למידה מתוך משבר

אנשים, מוסדות ומערכות יכולים לעבור משברים קשים ואכזריים מאוד בחיים, ועדיין לא ללמוד לקח, עדיין לא להשתנות ולא לשנות גם כשהלקח נחשף מתוך המשבר.

יש אומרים שהתנ"ך בא ללמד אותנו למידה ממשבר, למידה מטעויות. אנשים עוברים דברים קשים והמסע מזמין ללמוד מהקושי. למידה רגילה יומיומית מזמינה אותנו ללמוד מהטעות כדי לא לטעות שוב. כשמשהו משתבש, טמונה בו הזדמנות ללמוד כיצד למנוע את השיבוש הבא שבאחריותנו.

גם כאשר המשבר גדול ואינו נובע מפגע טבע חיצוני, עלינו ללמוד איך לא ליפול שוב, לפחות בדברים הנוגעים לתחום האחריות שלנו. ולמרות ההבנה, זה עדיין קשה.

כמו כל אדם, כך גם קבוצה, צוות וחברה שלמה מתמודדים עם טעויות, כשלים ומשברים. בחרתי להתבונן על הקיבוצים, שעברו את אחד המשברים הקשים ביותר בהיסטוריה שלהם בשבעה באוקטובר.

כמו כל אדם כך גם קבוצה, צוות וחברה שלמה מתמודדים עם טעויות, כשלים ומשברים. בחרתי להתבונן על הקיבוצים, שעברו את אחד המשברים הקשים ביותר בהיסטוריה שלהם בשבעה באוקטובר

ההפתעה, האכזריות, הסבל והייסורים, החטיפות, האובדן, הלבד – כל אלו חייבו את כולנו, מצד אחד לעסוק בשיקום ובהחזקת הקיים, ומצד שני לשאול: מה עלינו ללמוד מהאירועים האלו?

להערכתי יש כמה שיעורים חשובים ללמוד מכך. האחד עוסק בביטחון. עד כמה השקענו בביטחון? עד כמה הבנו שזה תחום שחשוב להשקיע בו? עד כמה הקצינו משאבים באופן ייחודי לביטחון?

אחת הבעיות החברתיות הגדולות בעידן השפע, הטכנולוגיה והגלובליזציה היא שהשקעות כספיות מוקצות בעיקר למסלולים שיכולים להניב רווחים. ביטחון אינו מסלול כזה, אלא הוצאה שאינה מחזירה את עצמה. ועם זאת חשיבותו כיום לא מוטלת בספק.

כשאנו עוסקים בקיבוץ, פעמים רבות השקעות בביטחון באות מהתקציב החברתי ולא מהאגודה השיתופית ולכן לא תמיד הן מספיקות. היכולת לראות בהשקעה בביטחון תשתית קיומית קריטית לכל הקיבוצים על גבולות המדינה מהווה שינוי חשיבה עמוק.

אמנם כיום יש הסכמה רחבה שחייבים להגביר את משאבי הביטחון, אך האם נעשה שינוי עמוק כזה? האם נעשה שינוי משמעותי? מהו אותו שינוי עמוק?

כמי שעוסקת בשינויים מערכתיים כבר שנים רבות, אני יכולה להעיד ששינוי עמוק ניכר בשלושה דברים מרכזיים: האחד והראשון במעלה הוא השינוי בתפיסות. ניסיון להבין לעומק מה בתפיסה שלנו שגוי ומה התפיסה החדשה שצריך לאמץ.

הקיבוצים בתקופת קום המדינה נשאו על כתפיהם את המחויבות למדינה על כל המשתמע מכך מבחינה ביטחונית בשמירה על הגבולות, מבחינה כלכלית בהקמת מפעלים והרחבת התעשייה, ומבחינה חברתית בהובלת מוסדות המדינה, תפיסות חברתיות, תרבות ועוד, כחלק ממשימתם הלאומית.

בקיבוץ, השקעות בביטחון הן לרוב מהתקציב החברתי ולא מהאגודה השיתופית, ולכן לא תמיד מספיקות. היכולת לראות בהשקעה בביטחון תשתית קיומית קריטית לקיבוצים על גבולות המדינה היא שינוי חשיבה עמוק

שינויים חברתיים-כלכליים הציבו אתגר בפני הקיבוצים והם עברו לדאוג להישרדותם והצליחו להמציא את עצמם מחדש ולפתח מודל כלכלי-חברתי המאפשר להם להיות חלק מהקפיטליזם וגם לשמור על צביון קיבוצי ואורחות חיים שיתופיים. עם זאת, אט אט נסוגה התפיסה הלאומית ורוב המשאבים הוקצו להישרדות פנימית. במסגרת זו, מודל העבודה בניהול קיבוץ הקפיד להפריד בין המשאבים הכלכליים באגודה השיתופית לבין המשאבים החברתיים בקהילה. גם קיבוצים בעלי יכולות כלכליות מקפידים על הפרדה חזקה בין המוסדות. תהליך זה איפשר איתנות כלכלית לקיבוצים אבל יצר פערים ביכולת להשקיע בהיבטים שאינם מניבי הכנסות ורווחים, כגון ביטחון וחינוך.

השיעור השני מהמשבר עוסק בחינוך. מה קרה בחינוך הקיבוצי? כמה משאבים מושקעים בחינוך הקיבוצי? מערך החינוך, הרווחה והחברה הלך והתרוקן מהתוכן הלאומי, הערכי, הציוני והשיתופי שאפיין אותו והפך יותר ויותר משוחרר ממחויבות ציבורית ולאומית.

מתקפת השבעה באוקטובר לא רק פרצה גבולות פיזיים של המדינה, אלא גם חשפה את שאלת המנגנון החינוכי בקיבוצים. עד כמה הקיבוצים מובילים חינוכית בתפיסות חברתיות, לאומיות וציבוריות? באיזו מידה השיח היהודי, החילוני והציוני התקיים לפני השבעה באוקטובר? באיזו מידה החינוך לערכי הציונות הליברלית היה נוכח?

השבעה באוקטובר והמלחמה בעקבותיו, החטופים והאתגרים החברתיים והלאומיים הובילו לתפיסות אלימות עד גזעניות, לכעסים ולתחושת נקם, לחיזוק התפיסה האמונית ולכיוונים נוספים המנוגדים במהותם לתפיסה החינוכית-הקיבוצית הקלאסית.

ה-7 באוקטובר והמלחמה, החטופים והאתגרים החברתיים והלאומיים, הובילו לתפיסות אלימות עד גזעניות, לכעסים ולתחושת נקם, לחיזוק התפיסה האמונית ולכיוונים מנוגדים לתפיסה הקיבוצית

מה למדו הקיבוצים? האם חל שינוי בתפיסות העבודה שלהם?

ההבנה שיש להיערך בצורה טובה יותר גם פנימה וגם בתצורת העבודה עם כוחות הביטחון חייבה התארגנות מחדש. וכשאנו עוסקים בהתארגנות מחדש, ההבנה היא שהאתגר נמצא בבסיס התקציב, במסלולי הקצאת המשאבים, ובהנחות העבודה לגבי אופן חלוקת המשאבים. לפיכך המשבר מעלה שאלות לגבי תפיסת ההפעלה של משאבי הקיבוץ.

קיבוצים רבים ממהרים להכין ממ"דים – אין ספק שזו למידה חשובה מהמשבר. אך אין די בכך, הרי תפיסת ההגנה מחייבת יכולת אקטיבית להגנה יישובית ולא רק מקלטים. לפיכך ההשקעה בביטחון צריכה להיות קבועה לאורך זמן. כספי קהילה פעמים רבות אינם מספיקים. יש לבחון מחדש את מודל ההפעלה של הקיבוץ ועד כמה הקיבוץ מוכן להשקיע כספית בביטחון.

השקעה מרכזית וחשובה לא פחות היא ההשקעה בחינוך. מה הבנו שקורה בקיבוצים אחרי השבעה באוקטובר? האם הקיבוצים עסקו בחינוך הילדים שלהם עצמם לדרך החשובה להם? האם בכלל יש לקיבוצים דרך ברורה לחנך אליה? אין ספק שמכינות קדם-צבאיות כבר השכילו להיכנס למערך חינוכי עם תוכן ברור. אך האם הקיבוצים כבר שם? האם הקיבוצים מבינים את אחריותם הלאומית בהזדמנות זו? האם הם ישובו ולקחת את המושכות ואת האחריות הלאומית כלפי המתרחש במדינה?

קיבוצים רבים ממהרים להכין ממ"דים. זו למידה חשובה מהמשבר, אך אין די בכך, כי תפיסת ההגנה מחייבת יכולת אקטיבית להגנה יישובית ולא רק מקלטים. לפיכך ההשקעה בביטחון צריכה להיות קבועה לאורך זמן

למול איומי המהפכה המשפטית, השבעה באוקטובר, מלחמת חרבות ברזל, השתמטות המגזר החרדי ותופעות חברתיות אחרות ומורכבות בחברה הישראלית – היכן נמצא החינוך הקיבוצי? במה הוא עסוק ובמה הוא עוסק?

ההבנה שיש כעת הזדמנות לקיבוץ להשקיע בחינוך עם משמעות לאומית רחבה היא תוצר של השלכות השבעה באוקטובר ושל התפכחות החברה הישראלית. אך האם ישכילו קיבוצים להשקיע בחינוך? שוב עולה שאלת המפתח: התקציב. האם קיבוצים ישכילו להשקיע תקציב לא רק בתוספות קטנות ובשוליים, אלא ממש לשנות את כל מודל ההפעלה?

בחינוך הבלתי פורמלי בקיבוצים קיים מנגנון מוצלח שהוכיח את עצמו שנים רבות. אך המנגנון התרוקן מתוכן חינוכי קיבוצי עמוק. זו ההזדמנות ליצוק לתוכו תוכן מהותי של ציונות ליברלית דמוקרטית, של אהבת האדם והארץ, של מעורבות חברתית וחינוך פוליטי.

המשמעות היא מוכנות להשקיע מחדש בערוצים שאין בהם החזר כספי מיידי אלא החזר חברתי בעל ערך כפול ומכופל – הובלה לאומית של ציונות ליברלית בחברה הישראלית כולה.

האם הקיבוצים החזקים, שהמנגנון הכלכלי שלהם מבוסס ויציב, יכולים ולקחת על עצמם הובלה? לבחור להשקיע במסלולים מניבי חברה להבדיל ממסלולים מניבי רווח? האם קיימת נכונות לכך שמתוך אחוז הרווחים, שנועד לחלוקת רווחים, אפשר יהיה להפריש מעשר עבור השקעות בסוגיות ליבה כגון ביטחון וחינוך?

האם הקיבוצים החזקים יכולים לבחור להשקיע במסלולים מניבי חברה להבדיל ממסלולים מניבי רווח? האם קיימת נכונות להפריש מאחוז הרווחים מעשר עבור השקעות בסוגיות ליבה כגון ביטחון וחינוך?

להערכתי זו הדרך לחזור ולקחת את המושכות להובלה חברתית של ציונות ליברלית אחראית וממלכתית. אבל זה מחייב שינוי תפיסות יסוד.

האתגר נמצא לפתחם של הקיבוצים ולהזדמנות הזו יש זמן מוגבל. זה הזמן לקחת הובלה.

לילך דורה היא יועצת ארגונית ומנחת קבוצות בכירה. בעלת ניסיון של מעל 20 שנה בתחום. תואר ראשון במדעי ההתנהגות, תואר שני בהתנהגות ארגונית, תעודה בהנחיית קבוצות , תעודה קורס דירקטורים ותעודה ב- System Thinking מטעם Cornell University . מרצה באוניברסיטה העברית. מובילה תפיסה של מנהיגות וניהול אחראיים וממלכתיים, נשואה ואמא לארבעה ילדים, חברת קיבוץ אייל.