יואב סגלוביץ' עושה עכשיו משהו שהמערכת הפוליטית הישראלית מטיפה לנו לעשות כמעט מדי יום, אבל מתקשה מאוד לעשות בעצמה; לחיות יחד, לקבל את האחר, להכיר בשונות ולבנות שותפות על בסיס שוויון אזרחי.
אנחנו מלמדים דו קיום בבתי הספר, מקימים פרויקטים של חיים משותפים ומדברים ללא הרף על שותפות יהודית-ערבית. אבל כאשר מגיעים אל המערכת הפוליטית עצמה, החברה הישראלית עדיין מחולקת במידה רבה למפלגות יהודיות ולמפלגות ערביות.
היו וישנן מסגרות יהודיות-ערביות, ובראשן חד"ש, אבל בלב הפוליטיקה הפרלמנטרית הממוסדת עדיין נדיר לראות יהודי ציוני וערבי מוסלמי נכנסים יחד לרשימה אחת מתוך הצהרה מפורשת שהם מבקשים לייצג שותפות אזרחית.
היו וישנן מסגרות יהודיות-ערביות, אבל בלב הפוליטיקה הפרלמנטרית הממוסדת עדיין נדיר לראות יהודי ציוני וערבי מוסלמי נכנסים יחד לרשימה אחת מתוך הצהרה מפורשת שהם מבקשים לייצג שותפות אזרחית
לכן הצטרפותו של סגלוביץ' למקום השני ברשימת רע"ם אינה עניין סמלי בלבד. סגלוביץ' מגדיר את עצמו יהודי וציוני, ואילו מנסור עבאס מגיע מן התנועה האסלאמית. הם אינם מסתירים את הפערים ביניהם. סגלוביץ' אף קיבל חופש הצבעה בנושאי ביטחון, דת ומדינה וזכויות להט"ב. דווקא על רקע המחלוקות הם מציגים את החיבור ביניהם כניסיון לייצר שותפות אזרחית.
לא מעט ממכריי בשמאל שוקלים משום כך להצביע לרע"ם. עבאס עבר כברת דרך משמעותית. ב-2021 אמר כי ישראל "נולדה כמדינה יהודית" וכך תישאר. בקיץ האחרון הוא חזר על אותה עמדה בניסוח מורכב קצת יותר. הערבים לא בחרו בהקמת מדינה יהודית, אמר, אבל זו המציאות שבתוכה הם אזרחים, "הזהות קבועה ולא תשתנה", והשאלה מבחינתו היא כיצד מבטיחים שבתוך המדינה הזאת מעמדו של האזרח הערבי לא יהיה נחות מזה של היהודי.
בעיניי זו הבחנה חשובה. אין צורך לדרוש מאזרח ערבי להיות ציוני כדי לקיים אתו שותפות פוליטית. חשוב לדאוג שמדינת ישראל תישאר מדינתו של העם היהודי, ובאותה נשימה לדרוש שבתוכה יהיו לערבים אזרחות שווה, זכויות מלאות וזהות קולקטיבית שאינה נמחקת. אבל כאן בדיוק מתחילה אצל רבים ההתלבטות.
רע"ם איננה מנסור עבאס
מי שמצביע לרע"ם אינו מצביע רק למנסור עבאס וליואב סגלוביץ'. הרשימה הנוכחית כוללת אחריהם את וליד טאהא, וליד אלהואשלה, אימאן ח'טיב-יאסין ויאסר חוג'יראת. והשאלה היא האם המהלך שעשה עבאס הפך כבר לעמדתה של המפלגה כולה.
אין צורך לדרוש מאזרח ערבי להיות ציוני כדי לקיים אתו שותפות פוליטית. חשוב לדאוג שישראל תישאר מדינת העם היהודי, ובאותה נשימה לדרוש שיהיו בה לערבים אזרחות שווה, זכויות מלאות וזהות שאינה נמחקת
יש סיבה לשאול. כאשר עבאס הצהיר ב-2021 שישראל היא מדינה יהודית ותישאר כזאת, היו חברים ברע"ם שהסתייגו במפורש מדבריו ואמרו לכאן חדשות שהוא אינו מדבר בשמם. לדבריהם, עבאס אינו מייצג בדבריו את שאר חברי רע"ם. מבחינתם, "המשמעות של מדינה יהודית היא אפליה של האזרחים הערבים בשל היותם לא יהודים", ולכן הם לא היו מתבטאים כמו עבאס."הם אינם מסכימים לכך שמדינת ישראל בהכרח תישאר יהודית גם בהמשך" (כאן חדשות, 27.12.2021).
מאז חל שינוי. בוועידת רע"ם באוגוסט אמר וליד טאהא כי המפלגה מושיטה יד לחברה היהודית כדי לבנות "מודל של אזרחות צודקת לכל אזרחי המדינה". זה רחוק מאוד מהפוליטיקה של הסתגרות או שלילת עצם ההשתתפות במדינה. אבל עדיין לא ברור שכל הנהגת רע"ם אימצה במפורש את הניסוח של עבאס לגבי אופייה הלאומי של ישראל.
ויש גם אירועים שקשה להתעלם מהם. אימאן ח'טיב-יאסין, המדורגת כיום חמישית, הטילה ב-2023 ספק בעדויות על חלק ממעשי הזוועה של ה-7 באוקטובר. היא חזרה בה בתוך שעות, הודתה שטעתה והתנצלה; עבאס ורע"ם גינו את הדברים ואף דרשו בתחילה את התפטרותה. ההודאה בטעות ראויה כשלעצמה ואין סיבה שלא לקבל את התנצלותה. עם זאת, העובדה שהיא שוב במקום ריאלי ברשימה היא מידע לגיטימי עבור מי שמנסה להבין לא רק את עבאס אלא את המפלגה כולה.
ומה נשאר ממועצת השורא?
גם כאן התמונה השתנתה באופן משמעותי. רע"ם נולדה כזרוע הפוליטית של הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית, ומועצת השורא מילאה במשך שנים תפקיד ממשי בהכרעות הפוליטיות שלה. אולם בדצמבר 2025 הודיע עבאס על היפרדות המפלגה מן התנועה האסלאמית, וב-2026 כבר התקיימו הבחירות הפנימיות ברע"ם לאחר ההפרדה ממועצת השורא כמנגנון שמכריע בענייני המפלגה.
רע"ם נולדה כזרוע הפוליטית של הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית, ומועצת השורא מילאה תפקיד ממשי בהכרעותיה הפוליטיות אך בדצמבר 2025 הודיע מנסור עבאס על היפרדות המפלגה מן התנועה האסלאמית
זה לא פרט שולי משום שהוא מחליש מאוד את הטענה שלפיה הצבעה לרע"ם פירושה הענקת כוח פוליטי למועצת אנשי דת. מצד שני, גם אי אפשר למחוק ביום אחד עשרות שנים של זיקה ארגונית ואידאולוגית. השאלה היא לא אם העבר היה קיים, אלא באיזה כיוון המפלגה נעה עכשיו.
גם מעמדו של סגלוביץ' ממחיש את המורכבות. הוא מספר שתיים ברשימה, אך אינו חבר במפלגת רע"ם עצמה, והחיבור הוגדר מלכתחילה כחיבור פוליטי שאינו משנה את חוקת המפלגה. אפשר לראות בכך זהירות חיובית המאפשרת לשני הצדדים לשמור על זהותם, ואפשר לראות בכך הוכחה לכך שרע"ם עצמה עדיין לא הפכה למפלגה יהודית-ערבית.
החשדנות היא בדיוק המבחן
וזה אולי לב העניין. יהודים חושדים שערבים המדברים על שותפות עושים זאת כחלק מתוכנית סלמי שסופה חיסולה של מדינת ישראל, ולא משום שהשלימו באמת עם מקומה של הלאומיות היהודית בישראל. ערבים חושדים שיהודים המדברים על שוויון מתכוונים אליו רק כל עוד הערבים אינם מבקשים להשתתף באמת בשלטון.
דו קיום איננו מצב שבו שני הצדדים חושבים אותו דבר. להפך. הוא נעשה משמעותי דווקא כאשר עבאס אינו נעשה ציוני וסגלוביץ' אינו מוותר על ציוניותו, ובכל זאת שניהם אומרים שהם מסוגלים לפעול יחד באותה מסגרת פוליטית.
לכן השאלה שמציבה רע"ם בבחירות האלה מעניינת יותר מן השאלה אם עבאס אמר פעם את המשפט המדויק שאנחנו רוצים לשמוע. השאלה היא האם השינוי שהוא מוביל הוא שינוי של אדם אחד, או תחילתו של שינוי מפלגתי עמוק יותר.
דו קיום אינו מצב שבו שני הצדדים חושבים אותו דבר. להפך. הוא נעשה משמעותי דווקא כשעבאס לא נעשה ציוני וסגלוביץ' לא מוותר על ציוניותו, ובכל זאת שניהם מסוגלים לפעול יחד באותה מסגרת פוליטית
אין צורך לבטל את החשדות כדי לבחון את האפשרות. צריך לבדוק אותם. אבל מדינה שבה יהודים וערבים מסוגלים לא רק לחיות אלה לצד אלה, אלא גם לחלוק אחריות פוליטית בלי שאחד מהם נדרש לוותר על זהותו הלאומית, היא מדינה שחוסנה האזרחי עשוי להיות גדול יותר. ובישראל של היום, עצם הניסיון לבנות אפשרות כזאת ראוי לפחות לבחינה רצינית.
פרופ' לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה, אוניברסיטת בר-אילן. חוקר ומפרסם בתחום היעוץ הארגוני ויועץ לחברות ולמנהלים/ת. אזרח מודאג, בזוגיות ואב לשני בנים.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו