קשת אחים מערבולת הפוסט-טראומה ומעגל השנה מבראשית

בס"ד

בשבת הקרובה מתחילים מחדש את קריאת התורה. לפני רגע היית ב"וזאת הברכה" עם משה שניצב על הר נבו, וכבר שוב בראשית, ושוב להיכנס למים בתנועות שחייה ראשוניות כאילו לא גמעת הרגע בריכה שלמה. כמו בראשונה. אמונה ביכולת להתחיל מחדש כל שנה.

ב-7 באוקטובר קראנו כמה חברים קטעי שירה ואמרנו יזכור וכל היום רבצה עננה כבדה. בערב, תוך שאני צופה בטקס ושומעת קטעי עדויות ורואה שברי סרטונים, הסתובבתי בבית הלוך ושוב ואמרתי לעצמי: זה לא ייאמן. אי אפשר לתפוס שזה קרה.

ב-7 באוקטובר קראנו קטעי שירה ואמרנו יזכור וכל היום רבצה עננה כבדה. בערב, תוך צפייה בטקס, בקטעי עדויות ושברי סרטונים, הסתובבתי בבית הלוך ושוב ואמרתי לעצמי: זה לא ייאמן. אי אפשר לתפוס שזה קרה.

נכנסתי לחדר אל בן הזוג ואמרתי: זה לא נקלט, משפחה רגילה, כמונו, והאבא יושב עם אקדח מחכה להגן ליד הדלת, ושוב חזרתי לסלון ושוב אליו, וברגע אחד, תחשוב שאנחנו. וככה במעגלים. ולמרות שראיתי ושמעתי והסברתי בחו"ל ועדיין. איך יכול להיות אמרתי לו, איך זה יכול לקרות ככה לנו. וברגע אחד הוא אמר תפסיקי. זה קשה. בבקשה תפסיקי. ולו באמת הפסקתי להגיד אבל עם עצמי המשכתי להסתובב עוד דקות ארוכות ובלילה ישנתי שעה. ואני בכלל לא הייתי שם. מה הרגישו אלו שהיו.

מעגל המחזוריות מבראשית עד דברים, רצף פרשות באותו סדר, השנה מתהדקת לדפנות תבנית החיים מבטיחה בהירות. יש בזה כוח, חשבתי. המעגליות יוצרת הבטחה לקביעות, אולי אשליה ואולי ביטחון, הבטחה שהיריעה לא נפרמת למרות הכאב שחיים מזמנים לצד השמחה.

טראומה היא כמו אבן שמוטלת למים ומעגלי אדווה נוצרים סביבה במרחקים שונים. גם מי שנמצאים במרחק ממוקד הספירלה, ורק שמעו על ורק ראו את, אוחזים בשוליה. ופוסט-טראומה, אמרה לי מטפלת, היא קפיאה בזמן. ברגע שמשהו מצית את זיכרון הכאב, שוב נחווה הכול בעוצמה כאילו הרגע קרה. למרחק הזמן אין שום משמעות.

קשת אחים – הכאב שכל אחד מאיתנו נושא. פוסט-טראומה, המערבולת

לבש את החולצה עם סמל היחידה ומשך אותה קצת שתתיישר. חולצות כאלו לא צריך לגהץ, הבטיחה המוכרת כשהזמין אותן לצוות בחופשה הראשונה כשיצאו מהמלחמה, אבל היא בטח לא התכוונה שמישהו ילבש אותן יום אחרי יום וגם יישן בהן.

מעגל המחזוריות מבראשית עד דברים, רצף פרשות באותו סדר, השנה מתהדקת לדפנות תבנית החיים מבטיחה בהירות. יש בזה כוח, חשבתי. המעגליות יוצרת הבטחה לקביעות, אולי אשליה ואולי ביטחון

אבל הוא ישן וכשיצא מהבית לבש את החולצה. ללכת עם מדים כשאתה לא במילואים זו עבירה, הדריכו אותם כשרק השתחררו, והעדיף את החולצה. איכשהו הרגיש שאם שוב יתקפו אותו הביעותים ויעשה משהו מוזר, תגן עליו החולצה ממבטים מפוחדים.

כשנכנס למועדון כבר היו שם כולם. צוחקים, שותים. הרגיש טיפשי וכבד עם הקילוגרמים שצבר בחודשים שעברו כשהיה בבית, אבל הניף יד וחייך. הם נלחמו, חשב, להם יש סיבה אמיתית להיות במצב הזה שלו. האפור הכהה.

הוא הרי בכלל לא נכנס איתם לרצועה. בערב הושענא רבא שיחקו כדורגל מהיר וקשוח, ואף שלא אהב את ההתקפיות על המגרש, החליט הפעם להצטרף, וחצי שעה לתוך השער הראשון שנכבש שבר את הרגל.

כשהוקפצו כולם בבוקר שמחת תורה שכב בבית מגובס. "אין לך מה להרגיש רע", אמר דור אחיו תוך שחגר את האקדח והתיישב על התיק שאמא שלהם העמיסה בו חטיפים ומה שנשאר מעוגת הקינמון, עומדת מעליו בפנים מתאמצות לא לבכות. "במצב שלך רק תעכב במקום לעזור", וסיים לרכוס את התיק, נשק לשניהם ויצא.

הרגיש באימו ששמחה שלפחות אחד נשאר בבית וזה רק הרגיז אותו יותר. בהתחלה התבייש לצאת. כל הארץ מלחמה והוא שוכב במיטה ורואה סדרות ואוכל. הוא לא ראה כמותם בתים שקרסו וענני אבק שננעצו בנקבוביות העור, אבק חם, סמיך, שנכנס לפה ונשאר בגרון; לא צעד כמותם בין הבתים, מאגף מפינה ואז נוקר ורץ פנימה, נצמד לקירות בבתים שאף פעם לא נבנו עד הסוף וטיח חום שפשף את בד המדים המחוספס מתווה בו סימנים.

הוא לא עבר כמותם מחדר לחדר, לוקח אוויר כשכלום לא קורה ושוב היציאה המהירה אחרי הסריקה ושוב כניסה ולחץ וכלום לא קורה. ועוד נשימה, עד שבסוף כן קורה והוא היחיד שמגיע להלוויה של טל חוץ מהמג"ד כי כולם בפעילות

לא עבר כמותם מחדר לחדר, לוקח אוויר בשקט כשכלום לא קורה ושוב היציאה המהירה אחרי הסריקה ועוד פעם כניסה ושוב הלחץ וכלום לא קורה. ועוד אחד ועוד נשימה, עד שבסוף כן קורה והוא היחיד שמגיע להלוויה של טל חוץ מהמג"ד כי כולם בפעילות. כמה כעס על עצמו שבזה הוא עסוק, שהוא היחיד בהלוויה שלא נלחם.

אבל אחר כך התייסר על מחשבותיו והתייצב אצלם יום יום בשעה 11 בבוקר ורק כשנכנסה כל צוהריים אחותו של טל עם הסירים הגדולים, רמז לכל אלו שחנו בשבעה שימשיכו לנסוע לחייהם הממשיכים, קם ועזב גם הוא.

והמשיך לראות סדרות ולהרגיש רע אבל גם קצת, טיפה, שמח שהוא לא טל, ובכל זאת חוסר המעש הפריע לו ואז ראה הודעה שמחפשים סטודנטים שיקלידו חומר "הנוגע לאירועי השבעה באוקטובר" ולמרות שהוא לא סטודנט הציע את עצמו ובריאיון סיפר שחשוב לו לתרום והצביע על הרגל והתקבל.

במרחב הייטק מואר ישבו כמוהו צעירים וצעירות וכמוהו הקלידו על צעירים וצעירות אחרים. כשמישהי חלפה מולו בחיוניות צעירה מתפרצת, מייד קפצה בת דמותה מתוך ההקלדות.

זה לא נורמלי, נזף בעצמו, לראות יופי ולחשוב איברים ולשמוע צחוק ולחשוב מה יכלו לעשות לה. לא נורמלי אבל זה מה שהוא חושב. כל פעם שמישהי מניפה שיער ארוך באצבעות מטופחות או לא, בחצאית קצרה או לא, בהדרגה הבין שזה גם לא מראה מסוים, זה האושר הטבעי הקורן כשהכול משתרע מולך, שעבורן נסגר במקריות מרושעת.

והמשיך לראות סדרות ולהרגיש רע אבל גם קצת, טיפה, שמח שהוא לא טל, ובכל זאת חוסר המעש הפריע לו ואז ראה הודעה שמחפשים סטודנטים שיקלידו חומר "הנוגע לאירועי השבעה באוקטובר"

אחת הייתה עם צמה ורודה בשיער. דריה קראו לה. בטח ההורים חשבו כמה הגנה תקבל מאלוהים, חשב כשהקליד את השם ושם המשפחה, ובת כמה היא ואיפה נולדה, וכמה מילים תפלות על תחביבים ומה אמרו עליה מורים. חיים שלמים, שכל יום נצבעו בהם פניני מחשבות וחילופי חיוכים ומישהי צחקה, וכעס על אחות שאכזבה, וזלילת קרקרים ושוקולד ישר מהצנצנת ומחשבות שמחר תאכל בריא וכל אלה רק יום אחד וכלום מכל אלה לא נכנס לתיבת 250 מילים שאפשר היה להקליד על כל נרצח, כמו שנכתב בהודעה שנוסחה בקפידה ונשלחה להורים.

250 מילים שסביבן התנהלו בבתים ויכוחים מרים שהיו קמצוץ, גרגר מכל הכאב האמיתי שיצא בכעס אחד על השנייה, כי מה כבר נשאר להם חוץ מכעס. וכשבסוף הסכימו על "מלאת חיים וחיוך שהדביק את כולם. אהבה לרקוד וציירה בשולי המחברת שלה", קיוו שהמילים יגרמו למי שעיניו רצות על אתר ההנצחה להילכד על הילדה היפה שלהם. אבל כולן היו יפות וכולם היו יפים, באמת כולם.

והיה שומע את המוזיקה, הבסים, ואז הצרחות ומרגיש את הגוף שלו רץ, מתחיל לזוז עוד לפני שהוא מבין למה. והמשיך להעלות את התמונות וצירף סמן למפה הווירטואלית של המקום ועוד נער ועוד נערה ועכשיו איך יעביר יד בשערה של מישהי בלי לחשוב מה היה אילו. איך לא יראה בחלקת ירכה תמונה משם. כלום מכל אלה הוא לא יכול ומה הוא בכלל עשה? רק הקליד שמות.

מתח את החולצה של הצוות ונכנס למועדון. הרגל כבר זזה ורק הייתה רזה יותר ומוטות פלטינה הציצו. התיישב ביניהם. התאמץ לעקוב. לילות שלמים הוא ישן רק שעה, בוהה בדלת הכניסה לבית שבנוסף למנעול הותקן בה גם סגר פרפר, והצחיקה אותו אמא שלו שהקפידה כל לילה לוודא שהסגר מסובב כאילו זה מה שימנע מהרוע להיכנס.

והיה שומע את המוזיקה, הבסים, ואז הצרחות ומרגיש את הגוף שלו רץ, מתחיל לזוז עוד לפני שהוא מבין למה. והמשיך להעלות את התמונות ועוד נער ועוד נערה ועכשיו איך יעביר יד בשערה של מישהי בלי לחשוב מה היה אילו

והרים יחד איתם כוסית. פתאום נשמעה מוזיקה רועמת, בדיוק כמו אז, והכול נרעד בו והכוסית החליקה ובמקרה נפלה לו והכול נשפך וכשהתכופף לנגב, שמע אחד מהם אומר בלחש: "הוא ככה מאז המסיבה אחי, שם גם הלכה לו הרגל". וכשהזדקף חייכו אליו, והמשיך להקליד את השמות.

עו"ד סא"ל (במיל'), לשעבר שופטת בעבירות טרור, שירתה בפרקליטות הצבאית ובמשרד החוץ, חברת פורום דבורה. מחזאית ותסריטאית, כותבת סיפורי ׳קשת אחים׳ (keshet-achim.com)