ישראל דוחפת למלחמה יוונית-טורקית, ולקואליציה טורקית-מצרית נגד ישראל

שיכרון כוח, זלזול באחר ואי-למידה מההיסטוריה, נמנים עם החטאים הגדולים ביותר, המובילים אומות למפלה ואף לחידלון. באופן עקבי בשנים האחרונות, אנו עדים בישראל לסערה מושלמת שבה חטאים אלה ורבים נוספים מובילים אומה, שהייתה בריאה ומשגשגת עד לפני שנים אחדות, אל פי תהום.

השכם והערב מתרחשים מהלכים שאינם לוקחים בחשבון את הבנת המציאות, ונעדרי מחשבה קדימה, שלא לדבר על אסטרטגיה כוללנית וארוכת טווח.

אך המקרה האחרון הוא כנראה המסוכן ביותר, שכן הוא עלול לבסס קואליציה הנרקמת באשמתנו בין שתי מעצמות אזוריות, אשר בידיהן הכלים לאיים על המשך קיומה של המדינה.

בין מהלכים רבים שהתרחשו ללא מחשבה קדימה, המקרה האחרון הוא מהמסוכנים ביותר. הוא עלול לבסס קואליציה, הנרקמת באשמתנו בין שתי מעצמות אזוריות, שבידיהן לאיים על המשך קיומה של המדינה

מהלך בעייתי שכזה, העלול לחזק מגמה זאת ולהנציחה, הוא הברית הישראלית-קפריסאית-יוונית. מעבר לכך שכוח התגובה המהירה המוצע בתוכנית הישנה מונה 2,500 חיילים בלבד (היקף מגוחך לחלוטין), המרכיב החמור והמסוכן טמון בהיותה ברית אנטי-טורקית, שגם מאיימת על שטחים הכלולים באינטרסים של מצרים בים התיכון.

הברית הישראלית-יוונית, המאיימת על טורקיה ומצרים, איננה עומדת לבדה בחששותיהן של השתיים. היא מגיעה בזמן שהתפיסה בקרב מדינות האזור, וכנראה העולם כולו, היא שישראל מדינה לא-רציונלית, שעלולה לתקוף כל מדינה אחרת בעולם מכל סיבה או מניע.

בראש ובראשונה, יש לישראל תפיסת ביטחון שאין לה אח ורע בדברי הימים, כאילו יש רק לה זכות להחזיק בצבא גדול וכי עליה למנוע מכל מדינה באזור החזקת צבא ויכולות שיהיו מסוגלים לקרוא תיגר עליה.

למעשה, באופן פרדוקסלי, אפילו טרגי, בתואנה כי בשכונה קשה זאת עלינו לנהוג כמו שכנינו המוסלמים, ישראל החלה לפעול על פי הדימוי שיצרה לעצמה לגבי הערבים והאיראנים, ולא בהתאם למי שהם באמת.

הסטריאוטיפ האכזר, האלים והלא-רציונלי שאימצנו לעצמנו, מכניס אומות רבות וגדולות למצב של פחד מצמית מפנינו. בניגוד לדעה הישראלית, הטלת פחד ואימה אינה מרתיעה אלא להפך – מובילה ברבות הימים את הצד המפוחד לפעול ואף לתקוף את מי שהוא פוחד ממנו בטרם יותקף ראשון.

הברית הישראלית-יוונית, המאיימת על טורקיה ומצרים, אינה עומדת לבדה בחששות השתיים. היא מגיעה בזמן שהתפיסה בקרב מדינות האזור וכנראה העולם, שישראל מדינה לא-רציונלית

כבר לאחר השבעה באוקטובר היה ברור שמצרים חוששת. החשש מפנינו החל עוד בזמן שבישראל ניסו להאשים את מצרים בחימוש חמאס ולאחר מכן טענו שהמצרים נמצאים על הגדרות. טיעונים אלה הופיעו משום שלישראל נגמרו האויבים שאפשר לתקוף והיה צורך באויבים מדומיינים נוספים.

עבד אל-פתאח א-סיסי, נשיא מצרים, העביר מסר מרומז לישראל, שעיקרו "היזהרו מלתקוף אותנו". הוא עשה זאת באופן מנומס ביותר, על ידי כניסתו לכיתת הדרכה באחד מבסיסי צבא מצרים החדשים, במהלך שיעור לחיילים בלוחמה נגד טנקי מרכבה סימן ארבע. אולם נראה שהמסר לישראל לא גרע מהחשש המצרי מפני אפשרות של פעולה ישראלית נגדם.

בנוסף, מעשי ישראל בעזה, ביהודה ושומרון ואף בלבנון, גורמים ללחץ כבד שמגיע מהרחוב המצרי אל השליטים, כדי שיפעלו להפסקת ההרג. האדם המצרי ברחוב אינו מבין מדוע יש למצרים צבא כה גדול, אם אין בכוונתה להשתמש במעמדה או בכוחה כדי לעצור את מה שנראה לו כפשעי מלחמה.

הרטוריקה הישראלית, כמו גם השאיפה של מצרים לפתור את המחלוקות שלה עם טורקיה לגבי שדות הגז במזרח הים התיכון, הובילו לשינוי מגמה ביחסים בין המעצמות המוסלמיות הים-תיכוניות. במקום עוינות ותחרות בין טורקיה למצרים, החלו שיתופי פעולה ביניהן, כולל אימונים צבאיים משותפים, הן ימיים והן אוויריים. אימונים משותפים מצריים-טורקיים שכאלה נתפסו כפנטזיה פרועה עד לפני כשנתיים.

הרטוריקה הישראלית, כמו גם השאיפה של מצרים לפתור את המחלוקות שלה עם טורקיה לגבי שדות הגז במזרח הים התיכון, הובילו לשינוי מגמה ביחסים בין המעצמות המוסלמיות הים-תיכוניות

כדי להבין את התמונה הגדולה, כדאי להתבונן גם ביחסי ישראל–סוריה. ישראל במדיניותה רבת השנים והלא רציונלית להחלשת משטר אסד, הביאה לקריסתו של החיץ העיקרי שהיה בינה לבין טורקיה, חזבאללה ואיראן.

אף שגבול סוריה-ישראל היה השקט שבגבולותינו מאז 1974, נתנו את לבנון לחזבאללה כשדחפנו בבוטות (אמנם לא לבדנו, אלא לצד אחרים) ליציאת צבא אסד משם ב-2005, וקיבלנו במהרה את מלחמת לבנון השנייה כתמורה.

במשך מלחמת האזרחים בסוריה, מ-2012 ואילך, היינו בעקביות נגד אסד, כלומר סייענו בפועל למורדים אסלאמיסטים פרו-טורקיים ולדאעש. החלשת המשטר הסורי הביאה להתחזקות איראן וחזבאללה שבאו לעזרתו של אסד.

לאחרונה, עזרנו להפיל את משטר אסד סופית, ולהעביר את השלטון בסוריה לגורמים פרו-טורקיים, שעדיין לא הוכיחו חד-משמעית כי נטשו את עברם הפונדמנטליסטי. מייד לאחר שסייענו בהעלאת המשטר החדש בסוריה, פגענו ביכולתו הצבאית, ובכך מנענו ממנו אפשרות לשלוט אפקטיבית במדינה, וחמור מכך, להתמודד עם טורקיה במקרה שתרצה להשתלט על סוריה.

כדי להוסיף חטא על פשע, ישראל החליטה לפלוש לסוריה ולתפוס חלקים ממנה, כשבכך היא מקרבת בפועל את יצירתו של גבול פיזי בין טורקיה לישראל, ומספקת לטורקים עילה לחדור לעומק סוריה בעתיד. זאת, מפני שהטורקים רואים בסוריה שטח השפעה שלהם ואינם מעוניינים בהשפעה ישראלית על גבולם.

בנוסף לכך, ישראל החלה ברקימת ברית עם יוון וקפריסין במזרח הים התיכון, ברית שמבטיחה את הידוקה של הברית הנגדית בין טורקיה למצרים. היא אף הובילה את רג'פ טאיפ ארדואן לאיים מפורשות על ישראל, כי אם תמשיך בפעולותיה יהיה בכך איום קיומי על טורקיה שעלול להוביל למלחמה.

כדי להבין את התמונה הגדולה, כדאי להתבונן גם ביחסי ישראל–סוריה. ישראל, במדיניותה רבת השנים והלא רציונלית להחלשת משטר אסד, הביאה למיטוטו של החיץ העיקרי שהיה בינה לבין טורקיה, חזבאללה ואיראן

הבעיה העיקרית מול טורקיה ומצרים היא שמבחינת מרחק גאוגרפי, שתיהן אינן רחוקות מאיתנו כאיראן, והן מעצמות אזוריות חזקות בהרבה ממנה. רק כדי להבין את קנה המידה, כל אחד משני הציים הימיים, המצרי והטורקי, גדול לפחות כמו ציי יוון, קפריסין וישראל גם יחד, והם מודרניים ביותר בציודם. מלבד זאת, צבא היבשה המצרי הוא עצום ולמצרים גבול יבשתי עם ישראל, ואין לדעת אם צה"ל כלל יכול להביסו בשדה הקרב.

על ישראל לשנות במהרה את מדיניותה בכל הגזרות גם כדי לא להוות איום מיידי על מדינות האזור, וגם כדי לא להיתפס כמדינה לא רציונלית ומסוכנת. היא צריכה לפעול דיפלומטית כדי להרחיק את המצרים מהטורקים. חלק מאבני הדרך לכך הן ביטול הברית עם יוון וקפריסין שהיא רעיון עיוועים. מעבר לכך, ישראל חייבת לחתור לפתרון הסוגיה הפלסטינית בדרכי שלום, שכן סוגיה זאת היא אבן נגף היוצרת מתח מתמיד באזור. יש לממש כיווני פעולה אלה במהרה, שכן ישראל פועלת כרגע כפיל בחנות חרסינה בזמן מאוד רגיש ובעייתי במצרים ובטורקיה.

להבנת המצב, ניתן להתייחס למלחמת פוקלנד, שהתרחשה בשנת 1982, ולאחרונה הוזכרה רבות. החונטה ששלטה בארגנטינה פלשה לאיי פוקלנד והובילה למלחמה עם בריטניה, בניסיון להסיט את תשומת הלב ממצב פנימי עגום שכלל בעיות כלכליות ואחרות בארגנטינה. בדומה לארגנטינה, הן טורקיה והן מצרים במצב כלכלי קשה. נוסף על כך, למדינות אלה יש תודעה היסטורית עמוקה ושאיפה לחזור לתהילת העבר שלהן. נראה שישראל צריכה לשאוף לשגשוג כלכלי עתידי, הכולל שיתופי פעולה כלכליים עם טורקיה ומצרים ויצירת אופק מדיני ואזורי שמתאים לשלוש המדינות, כולל הובלת יוזמה מדינית ישראלית אמיתית בסוגיה הפלסטינית.

אסור להגביר מתח וליצור חיכוכים שעלולים להוביל אותנו למלחמה עם אחת מהן או חמור יותר – בו-זמנית עם שתיהן. במלחמה שכזאת לא נוכל לנצח, והיא עלולה להפוך לאירוע שיאיים על עצם קיומה של מדינת ישראל.

אסור להגביר מתח וליצור חיכוכים שעלולים להוביל למלחמה עם מצרים או טורקיה, או חמור יותר – בו-זמנית עם שתיהן. במלחמה שכזו לא נוכל לנצח, והיא עלולה להפוך לאירוע שיאיים על עצם קיומה של המדינה

ישראל מעודדת כיום את החיכוך היווני-טורקי. עלינו לזכור כי מלחמה בין יוון לטורקיה תסתיים בסבירות גבוהה בהפסד יווני, וטורקיה רק תתחזק. אפילו אם ישראל ויוון יילחמו יחדיו ומצרים לא תתערב, היה וטורקיה תנצל את סעיף 5 של אמנת נאט"ו נגד ישראל, הדבר יביא לסופה של ברית נאט"ו אם מדינות הברית לא יסייעו לטורקים. בנימין נתניהו כבר גרם לפגיעה באימפריה האמריקאית בעקבות המלחמה באיראן. אם הוא גם יגרום לחיסול נאט"ו, יקיץ הקץ על ההגמוניה המערבית, ואין ישראל בלי המערב.

חגי אולשניצקי הוא דוקטור בלימודים קלאסיים, העוסק בחקר של היסטוריה צבאית, כלכלית, חברתית ומדינית. כיום חוקר באוניברסיטת בר-אילן, ובעבר חוקר באוניברסיטאות בזל וורשה.