אז למה הם לא משתלבים

תוצאות הבחירות האחרונות עוררו כצפוי גל פרשנויות שעוסק בעיקר במה שיהיה עכשיו. האם תקום ממשלת מיעוט? האם חרדים יחצו את הקווים? אולי תקום ממשלה רחבה כזאת או אחרת? איך הגיעו הערבים לאחוז הצבעה כה גבוה? ועוד. לדידי, יש להפיק מתוצאות הבחירות שלוש תובנות עיקריות.

1. האם תקום ממשלת מיעוט? 

אי אז, בתש"ח, הגיעו ממשלת ישראל, החרדים והערבים להסכמים, שלפיהם אזרחי שני המגזרים יקבלו רק חלק מהזכויות ויישאו רק בחלק מהחובות. אל תחפשו את ההסכמים האלה בשום מקום – הם לא באמת נכתבו, אבל זאת הייתה מדיניות הממשלות מאז ובמידה מסוימת עד עתה.

מאז השנים 1976-1977 החל המצב להשתנות. הערבים החלו לדרוש את זכויותיהם, בעיקר באמצעות פעילות ציבורית ובתי המשפט. החרדים, לעומת זאת, פנו לאפיק הפוליטי והפכו מאז לאבן פינה של ממשלות הימין.

מצב זה בא לידי ביטוי מובהק במפה הפוליטית: כמעט כל חברי הכנסת החרדים שנבחרו מאז ועד עתה היו נציגי אגודת ישראל, פועלי אגודת ישראל, דגל התורה וש"ס. כנ"ל לגבי הערבים. הרעיון שיהיו חברי כנסת חרדים או ערבים במפלגות אחרות נדחק לקרן זווית.

מאז השנים 1976-1977 הערבים החלו לדרוש את זכויותיהם, בעיקר באמצעות פעילות ציבורית ובתי המשפט. החרדים, לעומת זאת, פנו לאפיק הפוליטי והפכו מאז לאבן פינה של ממשלות הימין

בתחילה היו מפלגות לוויין של מפא"י וממשיכותיה, שנקראו "שלום ואחווה" ו"קידמה ופיתוח". במילים אחרות, שלום ואחווה הם ערכים נאים – אבל יהודים וערבים לא אמורים להיות באותה הרשימה. מאוחר יותר היו פה ושם חברי כנסת ערבים במפלגות יהודיות, במיוחד במרצ ובמפלגת העבודה, אבל כמעט כולם לא בלטו יותר מדי. במילים פשוטות: תטפלו בבעיות המגזריות שלכם ותנו לנו לנהל את המדינה.

כך קרה שכל שבעה עשר הח"כים הערבים בכנסת הנוכחית נבחרו מטעם הרשימה המשותפת ורע"ם, ושלושה עשר הח"כים החרדים נבחרו מטעם ש"ס ויהדות התורה. איך יתכן שאף ח"כ ערבי או חרדי לא נבחר בשאר הרשימות?

קל לדבר גבוהה-גבוהה על כך שהם לא רוצים להשתלב בחברה הכללית – אבל מה עושה החברה הכללית כדי לשלבם? האם כל האחריות היא רק שלהם?

התשובה היא כלום ושום דבר. תסתכלו סביב: יש לא מעט ערבים וחרדים שמעוניינים להשתלב בחברה הכללית. לא להתבלבל – הם מעוניינים להשתלב, לא להתבולל ולא להפוך לציונים. מה אנחנו עושים כדי לאפשר להם להרגיש רצויים במרחב "שלנו"? האם שכנים ערבים או חרדים נחשבים לרצויים? האם אנחנו לא דוחפים אותם בחזרה לגטאות שלהם? האם לא ממש נוח לנו שהם שם ואנחנו כאן?

תראו מה שקרה עם הציונות הדתית. יש אנשים שמתרפקים בנוסטלגיה על ימי הזהב של יוסף בורג ויצחק רפאל. היו להם היתרונות שלהם – לא נמנה כאן את חסרונותיהם. המפד"ל של אז הייתה בית לאנשי ימין ושמאל שהכיפה הסרוגה הייתה הדבר היחיד שחיבר ביניהם.

כל 17 הח"כים הערבים בכנסת הנוכחית נבחרו מטעם הרשימה המשותפת ורע"ם, ו-13 הח"כים החרדים נבחרו מטעם ש"ס ויהדות התורה. איך יתכן שאף ח"כ ערבי או חרדי לא נבחר בשאר הרשימות?

בפועל, אנשי הציונות הדתית הצביעו ברגליים, וכיום המפלגה שנושאת שם זה מייצגת רק חלק מהציבור, בעוד שרובו מצביע לשלל מפלגות על פי תפיסתו הפוליטית. למה שיא-יא פינק ובצלאל סמוטריץ' יהיו באותה המפלגה?

מה שקורה בפועל הוא שכיום יש עשרים וארבעה חברי כנסת ציונים דתיים – הרבה מעבר למשקל הקבוצה באוכלוסייה – עשרה מהם במה שמכונה "גוש השינוי", שאליו קבוצת ההתייחסות החברתית שלהם בקושי מצביעה. במילים אחרות, הם פרצו את חומות המגזר שלהם והשתלבו בחברה הכללית.

אני סבור שזה מה שצריך להתרחש עם החרדים והערבים. גם בבחירות אלה, שבהן הרשימות הערביות סחפו רוב מכריע מכלל המצביעים הערבים, היו גם כאלה שהצביעו למפלגות כמו ישר, הדמוקרטים, ישראל ביתנו, ביחד והליכוד.

מספר המצביעים למפלגות אלה ביישובים הערביים רחוק מלהגיע למנדט, ואין דרך לדעת מה היה המצב לו היו מועמדים ערבים ברשימות אלה – אבל לא מופרך להניח שמספר המצביעים להן היה גדול יותר מהמספר הנמוך מאוד שהן קיבלו בבחירות אלה.

2. הגוש השלישי – מקסם שווא?

מאז שנת 1977, שבה ד"ש הופיעה ככוכב שביט בשמי הפוליטיקה הישראלית, יש פנטזיה שתקום מפלגה שתתמקם במרכז המפה הפוליטית ותהיה גורם מאזן בין הימין והשמאל. הניסיון עם מפלגות אלה מצביע על כך שהן כושלות.

כעת יש 24 חברי כנסת ציונים דתיים – הרבה מעבר למשקל הקבוצה באוכלוסייה – 10 מהם ב"גוש השינוי", שאליו קבוצת ההתייחסות שלהם בקושי מצביעה. כלומר, הם פרצו את חומות מגזרם והשתלבו בחברה הכללית

זוכרים את "הדרך השלישית", "מפלגת המרכז", "התנועה" או "קדימה"? כולן התאדו. הסיבה העיקרית היא שהן לא מפלגות אלא אוסף מקרי של אנשים שאינם מרוצים מהמפלגות הקיימות.

"כחול לבן" הייתה כזאת, ובשיאה היא כמעט מחקה את מפלגת העבודה – אך גם היא נעלמה, ומפלגת העבודה חזרה לחיים. הפעם היו תקוות שמפלגה כזאת תקום מימין, אבל היא לא הצליחה לקום בגלל קוצו של יוד ובעיות אגו.

כך קרה שבמקום שבני גנץ, איילת שקד, גלעד ארדן, יולי אדלשטיין, יועז הנדל, שרן השכל ואחרים יקימו מפלגה שתתמקם ברווח הצר שבין הליכוד וישר, הם פעלו בנפרד. הראשונים הבינו שלא ייבחרו לכנסת ופרשו מהמרוץ, ואילו שני האחרונים ניסו וכשלו.

הסיבה די ברורה: אין ממש מרווח בין הליכוד וישר. רבים מחברי הכנסת שנבחרו מטעם שתי המפלגות היו יכולים להיטמע במפלגה המתחרה. במצב שכזה, דרך שלישית הופכת לסוג של מקסם שווא.

מצביעים לא מסתפקים במסר "אנחנו כמו הליכוד אבל נקיי כפיים". לו כל הגורמים שהוזכרו היו מתאחדים, יש להניח שהיו עוברים את אחוז החסימה – אך מה אז? יש להניח שכמו רשימות קודמות מסוג זה הן היו נעלמות תוך קדנציה או שתיים. לסיכום: אין ממש דרך שלישית, ואת השינויים יש לבצע בתוך הגושים.

3. ממשלת אחדות – פתרון שמחירו לא פשוט

ממשלה רחבה נשמעת כפתרון למצב שהתהווה. צריך לזכור שהקמתה כרוכה במחיר לא פשוט. ממשלות שכאלה מחייבות פשרות בין מרכיביהן, מה שגורם למפלגות הקצה – בעלות המסרים הברורים – להתחזק. ראו למשל מה שקרה וקורה בגרמניה.

ממשלה רחבה נשמעת כפתרון למצב שהתהווה. צריך לזכור שהקמתה כרוכה במחיר לא פשוט. ממשלות שכאלה מחייבות פשרות בין מרכיביהן, מה שגורם למפלגות הקצה – בעלות המסרים הברורים – להתחזק

לפעמים האחדות היא כורח. ייתכן שעכשיו זאת שעה שכזאת – אבל אם מעוניינים שהזרם המרכזי יהיה הדומיננטי, יש לדאוג לכך שאלה יהיו מקרים חריגים.

פרופ' מיכאל (מיקי) ארליך נשוי ואב לשלושה, תושב ירושלים, יליד צ'ילה. מלמד במחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בר-אילן. מתמחה בגיאוגרפיה היסטורית של המזרח התיכון בימי הביניים, תוך התמקדות בתחומים: אסלום ושיערוב, עיור, הגירות, עליות לרגל, צלבנים ועוד. פעיל בתחומי חברה, סביבה והסברה. אוהב לטייל בארץ ובחו"ל, מוסיקה וקולנוע.