הדילמה של הציונות הליברלית - סתירה המחפשת פתרון

יש סוג מסוים של מאמר שמופיע כל כמה שנים, בדרך כלל בעקבות איזו טלטלה טרייה בירושלים או בעזה, ושואל האם "הציונות הליברלית" עדיין יכולה להתקיים כמכלול פוליטי קוהרנטי.

השאלה אינה חדשה. היא רודפת את השמאל הישראלי לפחות מאז 1967, וייתכן שאף מאז 1948. אך היא ממשיכה להישאל משום שהמתח שהיא מתארת מעולם לא נפתר באמת – הוא רק נוהל, נדחה, או טויח על ידי המשבר שבמקרה שלט אז בכותרות.

אם מפשיטים את הפולמוס משני הצדדים, הבעיה המבנית פשוטה למדי לניסוח. הציונות, כתנועה היסטורית, הייתה פרויקט של שחרור לאומי מהמאה ה-19: טענה שהיהודים מהווים אומה הזכאית להגדרה עצמית על שטח מסוים. הליברליזם, כמסורת פוליטית, מחויב לזכויות הפרט, לפלורליזם, ובגרסאותיו האוניברסליסטיות יותר, לספקנות מסוימת כלפי פרטיקולריזם אתני או דתי כעיקרון המארגן של המדינה.

השאלה האם "הציונות הליברלית" עדיין יכולה להתקיים כמכלול פוליטי קוהרנטי, רודפת את השמאל הישראלי לפחות מאז 1967. היא עדיין נשאלת כי המתח שהיא מתארת מעולם לא נפתר באמת – הוא רק נוהל, נדחה או טויח

הציונות הליברלית היא הניסיון להחזיק בשתי המחויבויות הללו בו־זמנית: מדינה שהיא גם בית לאום יהודי וגם דמוקרטיה ליברלית המעניקה זכויות שוות לכל מי שחי תחת שלטונה. המחויבות כוללת כחמישה מיליון פלסטינים בגדה המערבית ובעזה שאין להם זכות הצבעה בממשלה השולטת בחייהם, וכן שני מיליון האזרחים הערבים של ישראל גופא, שאמנם מצביעים אך התלוננו זה מכבר על אי-שוויון מבני.

הטענה בעד היתכנותה

המגינים על הפרויקט, הרציניים שבהם, טוענים שהמתח אמיתי אך אינו קטלני, כי ישראל שבתוך הקו הירוק תפקדה, גם אם בצורה בלתי מושלמת, כדמוקרטיה ליברלית עם מערכת שיפוט עצמאית, עיתונות חופשית, בחירות תחרותיות, והגנות משפטיות למיעוטים. הגנות שלמרות הפערים בפועל, עולות על אלה הקיימות כמעט בכל מקום אחר באזור.

לפי גישה זו, הכיבוש הוא בחירה פוליטית ולא הכרח מבני הנובע מהציונות עצמה, והסדר של שתי מדינות, או צורה אחרת של הפרדה, יפתור את הסתירה. זה יקרה על ידי החזרת ישראל לגבולות דומים לאלה שלפני 1967, שם החשבון הדמוגרפי־דמוקרטי מתאזן בצורה נוחה הרבה יותר. העסק הבלתי גמור של 1948, במילים אחרות, הוא באג ולא פיצ'ר, וניתן לתקנו עקרונית באמצעות רצון פוליטי והסכם שלום.

הטענה נגד היתכנותה

מבקרים, הן מכיוון לאומי פלסטיני והן מזרם פוסט־ליברלי הולך וגדל בתוך המחשבה הישראלית והיהודית בתפוצות, טוענים שהמסגור הזה ממעיט בעומק הסתירה. כמעט שישה עשורים של כיבוש, הם מציינים, אינם סטייה זמנית – זהו כבר המצב החציוני של קיום המדינה מאז 1967, מנוהל על ידי מנגנון בירוקרטי וצבאי קבוע, נתמך לאורך ממשלות מכל גוון אידאולוגי, ומתבסס יותר ויותר על ידי אוכלוסיית מתנחלים המתקרבת לחצי מיליון בגדה המערבית בלבד.

כמעט שישה עשורי כיבוש, טוענים המתנגדים, אינם סטייה זמנית – הם מנוהלים על ידי מנגנון בירוקרטי וצבאי קבוע, שנתמך לאורך ממשלות מגוונות, ומתבסס יותר ויותר על ידי אוכלוסיית מתנחלים המתקרבת לחצי מיליון בגדה בלבד

הסדר פוליטי שנמשך כל כך הרבה זמן, לפי גישה זו, הפך בפועל למערכת עצמה ולא לסטייה ממנה. יש להוסיף לכך את אירועי 1948 עצמם – עקירתם של כשבע מאות אלף פלסטינים, עובדה יסודית שכל חשבון נפש כן עם מקורות המדינה חייב להתמודד עימה. הטענה היא שהציונות הליברלית תמיד דרשה מידה מסוימת של תשומת לב סלקטיבית: משמעת של הסתכלות על הקו הירוק ולא הרבה מעבר לו.

יש גם טיעון דמוגרפי שעומד בבסיס שתי העמדות ולעיתים רחוקות נאמר בקול רם בחברה מנומסת: בין הנהר לים, היהודים והפלסטינים נמצאים כיום בקירוב בשוויון מספרי. מדינה השולטת על כל אותו שטח בעודה מעניקה אזרחות מלאה ושווה רק לאחת משתי הקבוצות אינה, לפי רוב ההגדרות המקובלות, דמוקרטיה ליברלית על פני כל השטח שבשליטתה – לא משנה מה מצבה בתוך קווי 1967.

ציונים ליברלים השיבו בדרך כלל על כך באמצעות התעקשות על הפרדה, שתי מדינות, או חלוקה כלשהי אחרת, בדיוק משום שהם מכירים בכך ששלטון קבוע ובלתי שוויוני על מיליוני בני אדם אינו מתיישב עם מחויבויות ליברליות. הצרה היא שהתנאים הפוליטיים להפרדה התרחקו, ככל הנראה, ולא התקרבו, במהלך שלושת העשורים שחלפו מאז אוסלו, ככל שהתרחבות ההתנחלויות נמשכה תחת ממשלות של הימין והמרכז־שמאל כאחד, וככל שהתנועה הלאומית הפלסטינית התפצלה בין הרשות הפלסטינית לחמאס.

היכן נותר הוויכוח

דבר מכל זה אינו פותר את השאלה האמפירית של מה שהציבורים הישראלי והפלסטיני באמת רוצים, שאלה שבעצמה שנויה במחלוקת ומשתנה, במיוחד לאחר השבעה באוקטובר ומלחמת עזה שהקשיחה עמדות משני הצדדים.

מה שניתן לומר בביטחון רב יותר הוא ש"ציונות ליברלית" מתפקדת פחות כאידאולוגיה מבוססת ויותר כהימור – הימור שהתנאים הפוליטיים להפרדה אמיתית, או להסדר אחר המכבד זכויות, עדיין ניתנים ליצירה בטרם העובדות בשטח יהפכו את ההימור הזה לבלתי ניתן למימוש לצמיתות.

מדינה השולטת על שטח ומעניקה אזרחות מלאה ושווה רק לאחת משתי הקבוצות בו, אינה, לפי הגדרות מקובלות, דמוקרטיה ליברלית על פני כל השטח שבשליטתה – בלי קשר למצבה בתוך קווי 1967

האם ההימור הזה עדיין חי, או שמא הוא נכשל בשקט לפני מספר שנים ותומכיו פשוט לא שמו לב לכך, זהו בדיוק הוויכוח המתנהל כעת, ויכוח שהמגמות האמפיריות (צמיחת ההתנחלויות, היחלשות הקונצנזוס של שתי המדינות בשתי החברות, השלכות מלחמת עזה) ימשיכו להחזיר אל השולחן, לא משנה כמה זה לא נוח לאנשים שהיו מעדיפים שלא לבחור בין הלאומיות שלהם לבין הליברליזם שלהם.

ד"ר לי-און הדר הוא עיתונאי, פרשן לעניינים גלובליים ומרצה ליחסים בינלאומיים בוושינגטון. לשעבר עמית מחקר במכון קאטו ופרופסור אורח באמריקן יוניברסיטי, הוא משמש כעת כעמית בכיר במכון למחקרי מדיניות חוץ ועורך תורם בנשיונל אינטרסט מגזין.