הזיכרון המושכח של רבין – כיצד הצליחו להשכיח נרצח

הצלחתו האישית המפתיעה של בנימין נתניהו בבחירות בשבוע שעבר העלימה מעיני הציבור הצלחה אחרת שהייתה לו שבוע לפני כן. כוונתי להשכחה של הנמסיס הגדול שלו – יצחק רבין.

מאז נרצח ראש הממשלה לשעבר – ואין זה סוד מי היו המטיפים נגדו, בין אם ישירות ובין אם בעקיפין – התנהל בארץ מאבק בין אלה שביקשו להנציח את האירוע לבין אלה שעשו מאמץ להשכיח אותו. עד כה הצליחו האחרונים.

לאחר מותו של מנהיג טורקיה המודרנית מוסטפא כמאל אטאטורק נעשה מאמץ הנצחה אדיר. לא היה יישוב אחד במדינה שבכיכרו לא הוצב שעון שמחוגיו מציגים את השעה 09:05 – הדקה שבה נפטר.

בישראל, לעומת זאת, רוב גדול של האזרחים אינם יודעים כלל את התאריך שבו נרצח – לא סתם מת – ראש הממשלה שביקש להביא שלום.

מות מנהיג טורקיה המודרנית אטאטורק הוביל למאמץ הנצחה אדיר. לא היה יישוב במדינה שבכיכרו לא הוצב שעון שמחוגיו על 09:05 – דקת פטירתו. בישראל, רוב האזרחים לא יודעים כלל את תאריך רצח רבין – לא סתם מותו

בסקר האחרון, שנערך לפני שמונה שנים, נשאלו תלמידי תיכון באיזה תאריך נרצח רבין. רק ארבעה אחוזים (!) יכלו לציין את התאריך המדויק – 4 בנובמבר 1995. 28 אחוזים טעו או ציינו תאריך חלקי. 65 אחוזים לא השיבו על השאלה כלל – כלומר לא ידעו את התשובה.

באותו סקר נשאלו גם המורים את אותה שאלה, ורק 24 אחוזים מהם – במילים אחרות, אחד מכל ארבעה – ידעו את התאריך המדויק.

במלאת עשר שנים לרצח בדקתי את סוגיית הזיכרון של רבין. המחקר התפרסם בספרי "יד איש באחיו: רצח רבין ומלחמת התרבות בישראל" (2005, הוצאת בבל/ידיעות אחרונות).

במחקר המקיף התבררו תוצאות המאבק בין קהילת הזיכרון שביקשה להנציח אותו לבין אלה שעשו הכול כדי להשכיחו: 54 אחוזים מכלל הנחקרים לא יכלו לציין את יום הרצח.

הממצא הזה לא הפתיע אותי, שהרי כוחות ההשכחה היו חזקים יותר. עליית הליכוד ושותפיו הפוליטיים לשלטון ב-2001 הביאה לשליטתם על מנגנוני הזיכרון הממוסדים ועל מחוזות הזיכרון ואתריו הבלתי פורמליים. וההיסטוריה, כידוע, נכתבת על ידי המנצחים.

כוחות ההשכחה היו חזקים יותר. עליית הליכוד ושותפיו הפוליטיים לשלטון ב-2001 הביאה לשליטתם על מנגנוני הזיכרון הממוסדים ועל מחוזות הזיכרון ואתריו הבלתי פורמליים. וההיסטוריה, כידוע, נכתבת על ידי המנצחים

בפרקים החמישי והשישי בספר (עמ' 175–251) ניתחתי בהרחבה את עניין ההנצחה וההשכחה, ובמיוחד את הטכניקות השונות ששני הכוחות הפעילו.

הראשונים, ובראשם רעייתו של רבין לאה, נכשלו בין השאר מפני שנקרעו בין רצונם להנציח אותו כדמות לאומית – מה שחייב אותם שלא לעסוק בהסתה שקדמה לרצח ובשאיפתו לקדם את השלום – לבין הרצון להדגיש דווקא את שני הנושאים האלה, מה שהיה מציג אותו כמנהיג של מחנה אחד בעם המפולג.

מוצלח הרבה יותר היה מאמץ אלה שביקשו להשכיח את הרצח ואת הנרצח, והם עשו זאת בדרכים רבות. יום הזיכרון העלוב שנערך לפני שבועיים הזכיר לי אחת מהן.

אף על פי שהרוב הגדול של הישראלים אינם משתמשים בלוח העברי אלא בלוח הכללי, הגרגוריאני (כמה מכם, קוראיי היקרים, יכולים לומר מהו התאריך העברי היום?) החליטה ממשלת בנימין נתניהו שיום הזיכרון ייקבע בי"ב בחשוון.

וכך נוצרו שני ימי זיכרון: אחד לפי הלוח הכללי והשני לפי הלוח העברי. מוקירי רבין מציינים את הראשון ועולים לקברו בהר הרצל ביום זה, כפי שיעשו השבוע. מתנגדיו מציינים את התאריך השני ומשתתפים בטקס הנערך בכנסת. לגבי רוב הציבור – כשיש שני מועדים, לא זוכרים אף אחד מהם.

ואם זה אינו מגוחך דיו – השנה, שבוע לפני הבחירות, נוסף עוול על פשע. יום הזיכרון הרשמי הוקדם ביום אחד, בנימוק שי"ב בחשוון חל ביום שישי וזה אינו מתאים לאירוע זיכרון.

אף על פי שרוב הישראלים לא משתמשים בלוח העברי, החליטה ממשלת נתניהו שיום הזיכרון ייקבע בי"ב בחשוון, ואם זה לא מגוחך דיו – השנה, שבוע לפני הבחירות, יום הזיכרון הרשמי הוקדם ביום בטענה שהוא חל בשישי

ראש הממשלה ויושב ראש הכנסת לא טרחו כלל להשתתף בטקס שהתקיים במשכן הנשיא, ולשכת ראש הממשלה הסבירה זאת ב"אילוצי לוח זמנים".

מי שמבקשים להבין כיצד הצליחו אלה המעוניינים בכך להשכיח את זכרו של רבין מוזמנים להביט בספר. ערביי ישראל, אגב, ביכו את הרצח וציינו בכאב את ימי הזיכרון בשנים הראשונות. 

סיימתי את הספר בהערכה שהיהודים בישראל יכירו בגדולתו של רבין ובתרומתו למדינה רק כשיבוא השלום. אבל בשנים האחרונות, מי שמזכיר את המילה הזו נחשב לבעל תעתועים. אפילו מחנה השינוי לא העז להשתמש בה במערכת הבחירות, מחשש שירחיק מעליו תומכים פוטנציאליים.

אז פלא הוא שרק מתי מעט שמו לב למה שקרה ביום חמישי לפני שבועיים? בזיכרון הקולקטיבי הישראלי ימשיך רבין – שהוגדר בשעתו כמי "שנרצח כקורבן-עולה על ידי מתנגדיו" – להישכח.

יורם פרי הוא פרופסור אמריטוס מאוניברסיטת UMD בארה"ב. סוציולוג פוליטי, שפרסם עשרות מאמרים ושישה ספרים, בעיקר על יחסי חברה-צבא, צבא-פוליטיקה, תקשורת ודמוקרטיה. רבים מהם זכו בפרסים בינלאומיים בעלי יוקרה, בין השאר ספרו "רצח רבין ומלחמת התרבות בישראל". בעבר הקים ועמד בראש מכון הרצוג לתקשורת, חברה ופוליטיקה באוניברסיטת תל-אביב.