שקרים מהסוג השלישי

בני אדם משקרים. כאלה אנחנו. כך אלוהים יצר אותנו. וכיוון שכך, הוא לא אסר עלינו לשקר בעשרת הדברות. הוא רק אסר על מתן עדות שקר במשפט. ויש המחמירים ומרחיבים את האיסור לכל עדות על אדם אחר, כולל הוצאת דיבה רעה, או דברי לעג ועלבונות, או אפילו רכילות.

כשהייתי ילד רבתי פעם עם הבן של השכן מלמעלה. וכשהשכן בא לברר מה קרה ראיתי שהוא פשוט לא מאמין לאף מילה שלי. האמת, נעלבתי. אבל קצת אחר כך הבנתי שהוא בסך הכל הביא את העבודה הביתה. הוא היה שופט, והיה רגיל לכך שכל מי שמופיע בפניו משקר לו.

כמו שיש מקצועות שנוטים לשקר להם, יש מקצועות שהמחזיקים בהם נוטים לשקר לאחרים. למשל פוליטיקאים. לכאורה אפשר להבין אותם. הרי כל עתידם תלוי בכך שימצאו חן בעיני הקהל שלהם. אז הם אומרים את מה שאחרים רוצים לשמוע.

כמו שיש מקצועות שנוטים לשקר להם, כמו שופטים, יש מקצועות שהמחזיקים בהם נוטים לשקר לאחרים. למשל פוליטיקאים. לכאורה אפשר להבין אותם. הרי כל עתידם תלוי בכך שימצאו חן בעיני הקהל שלהם

אבל במחשבה שנייה, התייחסות כזו פותרת אותם מאחריות בקלות רבה מדי. כי השקרים העיקריים הם לא הבטחות השווא – הרי בלאו הכי אף אחד לא יודע מה צופן העתיד – אלא אמירות בנוגע לעבר. על מה שהיה, או אולי לא היה, או אולי היה קצת אחרת.

השקרים האלה הפכו בשנים האחרונות להיות חלק מההתמודדות בין הפוליטיקאים לתקשורת. הפוליטיקאים פולטים אמירות שונות, והתקשורת מקימה צוותים של בודקי עובדות שמתחקים אחרי מה שנאמר ומנסים לברר אם זה אמת או שקר.

הרעיון יפה, אבל במבחן התוצאה התקשורת מפסידה במאבק. ראשית, כי היא לא יכולה לעמוד בקצב: אפשר לפלוט עשרות אמירות שקריות בדקה, אבל לבדוק אותן זו עבודה שלוקחת זמן. שנית, כי הרבה אמירות שקריות עוסקות בזוטות ולא שוות את ההשקעה בלבדוק אותן. ושלישית, כי להפריך שקר בדיעבד יכול להיות מאוחר מדי. כפי שאמר מרק טוויין, השקר מקיף את העולם בזמן שהאמת עדיין קושרת את שרוכי הנעלים שלה.

מעבר לכך, יתכן שהפרכת שקרים אינה באמת צורת ההתמודדות הנכונה. זה תלוי בסוג השקר שבו מדובר.

הסוג הראשון של שקרים נוגע לעובדות נקודתיות. אלה שקרים בנוגע לאירוע שקרה או לא קרה, מי אמר מה, או פעולה שננקטה. דוגמה בולטת מהתקופה האחרונה היא הטענה של ראש הממשלה הנאשם בנימין נתניהו כי לא התריעו בפניו שחמאס מתכנן לתקוף את ישראל, וכי מנגנוני הביטחון והמודיעין חשבו שחמאס מורתע.

האמת הפוכה: הוא קיבל לא מעט התרעות בצינורות שונים ומגוונים, החל מראשי מנגנוני הביטחון וכלה במנהיגי מדינות ערביות. גופי הביטחון גם הציעו לנקוט בפעולת מנע, אבל הוא עצמו היה זה שטען שחמאס מורתע ולכן אין לנקוט בפעולה כזו. נדמה, אגב, שזו תופעה חוזרת: הרבה פעמים האשמות של נתניהו על יריביו משקפות בעצם מעשים שהוא עצמו עשה.

הפוליטיקאים פולטים אמירות שונות, והתקשורת מקימה צוותים של בודקי עובדות שמתחקים אחרי מה שנאמר ומנסים לברר אם זה אמת או שקר. הרעיון יפה, אבל במבחן התוצאה התקשורת מפסידה במאבק

התגובה הראויה לשקרים מהסוג הזה היא מה שמקובל: בדיקה של העובדות ופרסום מפורט של הפערים בין השקרים לבין המציאות. זה הכי אפקטיבי אם האימות נעשה במהירות. אבל גם כשאי אפשר להגיע למסקנה מייד, ראוי לפרסם מידע שמעיד על שקרים עובדתיים כשהוא מתגלה. התיעוד הזה יכול להיות חשוב בהמשך, בהקשר של שקרים אחרים.

הסוג השני של שקרים הוא שקרים שנועדו לשנות תודעה. באופן מצטבר, השקרים האלה יוצרים מציאות אלטרנטיבית שניתן לעצב אותה כרצונו של השקרן. עולם חדש ומופלא שמתנהל לפי חוקים משלו, במנותק מהמציאות ומהעובדות. במקרה כזה הטענה הספציפית שנמצאת במוקד השקר אינה חשובה כל כך. אפשר היה להשתמש בסיפור אחר, ובאמת בהרבה מקרים אכן מחליפים שקרים ולפעמים אפילו ממחזרים אותם.

דוגמה בולטת לסוג הזה של שקרים הוא מסכת השקרים של נתניהו, הממשלה כולה, ושופרות הימין שנועדו להצדיק את המלחמה בעזה. הטענה הייתה שהמשך המלחמה הכרחי כדי להגיע לניצחון מוחלט על חמאס ולשמור על הביטחון – ובטח יותר חשוב מהחזרת החטופים שהיו שם. לכן אסור לוותר על ציר פילדלפי, או על חאן יונס, או על ציר נצרים, ומטהרים את ג'באליה באופן סופי ומוחלט פעם אחרי פעם.

כיוון שהשקר הספציפי אינו חשוב במקרה הזה, ההפרכה שלו אינה אפקטיבית. אם השקר נחשף השקרן פשוט נוטש אותו ועובר לשקר אחר. למשל, אין תוחלת לדיון אם ציר פילדלפי או ציר נצרים באמת חשובים לביטחון (ובדיעבד הוכח שלא, אחרי שהם ננטשו).

יש שקרים שנועדו לשנות תודעה. באופן מצטבר, השקרים האלה יוצרים מציאות אלטרנטיבית שניתן לעצב כרצונו של השקרן. עולם חדש ומופלא שמתנהל לפי חוקים משלו, במנותק מהמציאות ומהעובדות

התגובה הראויה היא לכן להראות איך השקר מהווה חלק מנרטיב שלם, ולתקוף את הנרטיב, לא את השקר הספציפי. במקום להסביר שציר זה או אחר לא קריטי לניצחון, צריך להזכיר שראש הממשלה נתניהו הוא שמימן את חמאס בעשרות מיליוני דולרים במזומן, וממשיך למנוע כל אפשרות של החלפתו בשלטון אחר.

בקצה הסקלה נמצאים שקרים מהסוג השלישי. השקרים האלה הם שקרים מופרכים ובוטים, כאלה שכמעט לא צריך לבדוק אותם. כל מי ששומע אותם פוער עיניים בתימהון. שקרים שאי אפשר להאמין שמישהו מאמין להם. ואכן, הם לא נועדו לכך שמישהו יאמין בהם. הם נועדו להפגין נאמנות.

הדוגמה המפורסמת ביותר לשקר כזה שייכת לנשיא ארה"ב דונלד טראמפ. מיד אחרי ההשבעה הראשונה שלו, ב-2016, טראמפ התרברב שהקהל בעצרת ההשבעה שלו היה גדול מזה בהשבעה של הנשיא לשעבר ברק אובמה. זה לא היה נכון, ואפילו לא קרוב. אפשר היה לראות את זה מייד מתמונות אוויר של השדרה שמול הקפיטול בוושינגטון. אבל טראמפ התעקש, וכך גם דובר הבית הלבן.

ההתנהגות של הדובר היא המפתח להבנת השקר הזה. בכלל לא חשוב אם הדובר האמין בשקר או לא. מה שחשוב הוא שהוא גיבה את הנשיא והפגין נאמנות. ה‫נאמנות ‫נמדדת ‫באמצעות‫ הסכמה ‫לשקרים ‫של ‫השלטון.

כתוצאה, ‫ה‫שקרים ‫כבר ‫לא ‫צריכים ‫להיות ‫משכנעים, ‫אלא ‫דווקא ‫ההפך. כשהשקרים ‫מופרכים ‫יותר ‪ ההסכמה ‫איתם ‫משקפת ‫התמסרות ‫גדולה ‫יותר לשלטון ‫וויתור ‫מלא ‫יותר ‫על ‫דעות ‫עצמאיות.

בארץ השקרים הנפוצים מהסוג הזה הם בהרבה מקרים תיאוריות קונספירציה. למשל שיש תמונה של יאיר גולן מחייך בשבעה באוקטובר, וזה מוכיח שהוא בוגד שידע על ההתקפה של חמאס מראש והיה מעורב בה. התגובה הטבעית היא לנסות להסביר את ההקשר של התמונה. אבל לא רק שזה לא יעזור, זה אפילו יזיק.

התגובה הראויה היא להראות איך השקר מהווה חלק מנרטיב שלם, ולתקוף את הנרטיב, לא את השקר הספציפי. במקום להסביר שציר כלשהו לא קריטי לניצחון, צריך להזכיר שנתניהו הוא שמימן את חמאס

אין מה לנסות להפריך שקרים מהסוג השלישי. אם מפריכים אותם רק מעצימים את השימושיות שלהם לשקרן. התגובה המתאימה לשקרים כאלה היא לצחוק: רואים לכם – אתם כת.

דרור פייטלסון הוא פרופסור למדעי המחשב באוניברסיטה העברית. אספן של כל מיני דברים, ובפרט של נתונים, מספרים, ופסלוני צבים. שואף להקשות על מי שמנסה לרדד ולהטות את השיח הציבורי על ידי טענות בלתי מבוססות והפצת פייק ניוז. מאמין גדול בכך שיכול להיות כאן הרבה יותר טוב.