בימים אלה אני עורך כרך על יהודי כורדיסטן עבור מכון יד יצחק בן-צבי. במסגרת העבודה למדתי גם על מערכת החינוך היהודית בעיר זאכו. ילדים בני ארבע עד שש למדו קריאה בחוברת שנקראה "צ'זוּכֵּה". בני שש עד עשר קראו בחומש לפי פרשות השבוע, למדו טעמי מקרא, נביאים ותפילות. בני עשר עד שלוש-עשרה למדו תנ"ך עם פירוש רש"י ובתרגום לארמית החדשה שהייתה שגורה בפיהם.
בגיל שלוש-עשרה חדלו רוב התלמידים מלימודיהם והצטרפו למעגל העבודה. הם עבדו לצד אבותיהם, למדו מלאכה, נכנסו למסחר וסייעו בפרנסת המשפחה.
מי שהצטיינו בלימודי הקודש, רצו להמשיך בהם ומשפחותיהם יכלו לאפשר זאת, למדו בישיבה או אצל חכמים. שם עסקו במשנה, בגמרא, בדינים ובהלכות. אחדים הוסמכו לימים לרבנים, לשוחטים ולמוהלים. אחרים שילבו לימודי קודש בהשכלה כללית וברכישת השפה הערבית בבתי ספר ממלכתיים.
לא הופתעתי לגלות שדגם דומה התקיים בקהילות יהודיות רבות בארצות האסלאם. בצפון אפריקה, בעיראק, בסוריה, בתימן ובמרחבים אחרים דוברי ערבית נשלחו הבנים בגיל צעיר ללימודי תפילה, מקרא ולעיתים גם משנה ותלמוד.
השפה השתנתה ממקום למקום. כאן ערבית יהודית, שם ארמית או שפה מקומית אחרת. גם תוכני הלימוד ומידת העמקתם השתנו. אבל המבנה החברתי היה דומה – חינוך יהודי בסיסי לרבים, המשך תורני למעטים, וכניסה של רוב הבנים לעולם העבודה בסביבות גיל בר מצווה, ולעיתים אף קודם לכן בשל מצוקת המשפחה.
המבנה החברתי של יהודים בארצות האסלאם היה דומה – חינוך יהודי בסיסי לרבים, המשך תורני למעטים, וכניסה של רוב הבנים לעולם העבודה בסביבות גיל בר מצווה, ולעיתים אף קודם לכן בשל מצוקת המשפחה
המעניין הוא שזה היה, בעיקרו, גם הדגם המקובל בקרב יהודי מזרח אירופה. ההיסטוריון ישראל ברטל תיאר את הפער שבין האידיאל התרבותי, שהעמיד לימוד תורה במרכז, לבין המבנה החברתי הממשי של הקהילה. רוב היהודים לא היו תלמידי ישיבה אלא בעלי מלאכה, פועלים, חנוונים ורוכלים זעירים.
גם שם התחילו הבנים ללמוד בחדר בגיל צעיר. הם למדו אותיות, תפילות, חומש עם רש"י, משנה ולעיתים גמרא, אך מרביתם עזבו את הלימודים בסביבות גיל שתים-עשרה או שלוש-עשרה. הם נעשו שוליות של בעלי מלאכה, הצטרפו לעסק המשפחתי או יצאו למסחר. רק מיעוט קטן המשיך בישיבה.
אין פירוש הדבר שרק המצטיינים נבחרו. היכולת להמשיך ללמוד הייתה תלויה גם במעמד המשפחה, במשאביה, בקשרים החברתיים ובאפשרות למצוא תמיכה כלכלית. ובכל זאת, העיקרון ברור. החברה היהודית המסורתית העריכה מאוד את לימוד התורה, אך לא העלתה בדעתה שכל הגברים ילמדו כל חייהם ויתפרנסו מעבודתם של אחרים. היא ביקשה לטפח שכבה של תלמידי חכמים, לא ציבור שלם הפטור דרך קבע מעבודה.
ההיסטוריה מספרת אפוא סיפור המטיל צל כבד על טענת המנהיגות החרדית בישראל כיום, שלפיה הדרישה מצעירים חרדים להתגייס לצבא ולצאת לעבודה היא התנכלות לאורח החיים היהודי המסורתי. היא מטילה צל גם על טענת הרציפות ההיסטורית שבבסיס עמדה זו – החלוקה בין לימוד תורה לעבודה התקיימה לאורך דורות, כך חיו יהודים וכך נשמרה התורה.
החברה היהודית המסורתית העריכה מאוד לימוד תורה, אך לא העלתה בדעתה שכל הגברים ילמדו כל חייהם ויתפרנסו מעבודת אחרים. היא ביקשה לטפח שכבה של תלמידי חכמים, לא ציבור שלם פטור דרך קבע מעבודה
יהודי זאכו שבכורדיסטן לא חשבו שעבודתו של חייט, צורף, סוחר או סנדלר סותרת את נאמנותו לתורה. יהודי בגדד, צנעא, פאס, וילנה או ורשה לא בנו את קהילותיהם על הנחה שכל צעיר צריך להישאר בבית המדרש ללא הגבלת זמן.
אדרבה, העבודה הייתה חלק ממסלול החיים הרגיל. גם מי שיצא לעבוד לא חדל להיות אדם דתי ולא ויתר על לימוד התורה. הוא התפלל, למד בשעות הפנאי, החזיק את מוסדות הקהילה וסייע בפרנסתם של תלמידי החכמים המעטים שהקדישו את חייהם ללימוד.
לכן מודל חברת הלומדים שהתפתח בישראל אינו המשכה הפשוט של המסורת, אלא חידוש היסטורי. הסוציולוג מנחם פרידמן, שטבע את המושג "חברת הלומדים", הראה כיצד התגבשה בישראל חברה שבה לימוד התורה הממושך נעשה למסלול חיים המוני לגברים.
מדינת הרווחה, הקצבאות, התקציבים הציבוריים והכוח הפוליטי של המפלגות החרדיות אפשרו להפוך אורח חיים שהיסטורית היה נחלתו של מיעוט למסלול המיועד להמונים.
חידוש אינו בהכרח דבר פסול. חברות משתנות ומסורות מתעצבות מחדש. הפסול מתחיל כאשר החידוש מוצג כאמת יהודית נצחית, וכל מי שמערער עליו מואשם בשנאת תורה.
הסוציולוג ניסים ליאון מוסיף לתמונה ממד חשוב. הוא מתאר כיצד הנהגה רבנית שצמחה במוסדות הישיבתיים החרדיים בישראל תפסה בהדרגה את מקומה של הרבנות המזרחית הישנה, שהתחנכה בארצות המוצא והייתה מעורה בחיי הקהילה.
מדינת הרווחה, הקצבאות, התקציבים הציבוריים והכוח הפוליטי של המפלגות החרדיות אפשרו להפוך אורח חיים שהיסטורית היה נחלתו של מיעוט למסלול המיועד להמונים
עם זאת, ליאון מראה כי הרב עובדיה יוסף לא אימץ בשלמותו את הדגם הליטאי המסתגר של חברת הלומדים. הוא ביקש להפוך את תלמידי החכמים מאליטה של לומדים לאליטה של מלמדים, היוצאת אל הציבור ומנהיגה אותו. הבחנה זו מחדדת את עומק התמורה. חברת הלומדים המזרחית אינה המשך פשוט של החיים בבגדד, במרוקו או בכורדיסטן, אלא מוסד ישראלי חדש שהעניק למסורת הישנה צורה ותכלית אחרות.
המנהיגות החרדית משתמשת אפוא בגולה כמקור סמכות, אך מתעלמת מן החיים הממשיים של יהודי הגולה. היא מאמצת את דמותו של תלמיד החכם המזרח-אירופי, אך משכיחה את החנווני, הסנדלר, החייט, הסבל ובעל המלאכה שחיו לצידו ומימנו את מוסדות התורה.
היא מהללת את חכמי בגדד, מרוקו וכורדיסטן, אך אינה מספרת שרוב בני קהילותיהם עבדו לפרנסתם. היא הופכת את החריג ההיסטורי לכלל, ואת הכלל ההיסטורי לדבר שאין מזכירים.
ההשוואה אינה פותרת כשלעצמה את שאלת הגיוס. קהילות הגולה לא התקיימו במדינה יהודית ריבונית, לא החזיקו צבא ולא נדרשו להגן בעצמן על גבולותיהן. דווקא משום כך המסקנה חריפה יותר.
אם יהודים בגלות, תחת שלטון זר ולעיתים בתנאים קשים, הבינו שרוב הגברים צריכים לשאת בעול הפרנסה, קשה להסביר מדוע במדינה יהודית, הנאבקת על קיומה ונזקקת לחיילים ולעובדים, הפך הפטור ההמוני לעיקר האמונה.
אפשר להגן על עולם התורה. מדינת ישראל זקוקה לתלמידי חכמים, לרבנים, למורים וליצירה תורנית. חברה שאינה מותירה מקום ללימוד שאינו נמדד רק בתועלת כלכלית היא חברה ענייה ברוחה.
אבל הגנה על עולם התורה אינה פטור גורף לציבור שלם. המסורת היהודית עצמה מציעה מודל מאוזן יותר – לימוד יסודי ומשמעותי לכולם, המשך לימודים למי שמתאימים לכך, ונשיאה משותפת בעבודה ובצורכי הציבור.
אם יהודים בגלות, תחת שלטון זר ובתנאים קשים, הבינו שרוב הגברים צריכים לשאת בעול הפרנסה, קשה להסביר איך במדינה יהודית, הנאבקת על קיומה ונזקקת לחיילים ולעובדים, הפך הפטור ההמוני לעיקר האמונה
לסיכום, לא כל מי שקורא לחרדים לעבוד ולשרת מבקש לנתק אותם מן המסורת. ייתכן שההפך הוא הנכון – הוא מבקש להשיב לתמונה את המסורת שהמנהיגות החרדית מחקה.
מסורת שבה התורה הייתה מרכז החיים, אך העבודה לא הייתה בגידה בה. תלמידי החכמים זכו לכבוד ולתמיכה, אך לא כל הציבור הוכרז כתלמידי חכמים. הקהילה התקיימה משום שרוב חבריה הבינו שזכותם ללמוד כרוכה גם בחובה לשאת בעול הכלכלי.
פרופ' לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה, אוניברסיטת בר-אילן. חוקר ומפרסם בתחום היעוץ הארגוני ויועץ לחברות ולמנהלים/ת. אזרח מודאג, בזוגיות ואב לשני בנים.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו