גבולות המנהיג הכל יכול – האם העולם מתפכח מהפופוליזם

במשך שני עשורים נדמה היה שהעולם צועד לעבר עידן פוליטי חדש – עידן שבו המנהיג החזק מחליף את המוסדות, הנאמנות האישית גוברת על המחויבות לערכים דמוקרטיים, והבטחת המשילות הופכת להצדקה לריכוז כוח ולהחלשת מנגנוני הבקרה. מארצות הברית ועד ברזיל, מהונגריה ועד ישראל, הפופוליזם הפוליטי התבסס ככוח מרכזי, לעיתים תוך ערעור יסודות הדמוקרטיה הליברלית.

אלא שתוצאות הבחירות האחרונות בישראל ובארצות הברית מציבותות סימן שאלה גדול מעל המגמה הזאת. בנימין נתניהו ודונלד טראמפ, שניים מהמנהיגים הבולטים המזוהים עם הפוליטיקה הפופוליסטית של העשורים האחרונים, ספגו מכות אלקטורליות משמעותיות. שניהם עדיין מחזיקים בכוח פוליטי רב, אך תוצאות הבחירות מצביעות על גבולות יכולתם לשלוט במערכת הפוליטית.

האם מדובר בצירוף מקרים, בתגובה זמנית של ציבור בוחרים מאוכזב, או שמא בתחילתו של שינוי היסטורי רחב יותר?

מארה"ב ועד ברזיל, מהונגריה ועד ישראל, הפופוליזם הפוליטי התבסס ככוח מרכזי, לעיתים תוך ערעור יסודות הדמוקרטיה הליברלית. אלא שתוצאות הבחירות האחרונות בישראל ובארה"ב מציב סימן שאלה על מגמה זו

עלייתו של המנהיג שמעל המוסדות

הפופוליזם לא צמח בחלל ריק. המשבר הכלכלי של 2008, הגלובליזציה, התרחבות הפערים החברתיים, משברי ההגירה, היחלשות המפלגות המסורתיות ואובדן האמון באליטות יצרו קרקע פורייה למנהיגים שהבטיחו להחזיר את הכוח לעם.

המסר היה פשוט: העם הוא מקור הסמכות היחיד, הממסד מושחת ומנותק, ורק מנהיג חזק מסוגל לשבור את המערכת ולהחזיר לאזרחים את השליטה בגורלם.

אלא שבחלק מהמקרים הפכה ההבטחה להשבת הכוח לעם לתהליך של ריכוז כוח בידי המנהיג עצמו. בתי המשפט הוצגו כמכשול למשילות, התקשורת כאויבת הציבור, הפקידות המקצועית כגורם עוין והאופוזיציה כמי שפועלת נגד האינטרס הלאומי.

כך נוצר אחד הפרדוקסים הגדולים של התקופה: מנהיגים שנבחרו באמצעות הדמוקרטיה אימצו לעיתים דפוסי שלטון שפגעו באיזונים ובבלמים שעליהם היא נשענת.

חשוב להבחין בין פופוליזם – המעמיד במרכז את העימות בין העם לאליטות – לבין סמכותנות, המבקשת לרכז כוח ולהחליש מגבלות מוסדיות. לא כל תנועה פופוליסטית היא אנטי-דמוקרטית, אך כאשר שתי התופעות משתלבות, עלולה להיווצר שחיקה מתמשכת של הדמוקרטיה מבפנים.

לעיתים הפכה ההבטחה הפופוליסטית להשבת הכוח לעם לריכוז כוח בידי המנהיג. בתי המשפט הוצגו כמכשול למשילות, התקשורת כאויבת הציבור, הפקידות המקצועית כגורם עוין והאופוזיציה כפועלת נגד האינטרס הלאומי

נתניהו וטראמפ: המכה למיתוס המנהיג הבלתי מנוצח

תוצאות הבחירות בישראל ובארצות הברית מעניקות לדיון הזה משמעות מיוחדת, דווקא משום שבנימין נתניהו ודונלד טראמפ אינם מנהיגים רגילים. שניהם הצליחו לאורך שנים לבנות סביבם מחנה פוליטי המזוהה במידה רבה עם אישיותם, ושניהם הפכו את העימות עם יריביהם ועם חלק ממוסדות המדינה למרכיב מרכזי בשיח הפוליטי.

בישראל, תוצאות הבחירות לכנסת ה-26 הותירו את גוש נתניהו עם 53 מנדטים בלבד, לעומת 67 מנדטים לגוש השינוי. הליכוד נותר המפלגה הגדולה ביותר, עם 27 מנדטים, אך המחנה בראשות נתניהו איבד את הרוב הפרלמנטרי שאפשר לו לשלוט.

מנגד, המפלגות הערביות הגיעו להישג היסטורי של 19 מנדטים והפכו לגורם בעל משקל משמעותי בשאלת הרכבת הממשלה.

זו מפלה פוליטית משמעותית לנתניהו, גם אם אין פירושה בהכרח סוף דרכו. היא מערערת את התפיסה שלפיה מנהיג דומיננטי, המצליח לשמר נאמנות עמוקה בקרב תומכיו, יכול להמשיך ולשלוט כמעט ללא גבול.

בארצות הברית התמונה דרמטית לא פחות. בבחירות האמצע בנובמבר 2026 זכו הדמוקרטים בשליטה בשני בתי הקונגרס, לאחר שהרפובליקאים ספגו הפסדים משמעותיים גם במדינות שנחשבו למעוזי תמיכה שלהם.

טראמפ אמנם נותר נשיא ארצות הברית, אך אובדן השליטה בקונגרס מציבות מולו מערכת חזקה יותר של איזונים ובלמים, ומגביל את יכולתו לקדם את סדר יומו ללא הסכמות פוליטיות.

זו מפלה פוליטית משמעותית לנתניהו, גם אם אין פירושה בהכרח סוף דרכו. היא מערערת את התפיסה שלפיה מנהיג דומיננטי, המצליח לשמר נאמנות עמוקה בקרב תומכיו, יכול להמשיך ולשלוט כמעט ללא גבול

שני המקרים אינם זהים. נתניהו התמודד בבחירות כלליות, ואילו טראמפ ספג מפלה של מפלגתו בבחירות אמצע הכהונה. ובכל זאת, בשניהם נחשף הפער בין עוצמתו האישית של המנהיג לבין יכולתו לשמר שליטה פוליטית.

המשותף לשתי התוצאות אינו בהכרח דחייה מוחלטת של המנהיגים או של רעיונותיהם, אלא הצבת גבול לכוחם.

האם מתחיל שינוי עולמי?

ההתפתחויות בישראל ובארצות הברית מצטרפות לתהליכים פוליטיים שהתרחשו במדינות נוספות. בברזיל הפסיד ז'איר בולסונארו בבחירות 2022, בפולין איבדה מפלגת חוק וצדק את השלטון ב-2023, ובהונגריה הפסיד לאחרונה ויקטור אורבן את השלטון. מקרים אלה המחישו כי גם תנועות לאומניות ופופוליסטיות בעלות בסיס תמיכה עמוק אינן חסינות מפני חילופי שלטון.

אולם התמונה העולמית מורכבת. חזרתו של טראמפ לבית הלבן, המשך כוחן של מפלגות ימין פופוליסטיות באירופה והתחזקותן של מגמות סמכותניות במדינות שונות מלמדים שהפופוליזם רחוק מלהיעלם.

דוח הדמוקרטיה העולמי של מכון V-Dem לשנת 2026 מצביע על כך שבסוף 2025 חיו כ-74% מאוכלוסיית העולם במדינות המסווגות כאוטוקרטיות – נתון המחייב זהירות רבה מפני הכרזה על תחילתו של עידן דמוקרטי חדש.

ייתכן אפוא שאין מדובר בסוף הפופוליזם, אלא בתחילתו של מאבק מחודש על גבולותיו. לאחר שנים שבהן נדמה היה שהמנהיג החזק הוא התשובה למשברי הדמוקרטיה, מתחדדת השאלה האם הוא עצמו הפך בחלק מהמקרים לאחד ממקורות המשבר.

התמונה העולמית מורכבת. חזרתו של טראמפ לבית הלבן, המשך כוחן של מפלגות ימין פופוליסטיות באירופה והתחזקותן של מגמות סמכותניות במדינות שונות מלמדים שהפופוליזם רחוק מלהיעלם

מדוע המנהיג החזק מאבד מכוחו?

אחד ההסברים האפשריים לנסיגה האלקטורלית של מנהיגים פופוליסטיים נעוץ בפער שבין ההבטחה לבין המציאות. קל יותר לגייס ציבור באמצעות הבטחות להשבת הביטחון, להורדת יוקר המחיה, לחיסול השחיתות ולהחזרת הגאווה הלאומית, מאשר לממש הבטחות אלה לאורך זמן.

כאשר ההבטחות אינן מתממשות, מתברר שהאשמת האליטות, התקשורת או האופוזיציה אינה יכולה להוות תחליף קבוע למדיניות כלכלית וחברתית אפקטיבית.

גם הקיטוב הפוליטי גובה מחיר. פוליטיקה המבוססת על חלוקת החברה לנאמנים ולבוגדים, לפטריוטים ולאויבי העם, עשויה לגייס תמיכה נלהבת בטווח הקצר, אך לאורך זמן היא עלולה לעייף את הציבור, להעמיק את חוסר האמון ולפגוע ביכולת לנהל מדינה מורכבת.

ייתכן שחלק מהבוחרים מתחילים להבחין מחדש בין מנהיגות חזקה לבין שלטון ריכוזי, בין משילות לבין החלשת מוסדות, ובין נאמנות למדינה לבין נאמנות אישית למנהיג.

המבחן הישראלי: מעבר מפוליטיקה של הדרה לשותפות

בישראל יש להתפתחויות משמעות נוספת. הישגן של המפלגות הערביות אינו רק שינוי בחלוקת המנדטים, אלא גם אתגר לתפיסה פוליטית שלפיה ניתן לנהל את המדינה תוך הדרת חלק משמעותי מאזרחיה ממוקדי ההכרעה.

אם הפוליטיקה של העידן הפופוליסטי התאפיינה, בין היתר, בהעמקת הקיטוב ובסימון קבוצות כבלתי לגיטימיות לשותפות שלטונית, הרי שתוצאות הבחירות מציבות מחדש את שאלת השותפות היהודית-ערבית בלב הדיון על עתיד הדמוקרטיה הישראלית.

כשההבטחות לא מתממשות, מתברר שהאשמת האליטות, התקשורת או האופוזיציה אינה תחליף קבוע למדיניות כלכלית וחברתית אפקטיבית. גם הקיטוב הפוליטי גובה מחיר ועלול להעמיק את חוסר האמון

הדבר אינו מבטל את המחלוקות האידאולוגיות והלאומיות העמוקות. אולם הוא מחייב את המערכת הפוליטית להתמודד עם שאלה יסודית: האם אזרחות שווה כוללת גם לגיטימיות שווה להשתתפות בהכרעות הפוליטיות?

מבחנה של הדמוקרטיה הישראלית לא יהיה רק בשאלה אם נתניהו יצליח להקים ממשלה נוספת, אלא גם בשאלה אם המערכת הפוליטית תדע לעבור מפוליטיקה של נאמנות אישית והדרה לפוליטיקה של מוסדות, אחריות, שוויון ושותפות.

החלפת המנהיג אינה מספיקה

עם זאת, תהיה זו טעות להניח שהפסדים אלקטורליים של מנהיגים פופוליסטיים מבטיחים כשלעצמם את שיקומה של הדמוקרטיה. הכוחות שהביאו לעליית הפופוליזם עדיין קיימים: אי-שוויון כלכלי, תחושת קיפוח, חוסר ביטחון תעסוקתי, משברי זהות ואובדן אמון במערכות הציבוריות.

אם הכוחות הפוליטיים שיבואו בעקבות המנהיגים הפופוליסטיים לא יצליחו להתמודד עם בעיות אלה, הקרקע לעלייתו של גל פופוליסטי חדש תישאר פורייה.

לכן, ההתמודדות עם הפופוליזם מחייבת יותר מהגנה על בתי המשפט, על התקשורת ועל הפרדת הרשויות. היא מחייבת גם דמוקרטיה שמסוגלת לספק לאזרחיה הזדמנויות שוות, שירותים ציבוריים ראויים, ביטחון אישי וכלכלי, ותחושת שייכות והשפעה.

דמוקרטיה שאינה מספקת תקווה לאזרחיה מתקשה לאורך זמן לשכנע אותם בחשיבותם של מוסדותיה.

סוף עידן השליט הכל יכול?

ייתכן שהמפלה שספגו נתניהו וטראמפ תיזכר בעתיד כנקודת מפנה משמעותית בתולדות הפוליטיקה הפופוליסטית. ייתכן גם שמדובר בנסיגה זמנית, שלאחריה יופיעו מנהיגים חדשים שיאמצו את אותם דפוסים בשפה ובסגנון אחרים.

מוקדם להכריע.

אבל כבר עכשיו אפשר לזהות את השאלה החשובה העולה מתוצאות הבחירות: האם הדמוקרטיות מסוגלות להציב גבולות למנהיגים שהצליחו לשכנע חלקים גדולים בציבור כי הם, ורק הם, מייצגים את רצון העם?

הפסדים אלקטורליים של מנהיגים פופוליסטים אינם מבטיחים את שיקום הדמוקרטיה. הכוחות שהביאו לעליית הפופוליזם עדיין כאן: אי-שוויון כלכלי, תחושת קיפוח, חוסר ביטחון תעסוקתי, משברי זהות ואובדן אמון במערכות הציבוריות.

התשובה אינה תלויה רק בתוצאות הבחירות, אלא גם ביכולתן של המערכות הפוליטיות לשקם את אמון הציבור, לחזק את מוסדות המדינה ולהוכיח שמנהיגות אחראית אינה זקוקה לפולחן אישיות או להחלשת יריבים כדי להצליח.

אולי אין אנו עדים עדיין לסופו של הפופוליזם, אבל ייתכן שאנו עדים לתחילת סופו של מיתוס המנהיג הכל יכול.

והלקח החשוב ביותר הוא שהדמוקרטיה אינה נבחנת רק ביכולתה לבחור מנהיג חזק, אלא ביכולתה להבטיח שגם המנהיג החזק ביותר אינו עומד מעל החוק, מעל המוסדות ומעל הציבור שבחר בו.

חוסאם אבו בכר הוא ד"ר למנהל חינוכי, מנכ"ל ארגון אלפנאר לפיתוח כלכלי חברתי וקידום תעסוקה, פעיל ויזם חברתי. מילא תפקידים בכירים במגזר הציבורי, במערכת החינוך ובחברה האזרחית. עמית בארגון צעד - תקשורת בונה אמון.