"עיתונות חופשית" בצל הכיבוש

חופש העיתונות נחשב לאחד ממאפייניה הבסיסיים ביותר של דמוקרטיה ליברלית. אולם משמעותו האמיתית אינה מסתכמת בהיבט הפורמלי או ההצהרתי של המושג, אלא נגזרת מחופש התנועה שניתן לעיתונאים, מנגישותם למקורות מידע ולזירות ההתרחשות, וכמובן מן ההגנה על ביטחונם האישי.

אי-עמידה בעקרונות אלה, שהם תנאי יסוד לקיומה של תקשורת חופשית, מעידה על התערערות יסודות הדמוקרטיה. לפיכך, את הפגיעה המתמשכת בעיתונות החופשית בישראל ובתקשורת הזרה הפועלת בה יש לראות על רקע הכרסום המתמשך בחוסנה של הדמוקרטיה הישראלית, המתבטא בין היתר בהיעדר שוויון אזרחי, בפגיעה בעצמאות הרשות השופטת ובהתערערות מערכת האיזונים והבלמים.

לאורך שנות שלטונו של בנימין נתניהו, וביתר שאת בתקופת ממשלתו הנוכחית, נעשו ניסיונות שונים להחליש את העיתונות החופשית. במקביל לכך, ולכאורה ללא קשר בין הדברים, התרחשו מקרים רבים של פגיעה בנציגי התקשורת הזרה הפועלים בישראל, ובהם גם תקיפות אלימות.

לאורך שנות שלטון נתניהו נעשו ניסיונות להחלשת העיתונות החופשית. במקביל ולכאורה ללא קשר, התרחשו מקרים רבים של פגיעה בנציגי התקשורת הזרה הפועלים בישראל, ובהם גם תקיפות אלימות

בחינה רחבה של המגמה מחייבת לראות בשני המקרים ביטויים שונים של אותה מדיניות, שתכליתה לפגוע בכל גורם – ישראלי או בינלאומי – העשוי לערער על המשך שלטון הימין, ולסכן את המשך השליטה הישראלית בשטחי הגדה המערבית.

מהלכי ממשלות נתניהו נגד התקשורת הישראלית, בדומה למהלכיהן נגד מערכת המשפט וארגוני החברה האזרחית, נועדו להחליש את מנגנוני הביקורת הפנימיים ולצמצם את חשיפת מחדלי הממשלה – השחיתות השלטונית, הכשלים המנהליים וחלוקת כספי הציבור על פי שיקולים פוליטיים ומגזריים – לביקורת ציבורית שעשויה לערער את התמיכה בממשלת הימין.

לעומת זאת, מהלכי הממשלה נגד נציגי התקשורת הזרה נועדו לצמצם את החשיפה הבינלאומית למתרחש בעזה ובגדה המערבית, ובכלל זה טרור המתנחלים, אכיפת החוק הסלקטיבית או הפגיעה השיטתית באוכלוסייה הפלסטינית, שעשויה להגביר את הביקורת הבינלאומית על ישראל ולסכן את יציבות הממשלה.

החלשת התקשורת הפנים-ישראלית

בזירה הפנים-ישראלית מתבטאת החלשת התקשורת בכמה מישורים המשלימים זה את זה. הראשון מתבטא בטיפוחם ובעידודם של גופי תקשורת ימניים, שאינם מסתפקים בתמיכה בנתניהו ובממשלתו, אלא מנהלים מסע של דה-לגיטימציה נגד מתנגדיו הפוליטיים.

אומנם כלי תקשורת רבים בעולם נוקטים עמדה פוליטית מובהקת, אולם בישראל של נתניהו כלי תקשורת התומכים במדיניותו זוכים ליתרונות מוסדיים ורגולטוריים, ואילו כלפי התקשורת הביקורתית קידמה ממשלתו הסדרים שהרחיבו את סמכויות הפיקוח ואת אפשרויות הענישה.

בזירה הפנים-ישראלית מתבטאת החלשת התקשורת בטיפוחם ובעידודם של גופי תקשורת ימניים, שאינם מסתפקים בתמיכה בנתניהו ובממשלתו, אלא מנהלים מסע של דה-לגיטימציה נגד מתנגדיו הפוליטיים

לצד השינויים הרגולטוריים מתנהל מסע תעמולה פוליטי ושיטתי, בהובלת נתניהו עצמו, שנועד לערער על אמינותה ובעיקר על נאמנותה הלאומית של העיתונות הביקורתית. זו מוצגת שוב ושוב כמי שפועלת ממניעים פוליטיים במטרה לפגוע בשלטון הימין, ואגב כך במדינה עצמה.

הכינוי "ערוצי השקר וההסתה" או "ערוצי התבהלה" אינו ביטוי לחוסר שביעות רצון מסיקור מסוים, אלא חלק ממסע שנועד להציג את העיתונות הביקורתית כגורם עוין ולשלול ממנה את הלגיטימיות הציבורית. למשל, החלטת הממשלה להחרים את "הארץ", בעקבות ביקורת שהשמיע על מדיניות הממשלה בעזה, ממחישה כיצד מסע של התנגדות לביקורת עיתונאית מתורגם לצעד מוסדי נגד כלי תקשורת.

כך מיטשטש הגבול בין ביקורת על מדיניות הממשלה לבין עוינות למדינה; בין תפקידו של העיתונאי לחשוף כשלים לבין הצגתו כבוגד מבית.

המסר הזה אינו נשאר בגבולות השיח הפוליטי או הרגולטורי; עיתונאים ביקורתיים במיוחד חשופים להטרדות ולאלימות, ולחלקם אף הוצמדה אבטחה אישית. למרות העלייה בגילויי האלימות כלפי עיתונאים, לא נשמע קול של גינוי או מחאה מצד פוליטיקאים מהימין.

שתיקה זו אינה ניטרלית, אלא משקפת תמיכה שקטה באלימות כלפי התקשורת החופשית. כך מצטרפת ההתנכלות הפיזית לניסיונות הרגולטוריים והתעמולתיים להחלשת התקשורת החופשית ולריקון עקרון חופש העיתונות מתוכן מהותי.

הפגיעה בתקשורת הזרה

אותה מטרה עומדת גם מאחורי הניסיונות לפגוע בתקשורת הזרה בישראל, גם אם אמצעי הפעולה שונים. אם החלשת התקשורת הישראלית נעשית בעיקר בכלים רגולטוריים לצד מסע של דה-לגיטימציה ציבורית, הרי שכלפי התקשורת הזרה היא מתבטאת בהגבלת חופש התנועה והסיקור, בהצגת עיתונאים כגורמים פוליטיים עוינים ובהתנכלויות לעבודתם, לעיתים עד כדי אלימות פיזית.

הכינוי "ערוצי השקר וההסתה" או "ערוצי התבהלה" אינו ביטוי לחוסר שביעות רצון מסיקור מסוים, אלא חלק ממסע שנועד להציג את העיתונות הביקורתית כגורם עוין ולשלול ממנה את הלגיטימיות הציבורית

מאז פרוץ המלחמה בעזה באוקטובר 2023 הצטברו עדויות רבות על הגבלת פעילותם של עיתונאים זרים באמצעות טיעונים מנהליים ופרוצדורליים שונים ומשונים. בין היתר מדובר בעיכובים ובחקירות, בדרישה למסירת מידע על אופי הפעילות המתוכננת, בביטול אישורי כניסה, בהחרמת ציוד ובהגבלת תנועה.

לא אחת חרגו ההליכים הללו מן הכסות הביטחונית ונגעו במישרין לתוכן הסיקור העיתונאי. מקרים אלה מעידים כי פרסומים קודמים היו שיקול בהחלטה אם לאפשר לעיתונאים כניסה לישראל. כך הופכת הביקורת העיתונאית עצמה לעילה להגבלת חופש העיתונות.

רמז למדיניות שמאחורי ההטרדות הללו נמצא בדבריהם של אחדים משרי הממשלה הנוכחית. למשל ב-11 ביוני 2025 פרסמו שר התקשורת שלמה קרעי והשר לביטחון לאומי איתמר בן גביר הודעה משותפת, שבה הוצגה התקשורת הזרה כגורם עוין הפועל "במסווה של עיתונאים". בן גביר אף הצהיר כי "האנרכיה התקשורתית של העיתונות הזרה הסתיימה".

תחקיר של הוועדה להגנת עיתונאים (CPJ), שפורסם ביוני 2026, תיעד לפחות שישה מקרים שבהם מנעה ישראל כניסת עיתונאים זרים, בין היתר בשל פרסומים קודמים.

אחד המקרים שתועדו הוא של אלסנדרו סטפנלי, עיתונאי וצלם עצמאי איטלקי, שאשרת העיתונאי שלו בוטלה ביולי 2025. הרשויות מסרו לו מסמך רשמי שבו צוין כי סיקורו בעבר היה "חד-צדדי".

גם חופש התנועה של העיתונאית הספרדייה קראלט קסטיו סרסואלה הוגבל, לאחר שמשרד התפוצות הפיץ בקרב העיתונאים הזרים בישראל הודעה שהאשימה אותה באנטישמיות ובתמיכה בחרם על ישראל, בין היתר בשל פרסומיה הביקורתיים. כמובן, הוכחות לטענות הללו לא נמצאו.

אם החלשת התקשורת הישראלית נעשית בעיקר בכלים רגולטוריים לצד דה-לגיטימציה ציבורית, כלפי התקשורת הזרה היא מתבטאת בהגבלת חופש התנועה והסיקור, בהצגת עיתונאים כגורמים פוליטיים עוינים ועוד

מקרה בולט במיוחד הוא גירושה של העיתונאית הצרפתייה אליס פרוסאר ביוני 2026. פרוסאר סיקרה במשך כשש שנים את ישראל ואת הגדה המערבית עבור כלי תקשורת שונים. לפי הדיווחים שנמסרו על-ידי CPJ, מניעת כניסתה לישראל נקשרה להתבטאויות קודמות שלה, שבהן הגדירה את פעולות הצבא בעזה כ"טבח", ואת מדיניות ישראל בגדה המערבית כ"אפרטהייד".

אלימות פיזית נגד עיתונאים זרים

הפגיעה בעיתונות הזרה אינה מסתיימת בהגבלות מנהליות. עיתונאים זרים נחשפים גם לאיומים ולתקיפות פיזיות. לפי נתוני CPJ, בעשרת החודשים הראשונים של 2026 תועדו לפחות 16 תקריות אלימות שבהן נפגעו לפחות 35 עיתונאים זרים.

במרס 2026 הותקף צוות הטלוויזיה של CNN; באוגוסט 2026 הותקף צוות של רשת NBC בכפר ג'אלוד; ב-6 באוקטובר הותקף צלם AFP, ג'עפר אשתייה, בעת שסיקר את מסיק הזיתים באזור עקרבה – הוא הוכה בקתות רובים ונפצע בראשו ובפלג גופו העליון.

ב-16 באוקטובר הותקפה הצלמת של "וושינגטון פוסט", היידי לוין, על-ידי מתנחלים, שגרמו לשברים בארבע מחוליות גבה. תגובת נתניהו, לפיה "צריך לקבוע מי התחיל באלימות", כנופיית נוער הגבעות או הצלמת בת ה-65 – אומרת הכול.

הפגיעה בעיתונות הזרה לא מסתיימת בהגבלות מנהליות. עיתונאים זרים נחשפים גם לאיומים ולתקיפות פיזיות. בעשרת החודשים הראשונים של 2026 תועדו לפחות 16 תקריות אלימות שבהן נפגעו לפחות 35 עיתונאים זרים

כמובן, אין לייחס כל תקיפה של גורמים פרטיים למדיניות הממשלה. אולם כאשר כוחות הביטחון אינם מספקים הגנה וכאשר התוקפים אינם נושאים באחריות, הופכת האלימות לאמצעי נוסף בהגבלת חופש העיתונות.

היעדר אכיפה אפקטיבית אינו רק כישלון של רשויות החוק; הוא מעביר לתוקפים מסר שלפיו הסיכון שיישאו באחריות למעשיהם נמוך, ובה בעת מייצר אפקט מרתיע כלפי העיתונאים המבקשים לתעד את המתרחש בשטח.

הכיבוש ושחיקת הדמוקרטיה

בעיקרו של דבר, את הפגיעה בחופש העיתונות בישראל יש לראות על רקע רחב של שחיקת הדמוקרטיה הישראלית. את הפגיעה בעצמאות הרשות השופטת, את הניסיון להחליש את שומרי הסף ולפורר את מערכת האיזונים והבלמים, וכמובן את הסירוב לעגן את עקרון השוויון כעיקרון חוקתי, אין לראות כמהלכים נפרדים או מקריים. כולם כאחד נגזרים מאידאולוגיה המחויבת להמשך הכיבוש ולשימור השליטה הישראלית בשטחי הגדה המערבית.

אלא שהנצחת הכיבוש אינה יכולה להתקיים לאורך זמן במקביל לדמוקרטיה ליברלית, שמוסדותיה ועקרונותיה עלולים להציב לו גבולות, לבקרו ולערער על הלגיטימיות שלו. הפגיעה בחופש העיתונות מצטרפת אפוא למהלך רחב המבקש לצמצם את יכולתם של מנגנוני הביקורת לחשוף את השלכות הכיבוש ולהעמידן לבחינה ציבורית.

הנצחת הכיבוש לא יכולה להתקיים לאורך זמן במקביל לדמוקרטיה ליברלית. הפגיעה בחופש העיתונות מצטרפת למהלך רחב לצמצום יכולתם של מנגנוני הביקורת לחשוף את השלכות הכיבוש ולהעמידן לבחינה ציבורית

התפיסה שלפיה אפשר להמשיך בכיבוש ובד בבד לבצר את הדמוקרטיה הישראלית מתעלמת מן הסתירה היסודית שבין שני היעדים: המשך הכיבוש מחייב שחיקה ביסודות הדמוקרטיה, ולחלופין סיומו הוא תנאי להבטחת קיומה של ישראל כדמוקרטיה ליברלית.

ד"ר עופר חן הוא בוגר החוגים להיסטוריה, פילוסופיה ותלמוד ובעל פוסט דוקטורט במשפטים מאוניברסיטת תל אביב. ספריו ומחקריו מקיפים נושאים רבים ומגוונים, החל מחקר המשיחיות היהודית, היסטוריה של המשפט הישראלי וכלה בספרות מודרנית ותולדות ההלכה. משמש כחוקר במכון לחקר התפוצות באוניברסיטת תל אביב ובמכון ליאו בק, ירושלים. חבר אגודת הסופרים.