העם הכריע?

מאז הבחירות מסופרים בישראל שני סיפורים במקביל. בצד אחד של המפה מוחים על בחירות שנגנבו: על תורים במקומות הלא נכונים, על משקיפים שלא הורשו להיכנס, ועל תחושה כללית שמישהו עשה כאן משהו.

בצד השני שוב פתחו שמפניה לפני הזמן, הכריזו על ניצחון גדול וקבעו שהעם אמר את דברו. שני הסיפורים טובים למורל. הבעיה היא ששניהם לא עוברים בדיקה כמותית.

מי שעבד פעם במעבדה לכימיה יודע שלפני כל שקילה לוחצים על כפתור האיפוס, מאפסים את המשקל עם כלי השקילה הריק, ורק אחר כך מוסיפים את החומר. מי שמדלג על השלב הזה מקבל מספר מדויק להפליא ושגוי לחלוטין. אז בואו נאפס את המשקל.

מאז הבחירות מסופרים שני סיפורים במקביל. בצד אחד של המפה מוחים על בחירות שנגנבו. בצד השני שוב פתחו שמפניה לפני הזמן וקבעו שהעם אמר את דברו. הבעיה היא ששני הסיפורים לא עוברים בדיקה כמותית

אבל לפני שמאפסים, כדאי לוודא שאף אחד לא לוחץ על הכף מתחת לשולחן, כי טענה על גניבת בחירות ראויה לבדיקה ולא לגלגול עיניים. זיוף בהיקף גדול נוטה להשאיר טביעות אצבע.

בני אדם שממציאים מספרים נוטים לעגל אותם, ובקובץ של ועדת הבחירות יש בדיוק כמות המספרים העגולים שהמקרה מנבא. מי שממלא קלפי בפתקים מעלה יחד את שיעור ההצבעה ואת החלק של המפלגה שלו, אבל כשמשווים קלפיות שכנות באותו בית ספר – שתי המדידות לא מטפסות יחד, אצל אף מפלגה. וכשקלפי אחת שונה משכנותיה, מתברר שמאחוריה קהילה אחרת, למשל קלפי חרדית בבניין שרוב מצביעיו חילונים, ולא מפלגה אחת שתפחה פתאום.

סטטיסטיקה לא יכולה להוכיח שלא היה שום מעשה עקום, וזיוף מקומי או מתוחכם יכול לחמוק ממנה. מה שהיא כן אומרת הוא שבנתונים אין סימן לזיוף רחב היקף, מהסוג שמצביע על גניבת בחירות.

עכשיו אפשר לשחק עם המספרים. נתחיל דווקא ב-2022. מרצ נפלה אז מתחת לאחוז החסימה בפער של כ-4,000 קולות, ובל"ד בפער של כ-16 אלף, ויחד הן שרפו כמעט 290 אלף קולות. אילו הקולות האלה היו נספרים, הקואליציה הייתה מקבלת 60 או 61 מנדטים, תלוי איך מחשבים, ולא 64.

הרוב הנוח, זה שעליו נבנו הרפורמה המשפטית וכל מה שבא אחריה, נבנה מעל תיקו או רוב דחוק, בעזרת קולות שנזרקו לפח בצד השני. המשקל של 2022 לא אופס, והמספר 64 הוא בעצם 60 עם אגודל על כף המאזניים, או 61, עם אצבע קטנה יותר על הכף.

סטטיסטיקה לא יכולה להוכיח שלא היה שום מעשה עקום, וזיוף מקומי או מתוחכם יכול לחמוק ממנה. מה שהיא כן אומרת הוא שבנתונים אין סימן לזיוף רחב היקף, מהסוג שמצביע על גניבת בחירות

עכשיו ל-2026. התוצאה בפועל היא 53 מנדטים לגוש בנימין נתניהו, 48 לגוש השינוי ו-19 לרשימות הערביות. בקלפיות שבהן הרשימות הערביות קיבלו רוב, שיעור ההצבעה הגיע ל-78.5 אחוז, לעומת כ-53 אחוז ב-2022.

אילו החברה הערבית הייתה מצביעה כמו ב-2022, החלוקה הייתה 56 לנתניהו, 50 לגוש השינוי ו-14 לרשימות הערביות. ואילו בנוסף לכך עופר וינטר היה נשאר בבית ומצביעיו היו הולכים לימין, וקולות המילואימניקים היו מתפזרים בין המפלגות הציוניות, היינו מקבלים 58, 49 ו-13. גם בעולם המושלם ביותר מבחינתו, לנתניהו לא היה רוב.

כשמסדרים את כל זה בשורה אחת, הירידה של הקואליציה מ-64 ל-53 מתפרקת לארבעה חלקים, והחלוקה הזו לא משתנה גם כשמשנים את החישוב. ארבעה מנדטים הם פשוט איפוס נכון של המאזניים, הבסיס של 2022 היה מנופח, ובחלוקה יחסית של הקולות הקואליציה הייתה עומדת על 60, כך שחלק מה"נפילה" הוא חזרה לנקודת האיזון.

שלושה מנדטים נבעו מההתגייסות בחברה הערבית, שבה שיעור ההצבעה קפץ ביותר מעשרים נקודות, וזו הכרעה פוליטית לכל דבר: מאות אלפי אנשים שהחליטו שהפעם הקול שלהם שווה את התור (ושוב תודה לאיתמר בן גביר).

שני מנדטים הימין שרף בעצמו, כשעמך ישראל וכמה רשימות קטנות השליכו לפח כ-116 אלף קולות, ונתניהו, שידע לשכנע את כולם בכל דבר, לא הצליח לשכנע אותם לפרוש. ושני המנדטים האחרונים הם השינוי נטו במאזן בין המחנות.

זה לא אומר שרק שני מנדטים של אנשים שינו את דעתם, ייתכן שתנועות גדולות יותר קיזזו זו את זו, אבל בשורה התחתונה זה כל מה שזז. בתוך השינוי הזה בולטת ש"ס, שאיבדה כרבע מבוחריה.

ארבע שנים של רפורמה משפטית, טבח ה-7 באוקטובר, מלחמה ארוכה ומשבר גיוס, והמאזן בין המחנות כמעט לא זז. ההכרעה של-2026 התרחשה דרך ההשתתפות, דרך השאלה מי טרח להגיע לקלפי, ודרך האופן שבו התחלקו הרשימות, ולא דרך מעבר של בוחרים מצד לצד. ואם להיות הוגנים, גם 2022 הוכרעה כך, על ידי אחוז החסימה ולא על ידי טלטלה בדעת הקהל.

ארבע שנות הפיכה משטרית, טבח, מלחמה ארוכה ומשבר גיוס, והמאזן בין המחנות כמעט לא זז. הכרעת 2026 התרחשה דרך השאלה מי טרח להגיע לקלפי והאופן שבו התחלקו הרשימות, ולא דרך מעבר בוחרים מצד לצד

ומה אם לא תקום ממשלה ונלך שוב לקלפי? גם כאן החשבון לא מבטיח הפתעות. בתרחיש הטוב ביותר לנתניהו מבין אלה שלמעלה, הימין מתאחד לגמרי וההצבעה הערבית צונחת לשפל של 2021, והוא מגיע ל-59. כדי להגיע ל-61 צריך שינוי במאזן בין המחנות גדול מזה שלא קרה בארבע השנים האחרונות.

גוש השינוי, מצידו, נע בין 47 ל-50 בכל התרחישים שבדקתי, והדרך שלו לממשלה תמיד עוברת ברשימות הערביות או בשותפות עם מפלגות מהצד השני. הגורם התנודתי באמת הוא ההצבעה בחברה הערבית, שבסבבים של 2019 עד 2022 קפצה בין 45 ל-65 אחוז והיא שהזיזה מנדטים בין סבב לסבב. בבחירות חוזרות היא יכולה לרדת בגלל עייפות או להישאר גבוהה, וזה ההבדל בין 53 ל-59 לנתניהו.

ולמי שזוכר אבל ישמח כמוני לשכוח, הכול התחיל ב-2019, כשאביגדור ליברמן סירב לשבת בממשלה עם החרדים, ומפת הגושים הפסיקה להעמיד פנים של ימין מול שמאל והפכה לבעד נתניהו או נגדו.

מאז הסתיימו כל הסבבים כמעט באותה מפה, והשוויון נשבר רק כשפוליטיקאים עברו צד (כלומר – הפרו הבטחת בחירות). בימי הקורונה בני גנץ נכנס לראשונה מתחת לאלונקה, ב-2021 ימינה ותקווה חדשה חצו את הקו והקימו עם יאיר לפיד ורע"ם ממשלה, שנפלה כשעידית סילמן חצתה אותו בחזרה.

ב-2022 נתניהו איחד את הימין בזמן שהשמאל התפצל, ואחרי ה-7 באוקטובר גנץ חזר לאלונקה, הפעם עם גדי איזנקוט. באף אחת מהפעמים ההכרעה לא נבעה מבוחרים ששינו את דעתם אלא מפוליטיקאים שזזו לכאן או לשם.

אז נחזור לליל הבחירות ולשני הסיפורים. מי שמחפש את הגנבים יגלה שהקולות שחסרו לו לא נגנבו, הם נשרפו על פתקים של רשימות שהוא עצמו לא הצליח לאחד. מי שחוגג ניצחון גדול יגלה שהוא ניצח בעיקר את המחשבון, ואת התורים בקלפיות של רהט ואום אל-פחם.

מי שמחפש את הגנבים יגלה שהקולות שחסרו לו לא נגנבו, הם נשרפו על פתקי רשימות שהוא עצמו לא הצליח לאחד. מי שחוגג ניצחון גדול יגלה שניצח בעיקר את המחשבון, ואת התורים בקלפיות של רהט ואום אל-פחם

בין 2022 ל-2026, בתוך סערה שלא הייתה כמוה, זזו כפי הנראה שני מנדטים מצד לצד. המשקל זז, המחנות כמעט לא. ובפעם הבאה שמישהו יגיד לכם שהעם אמר את דברו, תשאלו אותו בנימוס: באמת?

פרופ׳ אלון קורנגרין הוא ביופיזיקאי וחוקר מוח באוניברסיטת בר-אילן. אב מודאג, בעל צייתן, מדען משוטט, רץ איטי, צלם חובב, קורא נלהב, חצי-חנון, אנטרופאי ראשי, עצלן כושל.