות שלו יכולה לשנות את המציאות, לא רק מפסידים בקלפי. אפשר גם לאבד את הציבור שתמך בך.

בסקר חדש שערכנו בחודש ספטמבר במכון לחירות ואחריות באוניברסיטת רייכמן, בקרב 1,008 משיבים המהווים מדגם מייצג של החברה הישראלית, אנחנו מזהים מצב שמזכיר את אותה נקודה ועלול להוביל לשבר דומה.

בסקר שאלנו עד כמה תוצאות הבחירות הקרובות עשויות להשפיע על תשעה נושאים מרכזיים, מגיוס חרדים ויוקר המחיה ועד יחסי יהודים וערבים, מעמד בית המשפט העליון ויחסי ישראל עם העולם. בכל אחד מן הנושאים, ללא יוצא מן הכלל, מצביעי האופוזיציה הביעו ציפייה חזקה יותר ממצביעי הקואליציה שתוצאות הבחירות ישפיעו על המדיניות בתחום.

הפערים בולטים במיוחד ביוקר המחיה, 74% בקרב מצביעי האופוזיציה לעומת 58% בקרב מצביעי הקואליציה, וביחסי ישראל עם העולם, 82% לעומת 68%. זו אינה תגובה נקודתית לנושא מסוים. זוהי תבנית עקבית: מצביעי האופוזיציה, יותר ממצביעי הקואליציה, רואים בבחירות הקרובות נקודת מפנה אפשרית.

התחושה שהבחירות יכולות לחולל שינוי אינה נשארת בגדר עמדה תיאורטית. היא מתורגמת גם לנכונות להצביע. 86% ממצביעי האופוזיציה מדווחים שהם "בטוחים" שיצביעו, לעומת 78% ממצביעי הקואליציה. פער של שמונה נקודות אולי אינו נשמע דרמטי, ואף הצטמצם מעט מאז הסקר הקודם שערכנו לפני חודשיים, אבל במערכת פוליטית צמודה הוא בהחלט משמעותי. הפער הזה משקף משהו עמוק יותר: תחושת הכרח. עבור רבים ממצביעי האופוזיציה לא מדובר ב"כדאי להצביע", אלא ב"אסור לא להצביע".

התחושה שהבחירות יכולות לחולל שינוי אינה נשארת בגדר עמדה תיאורטית. היא מתורגמת גם לנכונות להצביע. 86% ממצביעי האופוזיציה מדווחים שהם "בטוחים" שיצביעו, לעומת 78% ממצביעי הקואליציה

אלא שתחושת ההכרח הזאת אינה מלווה בתקווה גדולה. רק 18% ממצביעי האופוזיציה מדווחים שהם אופטימיים במידה רבה לגבי עתיד המדינה, לעומת 48% ממצביעי הקואליציה. כמעט מחצית ממצביעי האופוזיציה, 47%, מדווחים על אופטימיות מועטה בלבד, לעומת 25% בקרב מצביעי הקואליציה. במילים אחרות, רבים ממצביעי האופוזיציה מתכוונים להצביע לא משום שהם מלאי תקווה. הם מתכוונים להצביע משום שהם משוכנעים שהמחיר של היעדר שינוי יהיה גבוה מאוד. זו התגייסות המונעת פחות מאמונה בעתיד טוב ויותר מתחושת דחיפות: הפעם חייבים לשנות.

וזה בדיוק מה שהופך את הרגע הזה לרגיש. אם הבחירות לא יולידו שינוי, בהרכב הקואליציוני וביתר שאת במדיניות בתחומים שמצביעי האופוזיציה רואים כקריטיים, חלקם עלולים שלא לחוות את התוצאה כהפסד פוליטי רגיל. התחושה עלולה להיות עמוקה יותר: שההשקעה האזרחית העצומה שלהם לא הצליחה להשפיע על כיוון המדינה.

זהו מחנה שנמצא ברחובות כבר שנים. כבר ב־2019 החלו התארגנויות והפגנות סביב שאלות של שלטון החוק, מוסדות המדינה ועתידה הדמוקרטי של ישראל, והן התרחבו בשנים שלאחר מכן. מאז הקמת הממשלה הנוכחית, וביתר שאת בעקבות המהלך לשינוי מערכת המשפט שנתפס במחנה הזה כהפיכה משטרית, המחאה הפכה למאמץ אזרחי רחב ומתמשך. אחרי ה-7 באוקטובר נוספו לכך גם תחושת המחדל הקשה ומה שרבים במחנה תופסים כהיעדר קבלת אחריות מצד ההנהגה.

במשך שנים האנשים האלה יצאו לרחובות, הפגינו, התארגנו, תרמו ונאבקו, וכעת הם גם מתכוונים להצביע בשיעורים גבוהים. אם לאחר כל זאת התוצאה הפוליטית והמדיניות יישארו בעיניהם ללא שינוי, הסכנה היא לא רק אכזבתם מתוצאת בחירות מסוימת. הסכנה היא שחיקה באמונה שלהם כי למעורבות פוליטית יש בכלל יכולת לשנות ושהחברה והמדינה יכולות לעלות על מסלול חדש.

במשך שנים אנשים יצאו לרחובות, הפגינו, תרמו ונאבקו, ובכוונתם להצביע בשיעורים גבוהים. אם לא יהיה שינוי, הסכנה היא לא רק אכזבה מתוצאת בחירות, אלא שחיקה באמונה בכוחה של מעורבות פוליטית לשנות

ההיסטוריה הישראלית כבר מכירה תהליך כזה. מחנה השלום לא נעלם ביום אחד. הוא נחלש בהדרגה, לאחר ששורה של אירועים ערערה את האמונה שההשקעה הפוליטית שלו יכולה להביא לתוצאה שלשמה התגייס. ראש הממשלה יצחק רבין נרצח, בנימין נתניהו עלה לשלטון, אהוד ברק נבחר על בסיס הבטחה גדולה לשינוי אך כהונתו הסתיימה בכישלון תהליך השלום ובאינתיפאדה.

בהדרגה נשחק גם הסיפור שהניע את המחנה. אם תהליך דומה יתרחש שוב, ההפסד לא יהיה רק פוליטי. הוא יהיה אובדן של אנרגיה אזרחית שנדרש זמן רב לבנות, ולעיתים קשה מאוד לגייס מחדש.

לכן האתגר של המחנה המבקש שינוי איננו רק לנצח בבחירות. הוא חייב גם להציע סיפור ברור של שינוי, ובעיקר להיות מסוגל לממש אותו. השינוי הזה אינו יכול להסתכם ברוח חדשה, בסגנון אחר או באישיות אחרת בראש המערכת. הוא צריך להתבטא במדיניות: בסוגיות החוקתיות וביחסים בין רשויות השלטון; ביחסה של המדינה לאזרחיה הערבים, שהם חלק בלתי נפרד מן החברה הישראלית; במערכת היחסים שבין הציבור החרדי למדינה, לרבות חינוך, שירות והשתלבות במשק; ובמדיניות כלפי הסכסוך הישראלי־פלסטיני ומעמד השטחים.

השאלות הללו קשות, וחלק מן השינויים כרוכים בעימות עם קבוצות גדולות בחברה הישראלית. דווקא משום כך הם אינם יכולים להישאר עמומים. אם מחנה פוליטי מבקש מן הציבור להתגייס בשם שינוי, עליו להיות אמיץ כדי להעמיד סדר יום אחר שעונה לצורך בשינוי יסודי. כי בבחירות הקרובות לא עומדת למבחן רק השאלה מי ירכיב את הממשלה הבאה. עבור ציבור גדול עומדת למבחן גם השאלה האם לאחר שנים של מחאה, התגייסות ומעורבות, הפוליטיקה עדיין מסוגלת לשנות את כיוון המדינה במגוון השאלות המדאיגות את הציבור.

אם מחנה פוליטי מבקש מן הציבור להתגייס בשם שינוי, עליו להיות אמיץ כדי להעמיד סדר יום אחר שעונה לצורך בשינוי יסודי. כי בבחירות הקרובות לא עומדת למבחן רק השאלה מי ירכיב את הממשלה הבאה

מצביעי גוש השינוי מטילים אחריות גדולה על המערכת הבחירות שתוכל לעשות את זה. על מצביעי גוש השינוי לדרוש ממנהיגי הגוש להציג חלופה ברורה, סיפור חדש, ולעמוד על כך, שאם יצליחו אחרי הבחירות להציב אלטרנטיבה שלטונית, הסיפור הזה יהפוך למציאות.

פרופ' אמנון כוורי הוא פרופסור חבר וראש המכון לחירות ואחריות בבית ספר לאודר לממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן.