אני רוצה שתקום כאן ממשלת שינוי. אחרי כל מה שעברנו, קשה לי להשלים עם האפשרות שההזדמנות להחליף את השלטון תתבזבז על פסילות שהמנהיגים שלנו הטילו עוד לפני שהאזרחים אמרו את דברם.
כתבתי בעבר על שותפות יהודית-ערבית ועל הצורך בברית אזרחית חדשה. אני חוזר לנושא מפני שהוא קרוב לליבי, ומפני שעכשיו נדרשת הכרעה: האם נהיה מוכנים לשנות גם את ההרגלים וההנחות של המחנה שלנו כדי לאפשר שינוי במדינה?
הישג המפלגות הערביות מחייב לברר מה יכול לחבר בינן לבין מפלגות גוש השינוי. המחלוקת מתחילה בתוך הגוש עצמו: מי רשאי להשתתף בשינוי שהוא מבטיח? והאם היינו רוצים בשותפות הזאת גם אילו היו לנו 61 מנדטים בלעדיה?
יש להכריע: האם נהיה מוכנים לשנות את הרגלי המחנה והנחותיו כדי לאפשר שינוי? המחלוקת מתחילה בגוש עצמו: מי רשאי להשתתף בשינוי שהובטח? האם היינו רוצים בשותפות גם אילו היו 61 מנדטים בלעדיה?
בעיניי, התשובה צריכה להיות כן. אבל כדי להקים ממשלה נצטרך למצוא דרך משותפת גם עם מי שמתחיל מנקודה אחרת.
מגילת העצמאות מספקת בסיס. לצד הבטחת השוויון החברתי והמדיני, היא קראה לאזרחים הערבים להשתתף בבניין המדינה "על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים".
כבר שנים אני מאמין שההכרה בישראל כביתו הלאומי של העם היהודי וההבטחה לשוויון לכל אזרחיה צריכות לעמוד בבסיס החוזה האזרחי שלנו. אם אנחנו מבקשים לתת לעקרונות האלה תוקף חוקתי, עלינו לשאול מה הם מחייבים בחיים הפוליטיים של היום.
המגילה אינה מחייבת קואליציה עם מפלגה מסוימת. מותר להתנגד לעמדותיה ולדרוש התחייבויות. אבל פסילה גורפת בשל זהותם הערבית של נציגיה אינה מתיישבת בעיניי עם ההבטחה האזרחית הזאת.
אני חושב על האזרח הערבי שנקרא להצביע ולקחת אחריות, ואז שומע שנציגיו פסולים להשפעה שלטונית. כשהוא משתתף במשחק הדמוקרטי ומגדיל את כוחו, המענה הראוי הוא לברר מה אפשר לבנות איתו. אחרת, מה נשאר מהקריאה להשתתפות?
המגילה אינה מחייבת קואליציה עם מפלגה מסוימת. מותר להתנגד לעמדותיה ולדרוש התחייבויות. אבל פסילה גורפת בשל זהותם הערבית של נציגיה אינה מתיישבת בעיניי עם ההבטחה האזרחית הזאת
יאיר גולן תמך בשותפות ממשלתית עם רע"ם לפני הבחירות, וראוי לתת לו קרדיט. כעת הוא מצביע גם על הדרך: "תמיכה יכולה להיות מתוך הממשלה, יכולה להיות גם תמיכה מבחוץ, אבל צריך להסדיר את הדברים האלה". אילו התחייבויות יאפשרו למפלגות החלוקות ביניהן לפעול יחד?
ייתכן שחלק מהבוחרים פתוחים לבירור שמנהיגיהם פוסלים. לפי ממצאים שפרסם מרכז אקורד מסקר שנערך ב-29 באוקטובר בקרב 935 מצביעי ארבע מפלגות הגוש, 59% העדיפו ממשלה בראשות גדי איזנקוט הנשענת מבחוץ על תמיכת רע"ם ובהימנעות המשותפת, על פני החלופות שהוצגו להם. גם בקרב מצביעי ביחד וישראל ביתנו זו הייתה האפשרות המובילה, ללא רוב מוחלט.
אין בכך הוכחה לתמיכה עקרונית בכל צורת שותפות. יש כאן נכונות אפשרית לתת גיבוי להסכם מעשי. נדרשת מנהיגות שתבדוק את גבולותיה.
אחרי ה-7 באוקטובר, שאלת האמון נוגעת בפחד עמוק. לא כל חשש משותפות הוא גזענות. אבל הפחד אינו פוטר מבירור: מה נדרש מהשותף, האם הדרישה עניינית, והאם היא חלה גם על מפלגה יהודית?
הסכם צריך לחייב את כולם לפעולה דמוקרטית, להתנגדות לפגיעה באזרחים ולהסתה לאלימות, ולכיבוד שלטון החוק וזכויות האזרח. לצידו אפשר לבנות תוכנית שיקום: חקירה ממלכתית של מחדל ה-7 באוקטובר, הגנה על מוסדות הדמוקרטיה, מאבק בפשיעה, שיקום השירותים הציבוריים ושוויון בהקצאת משאבים. כל יעד יצטרך תקציב, לוח זמנים ואחריות לביצוע.
מסקר אקורד עולה כי 59% העדיפו ממשלה בראשות איזנקוט הנשענת מבחוץ על תמיכת רע"ם ובהימנעות המשותפת, על פני החלופות גם בקרב מצביעי ביחד וישראל ביתנו זו הייתה האפשרות המובילה
אי אפשר להניח שהמחלוקות המדיניות ימתינו. מלחמה או הסלמה עלולות להגיע מייד. צריך לברר מראש כיצד מתייעצים ומקבלים החלטות, והיכן התנגדות מאפשרת המשך שותפות. לקואליציה, לתמיכה מבחוץ ולהימנעות נדרשים הסדרים שונים, גלויים לציבור.
גם הקול הערבי חייב להיות נוכח במשא ומתן. רע"ם והמשותפת אינן גוף אחד. מה מבקשת כל אחת להשיג, ולמה היא מוכנה להתחייב? איננו יכולים להציע שותפות ואז לנסח לבד את תנאיה.
קל לשבח את הרופא הערבי שטיפל בנו; קשה יותר להכיר בזכותו להשפיע כשהבחירה הפוליטית שלו אינה נוחה לנו. שוויון אינו פרס על תרומה לחברה. הוא מחייב לכבד את הנציגות שנבחרה ואת זכותה להשתתף בעיצוב העתיד.
החיבור בין יואב סגלוביץ למנסור עבאס ממחיש אפשרות לפעולה מתוך שונות. סגלוביץ הצטרף לרשימת רע"ם בלי להיות חבר במפלגה. זו התחלה שאפשר ללמוד ממנה: שותפות אינה מחייבת למחוק זהות, אבל היא דורשת התחייבויות והישגים שייתנו לכל צד סיבה להמשיך.
ביטחון אישי, שירותים מתפקדים והשפעה ממשית על המדיניות יכולים לבנות אמון שהצהרות לבדן אינן מייצרות. השותפות תצטרך להראות לציבור היהודי והערבי מה השתנה בחייו, כדי שיהיה לה בסיס מעבר להתנגדות לנתניהו.
מי שמבקש לשנות את המדינה צריך להיות מוכן לבחון גם את עצמו: להודות שטעה ולשנות עמדה. לא כל מחלוקת היא עימות בין שתי עמדות שוות במעמדן: הדרה ודרישה לשוויון אינן סימטריות. לא כל פשרה היא אחריות. פשרה שמנציחה הדרה עלולה לסכל את התיקון. אפשר להתפשר על מדיניות; עצם זכותם של אזרחים להשפיע אינה קלף מיקוח.
לא צריך להסכים עם כל מפלגה ערבית. צריך להיות מוכנים לשבת איתה, להציב תנאים, לדרוש אחריות ולהגיע להסכמות. בשביל זה בחרנו פוליטיקאים. להתראיין על הקושי גם אני יודע.
אי אפשר להניח שהמחלוקות המדיניות ימתינו. מלחמה או הסלמה עלולות להגיע מייד. צריך לברר מראש כיצד מתייעצים ומקבלים החלטות, והיכן התנגדות מאפשרת המשך שותפות
וזה מה שמרתיח אותי: אתם מבקשים מאיתנו להאמין שאפשר לשנות את המדינה, ואז מתנהגים כאילו אי אפשר לשנות אפילו את רשימת האנשים שמותר לכם לדבר איתם.
הארץ הזאת כוללת ערבים וחרדים ומחלוקות שלא ייעלמו בשביל התמונה שלכם בלשכת ראש הממשלה. מנהיגות מתחילה ביכולת לעבוד בתוך המציאות הזאת, להתגמש בלי לוותר על עקרונות ולבנות רוב שמסוגל להתחיל תיקון.
הבוחר כבר התאמץ. עכשיו תורכם להזיע קצת. כבר שמענו מספיק נאומים. אנחנו מחכים למנהיגים.
אייל רוטפלד הוא יזם חברתי, אקטיביסט וכותב עצמאי העוסק בשאלות של דמוקרטיה, מנהיגות ועתיד החברה הישראלית. מייסד “הלובי לחיזוק המחנה הדמוקרטי והליברלי” - קהילה ציבורית הולכת וגדלה בפייסבוק. כותב על פוליטיקה, שיח ציבורי והצורך בבנייתה של תקווה ישראלית חדשה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו