זכות הצבעה לתושבי חוץ היא עניין בסיסי

ישראלים רבים השוהים בחוץ לארץ ביקשו לממש את זכותם ולהצביע בבחירות הללו לכנסת, אך לא הצליחו להגיע לארץ ולהצביע. נושא הענקת זכות ההצבעה לישראלים תושבי חוץ לארץ דורש חשיבה מחדש, על רקע גידול התפוצה הישראלית בעולם בעידן שבו אזרחי מדינות חיים בכל רחבי הגלובוס.

המושג "אזרחות" עובר הגדרה מחדש. מיליוני אזרחים ברחבי העולם נעים בחופשיות בין מדינות, חיים, עובדים ולומדים מעבר לים, אך שומרים על זיקה עמוקה למולדתם.

עבור מדינת ישראל – מדינה צעירה המבוססת על קיבוץ גלויות ועל קשר נפשי וזהותי עמוק עם פזורתה – השאלה הזו חורגת מהפוליטיקה היומיומית: זוהי שאלה קיומית על עתיד הקשר בין הבית לבין בניו ובנותיו המפוזרים בעולם.

זכות ההצבעה לישראלים תושבי חו"ל דורשת חשיבה מחדש, על רקע גידול התפוצה הישראלית בעולם, בעידן שבו אזרחים חיים ברחבי העולם. זו שאלה קיומית על עתיד הקשר בין הבית לבין בניו ובנותיו בפזורה

כיום, ישראל היא אחת הדמוקרטיות היחידות בעולם המונעת מאזרחיה השוהים בחו"ל את הזכות הבסיסית להשפיע מרחוק על עיצוב פניה, למעט דיפלומטים ושליחים רשמיים מעטים. הגיע הזמן לשנות זאת.

מבט מהיר על הזירה הבינלאומית מגלה כי רוב מוחלט של המדינות הדמוקרטיות והליברליות בעולם כבר הבינו את מה שישראל מתעכבת להבין: אזרחות אינה פגה עם החתימה על כרטיס טיסה.

עשרות מדינות מעניקות לאזרחיהן שחיים מעבר לים את הזכות להצביע בבחירות הלאומיות, מתוך תפיסה שזכויות אזרחיות אינן מותנות בכתובת פיזית בלבד.

כך למשל, ארצות הברית מאפשרת לאזרחיה להצביע בכל רמה פדרלית ומקומית מכל נקודה על פני הגלובוס, ומספקת מעטפות דואר ופלטפורמות דיגיטליות המקלות על תהליך ההצבעה מכל מקום בעולם.

צרפת ואיטליה לא זו בלבד שמאפשרות הצבעה לפרלמנט, אלא שהן אף מקצות לנציגים ייעודיים מקומות בפרלמנט המייצגים ישירות את האזרחים הגרים בחו"ל, ובכך מבטיחות שקולם יישמע בבית המחוקקים.

לצידן, מדינות כגרמניה, קנדה ובריטניה מאפשרות לאזרחים השוהים בחו"ל להשתתף בהליך הדמוקרטי בתנאים שונים, תוך הכרה בכך שהם חלק בלתי נפרד מקהילת המדינה ומחויבים לערכיה. מדינות אלו מבינות כי השתתפות אזרחית אינה רק זכות פרוצדורלית, אלא עוגן רגשי ולאומי.

כיום, ישראל היא אחת הדמוקרטיות היחידות בעולם המונעות מאזרחיהן השוהים בחו"ל את הזכות הבסיסית להשפיע מרחוק על עיצוב פניהן, למעט דיפלומטים ושליחים רשמיים מעטים. הגיע הזמן לשנות זאת

מבחינה משפטית וחוקתית, מערכות משפט מובילות בעולם מעגנות את זכות ההצבעה של תושבי החוץ כנגזרת ישירה של עקרון העל הדמוקרטי, לפיו ריבונות מקורה בעם וחובת הנאמנות למדינה אינה פוקעת עקב שינוי זמני או קבוע של מקום המגורים.

בתי משפט עליונים וערכאות חוקתיות במדינות רבות קבעו בפסיקות תקדימיות כי זכות הבחירה היא זכות יסוד מהותית, שאין לשלול אותה באמצעות דרישות טכניות נוקשות כמו מגורים פיזיים בגבולות המדינה ביום הבחירות.

במדינות כגרמניה ואיטליה, החקיקה והביקורת השיפוטית נשענות על התפיסה שהמחויבות לחוקי המדינה, למיסיה ולזהותה הלאומית מטילה על הרשות השלטונית חובה מקבילה להבטיח את ייצוגם של כלל האזרחים הנושאים בזהותה, יהיו אשר יהיו מקומות מושבם.

המשפט החוקתי ההשוואתי מלמד כי ניתוק הזכות הפוליטית מהזיקה האזרחית מהווה פגיעה בליבה של הזכות לשוויון ולחופש הביטוי הפוליטי. לפיכך, דמוקרטיות מתוקנות מתאימות את המנגנונים המשפטיים שלהן למציאות של עולם פתוח ונייד.

המושג "תושבות" הפך לנזיל. אזרחים רבים חיים במודל של "שתי כתובות" – הם מנהלים עסקים, קריירות ומשפחות בערים מרכזיות בעולם, אך שומרים על בתים, משפחות, נכסים וזהות עמוקה בישראל.

משפטית וחוקתית, מערכות משפט מובילות בעולם מעגנות זכות הצבעה של תושבי חוץ כנגזרת מעקרון העל הדמוקרטי, לפיו ריבונות מקורה בעם, וחובת נאמנות למדינה לא פוקעת עקב שינוי זמני או קבוע במקום המגורים

עבורם, השהות בחו"ל אינה ניתוק או בגידה בחזון הציוני, אלא לעיתים קרובות שליחות, רכישת ניסיון בינלאומי, או מענה למציאות הכלכלית הגלובלית.

שלילת זכות הבחירה מהם יוצרת אפקט הפוך ממה שהמחוקק הישראלי עשוי לדמיין: במקום לחזק את תחושת השייכות, היא מייצרת ניכור. אזרח כזה מרגיש שבעוד הוא תורם לכלכלה, מייצג את ישראל בתחומי ההייטק, האקדמיה והתרבות, או מתמודד עם אתגרי ההסברה בעולם – המדינה מתייחסת אליו כאל "יוצא חוץ" שזכויותיו פקעו.

זכויות אזרח מלאות חייבות ללכת בד בבד עם חובות ולזיקה, ואין סיבה לנשל אזרח ישראלי מזכותו הדמוקרטית רק משום שכתובת מגוריו הזמנית או הקבועה נמצאת מעבר לים.

בעידן שבו התפוצה הישראלית הולכת וגדלה, יש לראות בקהילות הישראליות בעולם נכס אסטרטגי ולנהל מדיניות שתקרב אותן לישראל מתוך הנחה שישובו למולדת. ניתן להגביל את מתן זכות ההצבעה למספר שנים ובכפוף לתשלום שנתי, בהתאם להחלטת הכנסת.

מתן זכות ההצבעה לאזרחים השוהים בחו"ל אינו רק עניין של צדק חוקתי – זהו כלי אסטרטגי ממדרגה ראשונה לקירוב הישראלים ולעידוד חזרתם. כאשר מדינה אומרת לאזרחיה המרוחקים "קולכם חשוב לנו, אתם חלק מאיתנו", היא שוברת את מחסום הניכור.

אפשור ההצבעה יכול לשמש בסיס לתוכנית לאומית רחבה, הכוללת שמירת מעורבות שוטפת באמצעות פלטפורמות דיגיטליות, חינוך הדור הצעיר במשפחות החיות בחו"ל להרגיש חלק בלתי נפרד מהפסיפס הישראלי, ויצירת מסלולי חזרה מותאמים הכוללים תמריצים תעסוקתיים, חינוכיים וחברתיים.

זכות הצבעה לאזרחים השוהים בחו"ל אינה רק צדק חוקתי – זוהי כלי אסטרטגי לקירוב הישראלים ולעידוד חזרתם. כשמדינה אומרת לאזרחיה המרוחקים "קולכם חשוב לנו, אתם חלק מאיתנו", היא שוברת את מחסום הניכור

ישראל ניצבת בפני אתגרים אסטרטגיים חסרי תקדים, והיא זקוקה לכל אחד ואחת מבניה ובנותיה – הן אלה החיים בין גבולותיה והן אלה הנושאים את דגלה בגאווה מעבר לים.

הגיע הזמן לאמץ את הסטנדרט המקובל בעולם הדמוקרטי, לתקן את העוול ההיסטורי, ולאפשר לתושבי החוץ להצביע בבחירות לכנסת. מהלך כזה לא יחליש את הדמוקרטיה הישראלית, אלא יחזק אותה, יעמיק את השורשים, ויהווה מגדלור הקורא לאזרחים לשוב הביתה – מרצון, מאהבה ומתוך תחושת שותפות אמיתית בגורל המדינה.

ראוי שמנהלי המו"מ להרכבת הממשלה יכללו זאת בקווי היסוד של הממשלה ויקדמו חקיקה בכיוון זה, לנוכח מספר השוהים בחו"ל המגיע לקרוב למיליון ישראלים.

משה בן עטר הוא פובליציסט, מחבר הספר "המסע לישראל האחרת". עסק שנים בתכנון אסטרטגי והיה מנכ״ל המועצה הציונית בישראל, מנהל כפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי, ומנהל המכון למחקר וחינוך בקרן כצנלסון. היה יועצם של כמה שרים ויועץ ליצחק הרצוג. כיום יו"ר המועצה הציבורית היהודית דרוזית. חבר בקבוצת מפקדים למען ביטחון ישראל.