תנורו של עכנאי ותצפיתניות ה-7 באוקטובר

"באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם, ולא קיבלו הימנו" (תלמוד בבלי, בבא מציעא נ"ט ע"ב)

המדרש התלמודי הידוע על תנורו של עכנאי, העוסק במחלוקת הלכתית בין רבי אליעזר לחכמים בשאלה אם תנור מסוים טהור או טמא – מלמד אותנו כמה חשוב להקשיב לקולות מגוונים. 

רבי אליעזר מדבר, משיב ומביא ראיות, והחכמים אינם מקבלים את דבריו. מכאן הולך הסיפור ומקצין: חרוב נעקר ממקומו, אמת המים חוזרת לאחור, כותלי בית המדרש נוטים ליפול, ולבסוף אפילו בת קול מתערבת. ובכל זאת, ההכרעה נשארת בידי הרוב. "לא בשמים היא", אומר רבי יהושע. האחריות להכריע נמצאת כאן, אצל בני האדם.

ההכרעה מתקבלת, אבל הסיפור ממשיך. רבי אליעזר מורחק מבית המדרש, ורבי עקיבא נשלח לבשר לו על כך. חז"ל אינם מסתפקים בתיאור ההכרעה ההלכתית, אלא משאירים מקום גם למחיר שלה, למה שקורה לקול שלא התקבל. מכאן עולה שאלה רחבה יותר, לא רק כיצד מערכת מכריעה, אלא גם כיצד היא שומרת על היכולת להמשיך לשמוע את מי שחושב אחרת ממנה.

חז"ל לא מסתפקים בתיאור ההכרעה ההלכתית. הם משאירים מקום גם למחיר שלה, מה קורה לקול שלא התקבל. לא רק איך מערכת מכריעה – אלא גם איך היא ממשיכה לשמוע את מי שחושב אחרת ממנה

קשה לקרוא בהקשר הזה את תחקירי השבעה באוקטובר ולא לחשוב על התצפיתניות. תחקירי צה"ל קבעו שתפקודן היה מקצועי ומופתי, ושהמידע שאספו לאורך זמן העיד, בדיעבד, על פעילות אויב חריגה בחודשים שלפני המתקפה.

עוד נקבע כי ניתוח איכותי של המידע יכול היה להבליט את השינוי בגזרה. כלומר, הבעיה לא הייתה רק מחסור במידע. היה מידע, היו מי שראו והיו מי שדיווחו. השאלה הייתה מה קורה למידע הזה כשהוא עולה בתוך מערכת היררכית, וכמה מקום ניתן לקול שמביא אותו לערער את מה שכבר התקבע.

כאן מתחיל הדיון על הקשבה. לא כל דעה נכונה, ולא כל קול צריך להכריע. מנהיגות אחראית צריכה לבדוק, לשקול ולהחליט על סמך מידע מבוסס. אבל כדי שזה יקרה, צריכה להיות קודם עמדה נפשית שמסוגלת לקלוט גם את מה שלא מתיישב עם התפיסה הקיימת.

כשיש סביב השולחן ריבוי של קולות, נקודות מבט וזהויות, גדל הסיכוי שמשהו בתמונה יזוז. לא מפני שריבוי מבטיח אמת, אלא מפני שהוא פותח אפשרות לראות דבר שלא ראינו, לשמוע מידע שלא נתנו לו משקל, ולבחון מחדש הנחה שכבר התקבעה.

הבעיה לא הייתה רק מחסור במידע. היה מידע, היו מי שראו ומי שדיווחו. השאלה הייתה מה קורה למידע הזה כשהוא עולה בתוך מערכת היררכית, וכמה מקום ניתן לקול המערער על מה שכבר התקבע

כאן נמצא גם הכוח של שוויון בתוך מרחב של למידה. לא שוויון בידע, בסמכות או באחריות, אלא שוויון בזכות להביא קול אל תוך החדר ולהישמע. בבית המדרש ובמעגל, למשל, אנחנו מניחים לרגע את ההיררכיה בצד. הטקסט נמצא במרכז, ואנחנו יושבים סביבו. אין ראש שולחן, ואין קול שמקבל מראש משקל גדול יותר משום שהוא שייך לאדם בכיר, בטוח או רהוט יותר. לכל אחד יש אפשרות להביא את נקודת המבט שלו, ולכל אחד יש אחריות להקשיב.

המעגל הוא לא רק סידור של כיסאות, הוא תרגול של עמדה נפשית. הוא מזכיר שהאדם שמולי עשוי לראות משהו שאני לא רואה, ושכדי ללמוד באמת אני צריך להיות מוכן לכך שמשהו במה שאני חושב ישתנה בעקבות מה ששמעתי. זו אינה חולשה של עמדה, אלא תנאי ללמידה, ובמקרים מסוימים גם תנאי לקבלת החלטות טובות יותר.

את היכולת הזאת אי אפשר להתחיל ללמד רק כשאנשים נעשים מפקדים, מנהלים, מחנכים או מנהיגים. אם רוצים מבוגרים שמסוגלים להקשיב לקול שמערער אותם, צריך לחנך לכך מגיל צעיר. בית הספר צריך להיות מקום שבו ילדים ובני נוער לומדים להביא את הקול שלהם, לשמוע קול אחר, לחלוק, לשאול, להחזיק עמדה שאינה פופולרית, ולבדוק מחדש את מה שנדמה שכבר ידוע. אי אפשר לצפות שמבוגר יפתח פתאום יכולת להקשיב באמת, אם לאורך שנות החינוך שלו לא ניתנה לו הזדמנות לתרגל אותה.

זו אחת המשימות העמוקות של החינוך – לא רק להעביר ידע, אלא לגדל בני אדם שמסוגלים להיות בתוך ריבוי בלי להיבהל ממנו, להקשיב בלי לוותר מראש על עמדתם, ולהיות פתוחים לאפשרות שהמפגש עם קול אחר ירחיב את התמונה שלהם. כי ברגעי אמת, כשהמידע שמגיע אינו מתאים למה שכבר נדמה שיודעים, מאוחר מדי להתחיל ללמוד להקשיב. היכולת הזאת צריכה להיבנות הרבה קודם.

יש כוח של שוויון במרחב של למידה. לא שוויון בידע, בסמכות או באחריות, אלא בזכות להביא קול אל תוך החדר ולהישמע. בבית המדרש מניחים לרגע את ההיררכיה בצד. הטקסט נמצא במרכז ויושבים סביבו

ואולי זו גם אחת השאלות שמשאיר אחריו תנורו של עכנאי, לא רק מי מכריע, אלא איזו תרבות של הקשבה מתקיימת עוד לפני שמגיע רגע ההכרעה.

יעל נכון הראל היא מנכ״לית קרן פוזן, יו״ר הועד המנהל של ארגון בינה ומייסדת שותפה ומנהלת של מיזם ״לראות את הקולות״,