אזרחות אינה אות הוקרה ולא פיקדון

"מקומם לא איתנו", אמר ראש הממשלה בנימין נתניהו על יובל אברהם ורחל שור, יוצרי "נז"א", ימים ספורים אחרי שהסרט זכה בפרס המיוחד של חבר השופטים בפסטיבל ונציה.

נתניהו הודיע שיקדם שתי הצעות חוק נגד מי שמכפיש, לדבריו, את חיילי צה"ל בעולם: האחת תגדיל פי עשרים את סכום תביעת הדיבה, והאחרת תשלול אזרחות. גם אם חוק כזה לא יחוקק לעולם, עצם האיום בשלילת אזרחות כתגובה ל"הכפשה" הוא הסלמה מסוכנת.

הסרט עדיין אינו מופץ בישראל ולדברי יוצריו יהיה זמין בחינם ברשת רק בנובמבר. הטענה שהוא מציג, כפי שניסחו אותה אברהם ושור, היא שהרג חפים מפשע בעזה היה מכוון ונבע ממדיניות ולא מטעות. הוא נשען על עדויות של 24 חיילים ואנשי מודיעין אנונימיים.

נתניהו הודיע שיקדם שתי הצעות חוק נגד מי שמכפיש, לדבריו, את חיילי צה"ל בעולם: הגדלת סכום תביעת הדיבה פי 20, ושלילת אזרחות. גם אם החוק לא יחוקק, עצם האיום בשלילת אזרחות הוא הסלמה מסוכנת

צה"ל דחה את טענותיו וטען שזהות המרואיינים אינה ניתנת לאימות ושחלק מדבריהם חורגים מן הידע שהיה אמור להיות בידיהם. הבירור עוד בעיצומו והצעות החוק טרם הוצגו, אבל נתניהו כבר הבטיח שייקראו "חוקי נז"א".

מי שלא צפה בסרט אינו יכול לדעת איזו מסקנה ראויה לגביו. ייתכן שבדיקת טענותיו תצדיק ביקורת חריפה על יוצריו או תגלה שנחצה גבול משפטי. ייתכן שחלק מן הדברים המתועדים אכן התרחשו, אך שהחיבור ביניהם לטענה על שיטה או מדיניות אינו מוצדק. וייתכן שדווקא מה שמתועד בו יחייב חשבון נפש שקשה יהיה להתחמק ממנו.

זה המרחב שחסר בתגובה שנתניהו הציג. עוד לפני שהטענות נבדקו, הסרט כבר הוכנס למסגרת של "הכפשה", והשאלה עברה ממה נכון או לא במה שנאמר בו – למה צריכה המדינה לעשות למי שאמר אותו.

שתי ההצעות של נתניהו נאמרו באותה נשימה, אבל הן אינן שתי דרגות של אותו דבר. אם אדם מפרסם דברי דיבה, יש מסגרת משפטית לכך. אפשר לתבוע אותו, להציג ראיות ולתת לבית המשפט להכריע. אפשר להתווכח על גובה הפיצויים ועל השאלה אם החוק הקיים מספק. אבל השאלה נשארת אותה שאלה: האם פרסום מסוים חצה גבול משפטי. שלילת אזרחות אינה שואלת אותה. היא שואלת אם מי שפרסם עדיין נמנה עימנו.

נכון, החוק הישראלי כבר מאפשר במקרים חריגים לבטל אזרחות בשל הפרת אמונים, ושר התרבות מיקי זוהר אף קרא לשלול את אזרחותם של אברהם ושור. משום שההחלטה אינה בידיו, הוא פנה למשרד הפנים בדרישה לבחון פתיחת הליך.

אבל החריג הזה אינו מטשטש את ההבדל אלא מחדד אותו. הוא בנוי על מעשים מוגדרים, כמו טרור, ריגול או סיוע לאויב, ומי שמוסמך לבטל את האזרחות הוא בית המשפט, לבקשת שר הפנים ובהסכמה בכתב של היועץ המשפטי לממשלה.

בדיבה אפשר להתווכח על גובה הפיצויים והאם החוק הקיים מספק. אך השאלה נשארת אותה שאלה: האם פרסום מסוים חצה גבול משפטי. שלילת אזרחות אינה שואלת זאת. היא שואלת אם מי שפרסם עדיין נמנה עמנו

אם החשד הוא שבהשגת החומרים בוצעה עבירה, יש לחקור אותה ולהוכיח אותה; וגם אם תוכח, היא תהיה טענה על מה שנעשה כדי להשיג את העדויות, לא על מה שנאמר בהן. האפשרות שנעשתה בגידה אינה הופכת הכפשה לבגידה.

הכפשה יכולה לתאר שקר, הגזמה או טענה חסרת בסיס, אבל בשפה הפוליטית היא יכולה לתאר גם ביקורת שהשלטון סבור שהיא עושה עוול למדינה. וכאן טמון הקושי: ברגע שהנזק למדינה נעשה חלק מן ההצדקה לשלילת אזרחות, ההבחנה בין אמת לשקר כבר אינה מספיקה. גם עובדה נכונה יכולה להזיק לתדמיתה של ישראל, וגם ביקורת מוצדקת יכולה לשמש את אויביה. דווקא הדברים שקשה למדינה ביותר לשמוע על עצמה עשויים להיות הדברים שאזרחיה צריכים להיות חופשיים לומר.

גם אם ההצהרה של נתניהו היא בעיקר רטוריקת בחירות, לרטוריקה יש תוצאות. כששלילת אזרחות מוצגת בפומבי כתשובה אפשרית ל"הכפשה", גם בלי שנשללה אזרחותו של איש, משהו ביחס בין ביקורת לבין שייכות כבר השתנה. ואזרחות אינה נעשית מותנית רק אצל מי שמאיימים לשלול אותה ממנו: מרגע שנאמר שיש דברים שאזרח יכול לומר שבגללם "מקומו לא איתנו", התנאי מרחף מעל כולם. גם מעל מי שבוחר לשתוק.

אזרח שפרסם דיבה עלול לשלם פיצויים, ואזרח שעבר עבירה עלול לעמוד לדין ואף להיכלא. אף אחד מאלה אינו מחייב את המדינה להעמיד פנים שהוא מעולם לא היה אחד מאיתנו. המדינה אינה מחזיקה את האזרחות בפיקדון עד שייקבע אם בעליה מביך אותה בחו"ל, והיא גם אינה מעניקה אותה כאות הוקרה למי שמייצג אותה היטב בעולם. היא המעמד שממנו אזרח עומד מול כוחה, לרבות כשהוא אומר עליה דברים קשים, מקוממים ואפילו שגויים.

המדינה לא מחזיקה את האזרחות בפיקדון עד שייקבע אם בעליה מביך אותה בחו"ל, ולא מעניקה אותה כאות הוקרה למי שמייצגה בכבוד. זה מעמד האזרח העומד מול כוחה, גם כשהוא אומר עליה דברים קשים ואף שגויים

מאחורי הכעס על "נז"א" עומדת הטענה: "זו אינה המדינה שאנחנו". זו טענה על זהות, וטענות כאלה מתבררות בוויכוח: מה עשינו, מה לא עשינו, מה אפשר להסיק מכך ומה אנחנו מוכנים לומר על עצמנו. אפשר לנסות להפריך את הסרט, לתבוע במקום שבו הדין מאפשר זאת ולחקור אם בוצעה עבירה. אבל מי שמציע לשלול אזרחות ממי שמציג תמונה אחרת אינו מכריע בוויכוח הזה. במקום להשיב "זו אינה ישראל", הוא אומר למי שטוען אחרת: אולי אתה אינך ישראלי.

אזרחות אינה טיעון בוויכוח על דמותה של המדינה. היא התנאי לקיומו.

שגית אלקובי פישמן היא דוקטורנטית בחוג לתקשורת באוניברסיטת בר-אילן; חוקרת את האופנים בהם מתפתחים נרטיבים בסביבות שיתופיות ודיגיטליות והשלכותיהם על זהויות קולקטיביות מתהוות, בדגש על אירועים בעלי השפעה גלובלית.