לשנות הצבעה ושותפים בלי לוותר על הזהות

בתחילת שנות השבעים עשיתי שנת שירות בקריית שמונה. גרתי בבית סוכנות בן ארבע קומות בשכונה ותיקה, בין משפחות יוצאות ארצות המזרח ורומניה. בזיכרוני נותרו יחסי שכנות חמים, גאווה מקומית ותחושה משפחתית. הרגשתי בבית, ואף שקלתי לחזור לקריה לאחר השירות הצבאי.

על רקע הקרבה שאני חש לתושבי העיר והכאב על מה שעברו בשלוש שנות המלחמה, הדהימו אותי תוצאות הבחירות. הליכוד קיבל כ-48% מהקולות – ירידה קלה מכ-49.5% בבחירות 2022 – ומפלגות הקואליציה היוצאת זכו יחד בכ-69%.

כל זאת, בעיר שתושביה פונו בעקבות הירי והאיום הביטחוני ונעקרו מבתיהם לחודשים ארוכים; עיר שספגה ירי רקטות והרס בבתי מגורים, ופגיעה קשה בתעשייה ובמסחר.

על רקע הקרבה שאני חש לתושבי קריית שמונה והכאב על מה שעברו בשלוש שנות המלחמה, נדהמתי מתוצאות הבחירות בעיר שספגה ירי רקטות והרס בתים ופגיעה במסחר, ותושביה פונו ונעקרו מבתיהם לזמן רב

שלוש שנים חלפו, אך החיים עדיין לא חזרו למסלולם: לפי ראש העיר, רק כ-60% מהתושבים שבו לעיר, ועסקים רבים טרם חזרו לפעול. כיצד, אחרי כל אלה, הם שומרים על נאמנות כה עמוקה לבנימין נתניהו, שהנהיג את המדינה בשנים האיומות האלה?

על דפוסי ההצבעה בקריית שמונה ובאופקים כבר נכתבו הסברים המדגישים ביטחון, זהות ושבטיות, המפלגה כבית וכזהות, הלחץ הקבוצתי והקושי לשנות דפוס הצבעה. אני מבקש להוסיף את נקודת הראות של הפסיכולוגיה החברתית: איך משפיעה השייכות על פירוש האירועים, ייחוס האחריות והנכונות לסלוח, ומדוע גם הנאמנות האישית לנתניהו נשמרת?

ולצד זאת, האם נאמנות למחנה עשויה להתיישב עם הצבעה למחנה האחר, ולו פעם אחת, לשם תיקון כישלונות וקידום מטרות לאומיות?

כששייכות ומנהיג נקשרים זה בזה

"שבט" הוא דימוי מקובל למחנה ולשייכות, לאו דווקא לעדה. לפי תאוריית הזהות החברתית, ההשתייכות לקבוצה נעשית חלק מתפיסת העצמי, וההגנה על הקבוצה עשויה להיות גם הגנה על עצמנו (Jost et al., 2022). מפלגה עשויה לייצג משפחה, זיכרונות ותחושת הכרה; אפשר לכעוס על הנהגתה ועדיין לחוש שהתרחקות ממנה היא נטישת הבית.

גם פירוש המציאות עשוי לשרת את הצורך להגן על הזהות ועל אמונות קיימות. אין הכרח להכחיש את ההרס כדי להישאר נאמן: אפשר לייחס אחריות לאחרים ולהאמין שהחלופה מסוכנת יותר.

על כך נוספת הנאמנות האישית לנתניהו. הוא נתפס כמנהיג המגלם את הקבוצה כולה ועשוי לזכות באמון המרכך גם תגובות לכישלונותיו. אם הוא נתפס כמי שנלחם בשבילנו, ההגנה עליו נחווית בעצם כהגנה עלינו.

על ההסברים לדפוסי ההצבעה אני מבקש להוסיף את נקודת הראות של הפסיכולוגיה החברתית: איך משפיעה השייכות על פירוש האירועים, ייחוס האחריות והנכונות לסלוח, ומדוע גם הנאמנות האישית לנתניהו נשמרת?

להישאר שייכים, לבחור אחרת ולמשול יחד

הניתוח הפסיכולוגי-חברתי של ההצבעה לא נועד רק להסביר נאמנות, כי אם גם לברר את הסיכוי לגמישות בעתיד: האם השבטיות חייבת להיות גזרת גורל פוליטית?

אני מציע לבחון את האפשרות שהצבעה שונה, אפילו חד-פעמית, תוכל להיחוות כתגובה לכישלון ההנהגה וכדרישה לתיקון – לא בהכרח כנטישת הזהות. המנגנונים האלה אינם נחלת הימין בלבד. גם בגוש השינוי עלולה הנאמנות למחנה להקשות על שינוי הצבעה, ושאלת הגמישות מופנית אפוא לשני המחנות.

כדי להבין כיצד אפשר לשנות הצבעה בלי לוותר על תחושת השייכות, אפשר להיעזר בתפיסת "הזהות הכפולה": השתייכות לקבוצה מסוימת ובה בעת לקבוצה רחבה יותר, הכוללת גם אנשים שאינם שייכים לקבוצה הראשונה.

ג'ון דובידיו ועמיתיו הראו ששילוב כזה צמצם הטיות בין קבוצות בלי לדרוש מחבריהן לוותר על זהותם (Dovidio et al., 2009). בהקשר שלנו, אדם יכול להישאר איש ימין, ובו בזמן לראות עצמו שותף לאזרחים ממחנות אחרים ברצון לביטחון, לשלטון נקי ולחינוך ראוי. הזהות האזרחית אינה מוחקת את השתייכותו הפוליטית, אלא נוספת בסיס לשיתוף פעולה מעבר לגבולותיה.

כדי להבין כיצד אפשר לשנות הצבעה בלי לוותר על תחושת השייכות, אפשר להיעזר בתפיסת "הזהות הכפולה": השתייכות לקבוצה מסוימת ובה בעת לקבוצה רחבה יותר, הכוללת גם אנשים שאינם שייכים לקבוצה הראשונה

מכאן האפשרות לבחון את ההצבעה לפי צורכי המדינה בשעה מסוימת, ולא רק לפי ההשתייכות למחנה. הבוחר עשוי לומר: אינני מאמץ את כל עמדות הצד השני, אבל הפעם אתן לו הזדמנות למשול כדי לתקן מחדלים, להיאבק בשחיתות ולהשיב למוסדות המדינה את יכולתם לתפקד.

זו אפשרות הנגזרת מן ההסבר הפסיכולוגי, לא תוצאה שהמחקרים האלה הוכיחו. הם אינם מאפשרים להעריך כמה בוחרים יסכימו לכך, אך במצב של קיפאון בין הגושים גם תזוזה מצומצמת עשויה להספיק ליצירת רוב שלטוני.

האפשרות להצביע למחנה האחר מעלה שאלה נוספת: האם ההסתייגות ממנו יכולה להיחלש גם כשההשתייכות למחנה המקורי נשמרת? מחקר ישראלי מציע בסיס מסוים לבחינת האפשרות הזאת.

בניסוי שנערך לאחר בחירות ספטמבר 2019, משתתפים שקיבלו מידע על הסיכוי לממשלת אחדות של הליכוד וכחול לבן הביעו יחס פחות מסתייג כלפי מצביעי המחנה האחר לעומת משתתפים שקיבלו מידע על ממשלה צרה (Bassan-Nygate & Weiss, 2022). המחקר לא בדק שינוי הצבעה, ולכן אינו מוכיח שהמשתתפים היו מוכנים להצביע למחנה האחר.

האפשרות שהפחתת ההסתייגות ממצביעיו תקל גם על בחירה בו היא השערה שאנו מציעים לבחון, ולא ממצא של הניסוי.

אולם יציבותה של הממשלה שתקום תלויה גם ביכולת שותפיה לעבוד יחד. כאן מתעוררת שאלה נפרדת: האם מפלגות גוש השינוי יכולות להקים ממשלה בשותפות עם מפלגה ערבית?

אפשר לבחון הצבעה לפי צורכי המדינה בשעה מסוימת. הבוחר עשוי לומר: איני מאמץ את כל עמדות הצד השני, אך הפעם אתן לו הזדמנות למשול כדי לתקן מחדלים, להיאבק בשחיתות ולהשיב למוסדות המדינה את יכולתם לתפקד

אביגדור ליברמן פוסל שותפות עם המפלגות הערביות, לרבות רע"ם, אף שכבר היה שותף למנסור עבאס בקואליציית נפתלי בנט ויאיר לפיד. אין לנו בסיס לאבחן את מניעיו, אבל אפשר לשאול במפורש: האם ישראל ביתנו ורע"ם מסוגלות להסכים על תוכנית ממשלה, בלי לאמץ זו את זהותה של זו?

ליברמן אינו נדרש לוותר על ימניותו, ועבאס אינו נדרש לוותר על זהותו הערבית; שניהם נדרשים להחליט אילו מטרות הם מוכנים לקדם יחד, ואילו פשרות יהיו מוכנים לקבל לשם כך.

גיבוש תוכנית ממשלה משותפת אינו מחייב ליישב את כל המחלוקות הביטחוניות והלאומיות. הוא מחייב הסכמה על כללי הכרעה דמוקרטיים ועל גבולות הפשרה, תוך השארת מחלוקות אחרות פתוחות.

גם שאיפות לאומיות שונות אינן חוסמות בהכרח כל פעולה משותפת: אפשר להמשיך להתווכח על הסדר מדיני, ובינתיים להסכים על מיגור השחיתות וביצור שלטון החוק; חיזוק החינוך וצמצום פערים; פיתוח הגליל והנגב באמצעות תעסוקה, תחבורה ושירותי בריאות; ומאבק בפשיעה המאיימת על חיי האזרחים.

את ההסכמות האלה יש לתרגם לתקציבים, לוחות זמנים ואחריות לביצוע ביישובים יהודיים וערביים כאחד. השאלה לשותפים תהיה לא "האם נעשינו דומים?" אלא "על אילו התחייבויות אנחנו מוכנים לחתום ולקבל אחריות יחד?"

ליברמן לא נדרש לוותר על ימניותו, ועבאס על זהותו הערבית; עליהם להחליט אילו מטרות הם מוכנים לקדם יחד, ולאילו פשרות יסכימו. גיבוש תוכנית ממשלה לא מחייב ליישב את כל המחלוקות הביטחוניות והלאומיות

נאמנות למחנה אינה התחייבות להשאירו בשלטון בכל מחיר; המבחן הוא מי יוכל לעשות את הדברים החיוניים למדינה, גם אם לשם כך עליו לשתף פעולה עם יריביו.

ד״ר עוזי ערן, סא"ל במיל', הוא חוקר בתחום הפסיכולוגיה של המשפט וקבלת החלטות בתנאי אי־ודאות וסיכון. מחקריו עוסקים בהשפעת סגנונות חשיבה, אינטואיציה והטיות קוגניטיביות על שיקול הדעת של שופטים, ומקבלי החלטות מדיניות וצבאיות.