הפרשנים האינסופיים ברשתות הטלוויזיה והוויכוחים האינסופיים ברשתות החברתיות, אם הם שוקלים בכלל את האפשרות להקים קואליציה עם רע"ם והרשימה המשותפת, כולם מתעסקים בשאלה אם גדי איזנקוט, נפתלי בנט ואביגדור ליברמן יכולים לשבת בממשלה עם ערבים. זו אינה שאלה לגיטימית במדינה דמוקרטית, אבל לא זה נושא הרשומה.
אך אם רוצים להקים ממשלת שינוי – שינוי מההפיכה המשטרית וממלחמות הנצח – ממשלה בתמיכה רחבה, מליברמן ועד למשותפת, היא האופציה היחידה.
לשם הקמת ממשלה כזו חייבים להביט מעבר לסיסמאות ולבחון את המדיניות: האם תיתכן פשרה שכל המפלגות יכולות לחיות איתה, לפחות זמנית? האם יש איזשהו עמק שווה שבו המשותפת וישראל ביתנו יוכלו לשבת ביחד באותו בית קואליציוני?
הטריק במצבים כאלה הוא לאתר את האינטרס המשותף – המדיניות שכל המפלגות יתמכו בה – אבל גם להבין את אי-ההסכמות ולבדוק היכן אפשר להתפשר. אם בתחום מסוים לא ניתן להתפשר, ייתכן ששמירת הסטטוס קוו יכולה להספיק.
הטריק במצבים כאלה הוא לאתר את האינטרס המשותף – מדיניות שכל המפלגות יתמכו בה – אך להבין אי-הסכמות ולבדוק היכן אפשר להתפשר. אם בתחום מסוים לא ניתן להתפשר, ייתכן ששמירת הסטטוס קוו תספיק
מה שחשוב הוא להבין שלממשלה רחבה כזו יש תאריך תפוגה. היא לא תביא למדיניות שהיית בוחר בעצמך אם היית שליט יחיד. אבל היא יכולה להיות טובה בהרבה מזו שיריביך היו בוחרים אם הם היו בעמדת החלטה בלבדית – וטובה הרבה יותר ממדיניות הממשלה הנוכחית, שהרסה כל חלקה טובה במדיניות הפנים והחוץ כאחד.
אז מה יכולות להיות כמה מן הפשרות שמדיניות ממשלת שינוי רחבה – מליברמן ועד פרופ' יוסף ג'בארין, דרך בנט, איזנקוט, יאיר גולן ומנסור עבאס – יכולה לקבל? איזו מדיניות ממשלה כזו יכולה לאמץ?
יש תחומים רבים במדיניות הפנים שממשלת שינוי רחבה יכולה להסכים עליהם ולהתקדם במהירות: לחימה בשחיתות ובפשיעה, השקעה בחינוך, בבריאות ובשיכון, שיקום מערכת המשפט, וכמובן הקמת ועדת חקירה ממלכתית לאירועי ה-7 באוקטובר. אבל אני רוצה להתרכז כאן במדיניות החוץ ובמדיניות מול הפלסטינים.
האם יש מצב שפוליטיקאים לאומנים ציונים כמו ליברמן ובנט, ולאומנים פלסטינים כמו בל"ד, יכולים להסכים על משהו בתחום זה? יש מצב. ומצב זה בנוי על שני עקרונות:
- כל הצדדים צריכים להבין שלא יתבקשו להתפשר על האידאולוגיה או על העקרונות שלהם – רק על המדיניות. במילים אחרות, ההסכמה צריכה להיות על מה עושים עכשיו, לא על מה יעשו בעתיד.
- בנושאים שבהם הסכמה על מדיניות אינה אפשרית, הצדדים יצטרכו להסכים על שימור הסטטוס קוו.
בתחומים רבים ממשלת שינוי רחבה יכולה להסכים: לחימה בשחיתות ובפשיעה, השקעה בחינוך, בבריאות ובשיכון, שיקום מערכת המשפט והקמת ועדת חקירה ממלכתית. כאן אתרכז במדיניות החוץ ומול הפלסטינים
בהינתן הכללים האלה, ועם הרבה רצון טוב ואיפוק, קואליציית השינוי הרחבה יכולה להסכים על קווי המדיניות הבאים:
הגדה המערבית
זהו הנושא הטעון ביותר, שבו הצדדים חלוקים ביותר. כדי להגיע למדיניות מוסכמת צריך לשמור על ריאליזם. הכיבוש לא יסתיים תחת ממשלה זו, ומו"מ רציני על שלום בר קיימא לא יתקיים. השמאל צריך להכיר בכך. מנגד, הגדה לא תסופח לישראל ומפעל ההתנחלויות לא יורחב. הימין בגוש השינוי צריך להשלים עם זה. מה כן?
אלימות יהודית בגדה: בין אם הם נקראים נערי הגבעות, מיליציות מתנחלים או טרוריסטים יהודים – כל מפלגות השינוי צריכות להסכים שהאלימות בגדה (תקיפות של פלסטינים, הצתת רכוש וחבלות, השתלטות על כפרים, חסימת גישה לשטחי מרעה וחקלאות וכיוצא בזה) חייבת להיפסק. צה"ל והמשטרה צריכים לקבל הוראה ברורה להיפסק אלימות זו בכל אמצעי סביר. גם הצד הימני של ממשלת השינוי אינו תומך באלימות לשמה, ומבין את הנזק שהיא גורמת לתדמית המדינה.
הפסקת גירוש פלסטינים מכפריהם והקפאת סיפוח שטחים חדשים: שימור הסטטוס קוו בעניין ההתנחלויות אינו נוח למשותפת, לרע"ם ולדמוקרטים, ולא לליברמן ולבנט. אבל הוא גם אינו התרחיש הגרוע ביותר מבחינת אף אחד מהם.
החלשת חמאס וחיזוק גורמים מתונים: כל הצדדים לקואליציית השינוי יכולים להסכים על מדיניות שתחליש את חמאס וקיצוניים אחרים בצד הפלסטיני. זה אומר, נוסף על המשך המלחמה בטרור, גם סיוע לרשות הפלסטינית לתפקד – להחזיר את זרימת התקציבים (ממיסים שתושבי הרשות משלמים), להימנע ממחסומים מיותרים ומאמצעים שמקשים על חיי היומיום ללא הצדקה ביטחונית ממשית. הקלה על חיי היומיום והתנעה מחדש של כלכלת הגדה יחזקו את הרשות הפלסטינית ויחלישו את חמאס, גם אם אופק מדיני ממשי עדיין אינו באופק.
על מפלגות השינוי להסכים שהאלימות בגדה חייבת להיפסק. על צה"ל והמשטרה לקבל הוראה להפסיקה בכל אמצעי סביר. גם הצד הימני של ממשלת השינוי לא תומך באלימות לשמה, ומבין את נזקיה לתדמית המדינה
רצועת עזה
בעזה כיום יש רק משחק אחד, וממשלת ישראל צריכה להחליט אם היא בעד או נגד – תוכנית 20 הנקודות של הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ (והתוכניות הנלוות של "מועצת השלום"). בנימין נתניהו דחה חלק מן התוכנית באופן מפורש, ועושה כל שביכולתו לתקוע מקלות בגלגלי התוכנית בכלל – באמצעות הפרות יומיומיות של הפסקת האש, צמצום הסיוע הנכנס ומניעת כניסתה של ממשלה פלסטינית אלטרנטיבית לרצועה.
ממשלת השינוי יכולה להסכים שהמטרה היא הסרת האיום על ישראל מעזה. רוב המומחים תמימי דעים שלוחמה אפקטיבית בטרור חייבת לכלול יצירת אלטרנטיבות פוליטיות, כלכליות וחברתיות לארגוני הטרור.
אף שתוכנית 20 הנקודות אינה מושלמת, היא מספקת את המסגרת לתהליך שבו אלטרנטיבה שלטונית צומחת בהדרגה ברצועה, כוח בינלאומי מספק את המסגרת הביטחונית, חמאס מתפרק בהדרגה מנשקו, צה"ל נסוג בהדרגה ושיקום החיים בעזה מתחיל. הממשלה החדשה יכולה לשאת ולתת על הפרטים – כמו יצירת שטח חיץ ומי ישתתף בכוח הבינלאומי – ולהתעקש על וידוא שחמאס עומד בתנאים, אך היא צריכה ויכולה לתמוך בתהליך ולא לטרפד אותו.
לבנון וסוריה
גם כאן, ההסכמה צריכה להיות שהמטרה היא החלשה מרבית של האיומים על ישראל. גם בנט וגם המשותפת לא רוצים טילים על הגליל.
בלבנון יש הזדמנות חד-פעמית למזער את הסיכון של חזבאללה על הגבול. השילוב של המכות הצבאיות שקיבל הארגון עם נשיא וראש ממשלה לבנוניים הנחושים לפרק אותו מנשקו ולהשליט את ריבונות המדינה – זוהי הזדמנות שאסור לפספס.
ממשלת השינוי יכולה להסכים שהמטרה היא הסרת האיום על ישראל מעזה. רוב המומחים תמימי דעים שלוחמה אפקטיבית בטרור חייבת לכלול יצירת אלטרנטיבות פוליטיות, כלכליות וחברתיות לארגוני הטרור
ממשלת השינוי הרחבה יכולה להסכים להיכנס מיידית למו"מ רציני עם לבנון על הסכם שיכלול נסיגה ישראלית לגבול הבינלאומי, פריסה של צבא לבנון בדרום ותחילת הליך פירוק נשקו של חזבאללה.
אבל הממשלה וצה"ל צריכים להבין שלטווח הארוך, הנשק הטוב ביותר של ישראל נגד חזבאללה הוא ממשלה לבנונית חזקה. המשך הפעילות הצבאית ההתקפית והמשך הריסת הכפרים בדרום לבנון מחלישים את עמדת הממשלה שם ומספקים לחזבאללה עילה להצדיק את קיומו כמיליציה חמושה בפני העם הלבנוני.
אין סיבה שכל מפלגות ממשלת השינוי לא יתמכו במדיניות חכמה המשלבת כוח הרתעה עם פעולות מדיניות למזעור האיום מלבנון.
יחסים אזוריים
יצירת מתווה של הסכם אזורי במזרח התיכון, או הרחבת הסכמי אברהם, נמצאת בהחלט בראש סדר העדיפויות של חלק מהשותפות בקואליציית שינוי רחבה. אבל מתווה כזה מותנה, מצד ערב הסעודית ומדינות אחרות, בהתקדמות לעבר האופק של הקמת מדינה פלסטינית. מתווה כזה הוא מעבר למה שבנט או ליברמן, ואולי אפילו אייזנקוט, יכולים להסכים לו.
לכן, המטרה האזורית של ממשלת שינוי רחבה צריכה להיות צנועה יותר: לשקם את היחסים עם מצרים וירדן ולמנוע הידרדרות נוספת ביחסים האזוריים. מצרים וירדן, המקיימות יחסי שלום ושיתוף פעולה עם ישראל בתחומים רבים, היו עדות בשנים האחרונות לאתגרים מרובים שהעמידה ישראל להמשך היחסים האסטרטגיים עימן. ממשלת שינוי יכולה לחרוט על דגלה את שיפור היחסים בשתי גזרות אלו מבלי לאיים על האג'נדה של אף אחת מהמפלגות השותפות.
לטווח הארוך, הנשק הטוב ביותר של ישראל נגד חזבאללה הוא ממשלה לבנונית חזקה. המשך הפעילות הצבאית ההתקפית והריסת הכפרים בדרום לבנון מחלישים את עמדת הממשלה שם ומספקים לחזבאללה עילה להצדיק את קיומו
איראן
קשה להניח שהניצים והיונים בממשלת שינוי רחבה יוכלו להגיע להסכמה קונקרטית על מדיניות מול איראן. אבל כיוון שהמיקוד של רע"ם הוא על נושאים פנימיים ושל המשותפת – על הנושא הפלסטיני, אפשר להניח שיוכלו להניח את הסכסוך עם איראן לטיפול ראש הממשלה.
כמובן, בניגוד לנתניהו, שנראה כי יצא למלחמות משיקולים פוליטיים צרים, יש לצפות מממשלת השינוי שתקדם שיקולים מדיניים ואסטרטגיים, ולא תצא למלחמות ברירה ללא מטרות מוגבלות ובנות-השגה. מדיניות כזו יכולה להתקבל על כל השותפים בממשלה.
ארה"ב
ממשלת שינוי רחבה תצטרך להלך על חבל דק בהקשר היחסים עם ארה"ב. לפחות למשך השנתיים הקרובות, היחסים המדיניים עם ארה"ב תלויים משמעותית ביחסים אישיים עם הנשיא טראמפ, שהמליץ בפומבי על יריבה של ממשלת השינוי – נתניהו.
אלא שהאינטרסים האמריקאיים תואמים היטב בזירה הבינלאומית את אלה של ישראל וגם של ממשלת השינוי. מעמדה של ארה"ב באזור והאינטרסים הכלכליים, המדיניים והצבאיים שלה ירוויחו מיציבות אזורית כפי שממשלה בראשות איזנקוט יכולה לעודד – מישראל שמעודדת הסדר בעזה ומנסה לייצב את הגדה, ומהסדרים בגבולות ישראל עם לבנון וסוריה.
גם טראמפ וגם מפלגות קואליציית השינוי שמתנגדות לו (המשותפת וחלקים בדמוקרטים) יבינו שרצוי להמעיט בהכרזות ולהרבות בפעולות שיקדמו יציבות במזרח התיכון.
האינטרסים האמריקאיים תואמים היטב בזירה הבינלאומית את אלה של ישראל ושל ממשלת השינוי. מעמד ארה"ב באזור והאינטרסים הכלכליים, המדיניים והצבאיים שלה ירוויחו מיציבות אזורית שתעודד ממשלת השינוי
סיכום
אפשר למצוא את הדרך להקמת ממשלת שינוי רחבה עם מנעד אידיאולוגי רחב ביותר – אם המפלגות השונות יחליפו את הסיסמאות בתוכנית מדינית פרקטית, יכירו בשוני האידיאולוגי אך יתרכזו במדיניות ריאליסטית, יחפשו דרך פשרה היכן שניתן, ויקפיאו את הסטטוס קוו היכן שלא ניתן להגיע להסכמה.
בועז אצילי הוא פרופסור למדע המדינה ויחסים בינלאומיים באמריקן יוניברסיטי בוושינגטון, מתמחה בלימודי ביטחון וסכסוכי גבולות. בין הספרים שפרסם: Triadic Coercion: Israel’s Targeting of States that Host Non-State Actors (עם וונדי פרלמן) ו-Good Fences, Bad Neighbors: Border Fixity and International Conflict.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו