סוף סוף מדינה שאפשר להודות בגאווה "אני מישראל" ולקבל בחזרה מבט מאיר פנים וברכה חמה, מלווה ברושם עמוק, כאילו היינו נציגי הקדושים מארץ הבשורה: "או, ישראל".
חודש בפרו היה עבורנו חוויה מתקנת לתחושת הניכור כלפינו בעולם. בשנים האחרונות, וביתר שאת בשלוש האחרונות, לא פשוט להיות ישראלי בעולם. ויתרתי על הצגה בכנסים אקדמיים בשוודיה ובגרמניה. האחד ממש סמוך לאירוויזיון, והספיקו לי מראות המחאה בחדשות כדי להבין שקיבלתי החלטה נכונה.
במונטריאול נקלעתי ללב הפגנה עצומה עם קהל קיצוני שהציג את ישראל כטובחת בילדים, באמצעות שלטים ומיצגים מדממים ומאיימים. זו הייתה פרופגנדה פופוליסטית שאי אפשר להישאר אדישים אל מולה.
חודש בפרו היה עבורנו חוויה מתקנת לתחושת הניכור כלפינו בעולם. זה שנים, וביתר שאת בשלוש האחרונות, לא פשוט להיות ישראלי בעולם. לא פעם ויתרתי על הצגה בכנסים אקדמיים לנוכח המחאה
מצד אחד עוררה אותה הפגנה במונטריאול שנאה תהומית כלפינו, ומצד שני הפגינה אמפתיה עמוקה וחד-צדדית לעם הנכבש בפלסטין. עמדתי שם משתאה ומתוסכלת מול מאות אנשים בצעדה נגדנו, וידעתי שלא רק שאין כאן עם מי לדבר – מוטב שאסתיר את זהותי ואלך משם. המחאה הזו רדפה אותי גם למחרת במוקד אחר.
בארצות הברית, עם קבוצה מישראל, נקלענו לצעקות שנאה נגדנו, ולמרבה הצער אחד מחברי הקבוצה חשב שהוא יכול להשתיק את השונאים וניסה לדבר איתם. זאת הייתה טעות שעליה הוא שילם מחיר כבד. העימות בינו לבינם הידרדר לאלימות פיזית, והדבר עלה לו במקום עבודתו.
והיו גם חוויות אחרות בחו"ל, שלי ושל עמיתים מהאקדמיה שקיבלו הודעות על ביטול השתתפותם בכנסים, מאמרים שנדחו, כולל אחד שלי שחזר באמירה: "מחקר מצוין, מאמר מעולה, אך את צריכה להכיר בכך שישראל מבצעת רצח עם בעזה. ללא ההערה הזו, לצערנו לא נוכל לפרסם".
עם שלל החוויות המדכאות האלה, ואחרי תקופה ארוכה מדי שבה הזהות הישראלית שלנו מסוכסכת ומיוסרת, יצאנו יורם בעלי ואני לטיול של חודש בפרו. את שרשרת מגן הדוד שלי השארתי בבית, כי לא ידענו למה לצפות. בדיעבד, זהו מקום לשאת את זהותנו היהודית והישראלית בגאווה ובלי חת. מה רבה הייתה ההפתעה והשמחה לגלות שבפרו אוהבים אותנו באמת.
במונטריאול עמדתי משתאה ומתוסכלת מול מאות אנשים בצעדה נגדנו, וידעתי שלא רק שאין כאן עם מי לדבר – מוטב שאסתיר את זהותי ואלך משם. המחאה הזו רדפה אותי גם למחרת במוקד אחר
פרו היא ארץ יפהפייה ומגוונת בנופיה. הרי האנדים הגבוהים, סבכי הג'ונגלים באמזונס, מאצ'ו פיצ'ו וההיסטוריה המרתקת של תרבות האינקה, הכפרים הציוריים בעמק הקדוש, שם ישראלים נאספים בבית היהודי ובמרחבי טיפול לנפש.
רבים גם מחפשים את הבריחה בעולם של הזיות ובקקטוס סן פדרו שגדל שם בכל פינה. פרו היא יעד מועדף על חיילים משוחררים. בחודש הקצר שלנו כאן, הישראלים שבהם נתקלנו היו בעיקר חיילים וחיילות משוחררים, בודדים ובקבוצות, סטודנטים שעשו אינספור ימי מילואים בשלוש השנים האחרונות, פצועים בשלבי החלמה לגוף ולנפש.
כל אחד ואחת שפגשנו נראו לנו כמו ילדינו שלנו, והיצר ההורי-ישראלי של התקופה האחרונה מייד השתלט והחל לגונן: אתם צריכים משהו? אכלתם? מי אתכם כאן? את כולם רצינו לחבק. ידענו בדיוק מה יש שם מאחורי המבט העמוק בעיניהם. המקומיים ידעו פחות. ואולי המפלט הזה הוא בדיוק מה שהצעירים שלנו ביקשו.
שמחנו שכאן הם לא צריכים להתמודד עם גרפיטי מאשים שמככב בכל בירה אירופית, שקורא להשמדת ישראל מהנהר עד הים (או: מהירדן עד הים). טוב שעזה לא רודפת אותם עד כאן, מלבד זו שלעד תישאר בזיכרונותיהם. אין כאן מחאות ולא שלטים לשחרור פלסטין.
הדגל היחיד שבו נתקלנו היה במסעדה צמודה לבית חב"ד בפיסאק, בעמק הקדוש. הצטערנו להיתקל גם בזה וגם בזה. שניהם עוררו בנו אי שקט, בפרט כשהרבי של חב"ד יצא לדבר עם לקוחות במסעדה הצמודה או כשיצא לקושש מתפללים להשלים לו מניין. חיילים משוחררים הם טרף קל. חשבנו לנו שחוק ההשתמטות הגיע עד כאן, בעוד שהחיילים המשוחררים שלנו, כמו יהודים טובים, מתגייסים למניין.
שמחנו שהצעירים הישראלים כאן לא צריכים להתמודד עם גרפיטי מאשים שמככב בכל בירה אירופית וקורא להשמדת ישראל מהנהר עד הירדן. טוב שעזה לא רודפת אותם עד כאן, מלבד זו שלעד תישאר בזיכרונותיהם
במהלך החודש בפרו עשינו לנו שני הרגלים קטנים וחשובים. האחד היה לפזר ישראל טובה, להיות אדיבים ונדיבים ובכוונת תחילה לספר שאנחנו מישראל. כשהמקומיים שאלו "איך זה שכל הגרינגוס צעירים?" מרמזים שאנחנו לא בגיל הרגיל בנוף התיירות מישראל, פרגנו להם על המקום המיטיב הזה שמתלבש כמו כפפה ליד על הנפש שלהם. הפרואנים הם אנשים שמחים באמת, ואנחנו, איך לומר, שכחנו איך לשמוח. טבענו באבל, בקושי ובשכול. כאן, בלי שאף אחד יראה – אפשר להשתחרר מהכול.
כמעט בכל יום הייתה פיאסטה מסוג אחר. כמו שאנחנו קובעים ימי זיכרון – הפרואנים קובעים סיבה למסיבה, יוצאים לרחובות בלבוש מסורתי, בתופים ובמחולות. בארקיפה, העיר הלבנה היפהפייה, שבוע שלם חגגו 486 שנים להיווסדה. בקוסקו הססגונית נפתחו אירועי החג לסנטה רוזה. בלימה נערך פסטיבל הקפה ולידו פסטיבל הלחם, וכך הלאה וכך הלאה.
יום רדף יום בשמחה צרופה, בקרב אנשים פשוטים שיש להם מעט כל כך בחומר – ועם זאת, כל כך הרבה בלב. נמלאנו הודיה על המקום השמח הזה. אנחנו, כמו הגרינגוס הישראלים הצעירים, היינו זקוקים לשחרור הזה.
ההרגל החשוב השני שעשינו לעצמנו היה להסיר מכול מקום מדבקות אנטי-ישראליות. הגם שאלו לא היו רבות, ובטח לא במקומות הנידחים, דאגנו שלא יישארו עקבות שנאה כלפינו.
חדשות העולם ממש לא על סדר היום של הפרואנים. הם חיים בשקט את חייהם, ובשבילנו, איך לומר, הבורות הזאת הורידה מתח. מה שלא יודעים, פחות כואב. לכל היותר חלק מהפרואנים יודעים שיש מלחמה בישראל. הפרטים פחות מעניינים אותם.
פרגנו להם על המקום המיטיב הזה שמתלבש כמו כפפה ליד על הנפש. הפרואנים הם אנשים שמחים באמת, ואנחנו, איך לומר, שכחנו איך לשמוח. טבענו באבל, בקושי ובשכול. כאן, בלי שאיש יראה – אפשר להשתחרר מהכול
העניין הוא, שבמקום שבו יש ואקום של ידע – בקלות יכולה להיכנס השפעה לא רצויה. זה עניין של זמן, וגם לכאן תחלחל הפרופגנדה שפשטה באירופה כולה. אז דאגנו לנקות סימנים להנדסת תודעה נגדנו ובמקומם להיות שגרירים של אהדה.
למען האמת, כל אזרח ישראלי שיוצא לעולם יכול לעשות את זה, ובכל מקום בעולם. בפרו פשוט יש קרקע לא מעובדת בשנאה, אז קל יותר לזרוע זרעים של טוב. במקומות אחרים זה יותר מאתגר, וכמו שהיה בחוויית השנאה בארצות הברית – זה עשוי להיגרר לוויכוח, להאשמות ולעיתים אף לקונפליקט אלים וקשה מזה.
אז הא לכם יעד תיירות שעושה טוב על הלב. פרו, פרו-ישראל. גם אם הטיסה לכאן יקרה יותר מטיסה לאירופה, הרי שהשהות כאן זולה, אז זה מתקזז. כשאתם שם (או בכל מקום), נסו להיות שגרירים של ישראל יפה. כמו שעושים הצעירים שלנו ברגישות רבה כל כך. הם כאן אהובים באמת.
כמו הפתק שציירתי וכתבתי לעצמי כאן באחת הסדנאות שהפגישה אותנו עם צעירים יפים מישראל – פרו היא יעד מושלם פשוט "להאט".
ד"ר איריס פוסקלינסקי היא עובדת סוציאלית, חוקרת ומרצה בתחומי קהילה וניהול חברתי. מומחית לפיתוח וניהול שותפויות החתומה על מודל שותפות שזיכה אותה בפרס, ושני עשורים של ניסיון מקצועי בתחום בארץ ובעולם. איריס היא תושבת הגליל המערבי. כתיבתה והנחייתה בתהליכים אישיים, ארגוניים וקהילתיים משלבות שיטות לגילוי עצמי וחיבור למקורות השראה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו