דעת מיעוט הנשיא שאינו יודע לשאול

את תפקידו של הבן הרביעי בהגדה של פסח לא הבנתי מעולם. החכם יושב אל השולחן כדי שנלמד ממנו, הרשע כדי שנדע ממה להיזהר, התם כדי שנוכל להנחיל לו. ומה עם זה שאינו יודע לשאול? מה מקומו בליל הסדר של מי שאפילו שאלה אחת אינו מסוגל לנסח, דווקא בליל השאלות הגדול של התרבות היהודית?

כשהאזנתי לשאלות המביכות שהנשיא יצחק הרצוג הפנה לנציגי הסיעות בבית הנשיא, הבנתי. שאלה היא הרבה יותר מחיפוש מענה. היא ממסגרת את גבולות הדיון, קובעת מי הנאשם ומי השופט, וטומנת בקרביה את הנחות היסוד של השואל.

השואל הערמומי יקפיד תמיד לצאת נקי. הרי הוא רק שאל. והנשאל הוא זה שנדרש להתגונן, להסביר ולהתנצל. וכשהשואל הוא נשיא המדינה, בשידור חי, השאלה נעשית עמדה ממלכתית מתנשאת וגזענית – גם אם איש לא ניסח אותה מעולם ככזו.

כשהאזנתי לשאלות המביכות שהרצוג הפנה לנציגי הסיעות בבית הנשיא, הבנתי מה תפקידו של זה שאינו יודע לשאול. שאלה היא הרבה יותר מחיפוש מענה. היא ממסגרת את גבולות הדיון וקובעת מי הנאשם ומי השופט

הרצוג שאל את מנסור עבאס שוב ושוב האם חמאס הוא ארגון טרור, ומנכ"ל בית הנשיא הצטרף לחקירה הצולבת. הוא דרש לדעת אם רע"ם מכירה בישראל כמדינת העם היהודי, ואם תניח לממשלה להילחם בטרור ללא מגבלה.

את הרשימה המשותפת שאל אם תפקיר את הממשלה בזמן מלחמה מול איראן או חמאס, ומה קשה כל כך בלומר שהם נגד טרור. כך נעשה מבחן נאמנות. כך נראית אזרחות על תנאי. נשיא לעומתי המייצג 80% מאזרחי המדינה, מול נציגיהם של יותר משני מיליון אזרחים שמימשו את זכותם האזרחית.

"אני שואל שאלות קשות את כולם", השיב הנשיא למישהי שהטיחה בו את עמדתה. באמת? ממש לא. ניתוח מסכת שאלותיו המיתממות של הנשיא מעיד על ערכיו וכוונותיו הלא כל כך סמויים של האזרח הישראלי הבכיר.

אמת, חמאס הוא ארגון טרור רצחני, ומי שמבקש לשבת בממשלת ישראל צריך להבהיר היטב את יחסו אליו. אבל אם ההתנגדות לאלימות, לטרור ולערעור יסודות קיומה של המדינה הם מבחני הכניסה לממשלה – הם חייבים לחול על כולם.

אז למה שאל הנשיא שאלות של נאמנות את הערבים ושאלות של פוליטיקה את כל שאר היהודים? אם היה הגון, היה שואל את כולם את אותן שאלות. ואז היו עולות השאלות האמיתיות שהנשיא כל כך מפחד מהן.

"אני שואל שאלות קשות את כולם", השיב הנשיא למישהי שהטיחה בו את עמדתה. באמת? ממש לא. ניתוח מסכת שאלותיו המיתממות של הנשיא מעיד על ערכיו וכוונותיו הלא כל כך סמויים של האזרח הישראלי הבכיר

את הליכוד היה צריך לשאול את השאלה שהייתה אמורה להדהד בכל חדרי בית הנשיא: האם אתם מאמינים עדיין בדברי מנחם בגין, שיש שופטים בירושלים? האם ראוי בעיניכם שנאשם בפלילים יעמוד בראש המדינה וישפיע על מינוי מי שאמורים לשפוט אותו? ולמה נטשתם את תורת יצחק שמיר והפכתם לכהניסטים?

תחת זאת שאל הנשיא אם הליכוד מוכן לוותר על הגורמים הקיצוניים למען ממשלה רחבה – כאילו הבעיה היא רשימת המוזמנים לשולחן, ולא כללי המשחק שעליהם עומד השולחן עצמו.

את משה פייגלין ואת שליחיו של איתמר בן גביר היה צריך הנשיא לשאול אם הם מבקשים לקדם את בניית בית המקדש, להמשיך להפר את הסטטוס קוו בהר הבית, ומה בדיוק תוכניותיהם לגבי מסגדי אל-אקצא וכיפת הסלע.

זו שאלה הקשורה לביטחון המדינה יותר מכל איומי חמאס גם יחד. כי גפרור אחד שלהם בהר הבית עלול להצית את המזרח התיכון כולו.

את אורית סטרוק, שליחתו של בצלאל סמוטריץ', היה צריך לשאול אם היא מכירה בעליונות החוק על רצונה הפוליטי והדתי, אם היא מגנה ללא הסתייגות את הפרעות שמבצעים מתנחלים-טרוריסטים בכפרים פלסטיניים – והאם תסכים שהחוק יחול סוף סוף על הפורעים, הפולשים והרוצחים שמגיעים ממגזרה.

אחרי הסכנה הלאומנית מגיעה התחמנות החרדית. על פי החוק, מפלגה שלא מקבלת את ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית פסולה מלרוץ לכנסת. נגיד שהיהדות שלהם היא אכן יהדות – נגיד. והדמוקרטיה?

את הליכוד היה צריך לשאול שאלה שהייתה אמורה להדהד בכל חדרי בית הנשיא: האם אתם מאמינים עדיין בדברי בגין, שיש שופטים בירושלים? האם ראוי בעיניכם שנאשם בפלילים יעמוד בראש המדינה וישפיע על מינוי שופטיו?

את שתי המפלגות החרדיות יחד היה צריך לשאול את השאלה הפשוטה מכולן: האם אתן בעד דמוקרטיה? מי מעל מי – הכנסת או בית הכנסת? ולמה אישה חרדית לא רשאית להיבחר לכנסת מטעמן?

לצד מנסור עבאס ישבה חברת הכנסת אימאן חטיב יאסין, נציגת התנועה האיסלאמית. בפגישה עם יהדות התורה הסבו עימו גברים בלבד, ואיש לא שאל מדוע. לנשיא יש שאלות נוקבות על נאמנותם של ערבים למדינה, ואף לא שאלה אחת על היעדרן של נשים חרדיות מן הדמוקרטיה. מה הנשיא מבין שאנחנו בטיפשותנו לא תופסים?

את ש"ס היה צריך לשאול אם היא מגנה את הרב יצחק יוסף, שמערער על ערכאותיה של המדינה, הורה לבני הישיבות לקרוע את צווי הגיוס ולהשליך אותם לאסלה, ואיים שאם יחייבו אותם להתגייס – ירדו החרדים מהארץ. ומי הסמכות המדינתית בעיניה – הרב או הריבון?

ואת יהדות התורה היה צריך לשאול אם היא נאמנה עדיין לרוחה של אגודת ישראל, שנוסדה בקטוביץ בשנת 1912 כחומה נגד הציונות, או שהיא מקבלת היום את ריבונות המדינה ואת מוסדותיה כמקור סמכות מחייב. וממילא – מה דינם של הפלגים המורדים במלכות?

ואם היה נותר מעט זמן, אולי היו יכולים כבוד הנשיא ומנכ"לו החקרן להתעניין מעט באפליית המזרחים במוסדות החינוך שלהם.

גם יאיר גולן זכאי לשאלה משלו. באוקטובר 2023 קרא להרעיב את עזה עד לשחרור החטופים, וכעבור שנה וחצי הסביר שמה שהיה נכון אז אינו נכון היום. ראוי היה לשאול אותו מי קובע מתי מותר להרעיב אוכלוסייה אזרחית.

את שתי המפלגות החרדיות יחד היה צריך לשאול את השאלה הפשוטה מכולן: האם אתן בעד דמוקרטיה? מי מעל מי – הכנסת או בית הכנסת? ולמה אישה חרדית לא רשאית להיבחר לכנסת מטעמן?

וראוי היה לשאול אותו גם על 2007 – השנה שבה נזף בו הרמטכ"ל גבי אשכנזי והקפיא את קידומו, אחרי שאישר כמפקד כוחות צה"ל ביהודה ושומרון שימוש בנוהל "אזהרה מוקדמת", יורשו של נוהל שבג"ץ פסל. נוהל שבו הופעלו אזרחים פלסטינים בפעילות מבצעית, ועשה זאת מבלי לדווח לממונים עליו. מי שמבקש להנהיג מחנה דמוקרטי – מתי על פי שיטתו מותר לא לציית לפסק דין של בג"ץ?

את אביגדור ליברמן – כמעט מיותר לשאול, הפוליטיקה שלו היא שרשרת של שלילות. ודווקא כאן שאל הנשיא שאלה פוליטית מיותרת: עם מי אתם כן מוכנים לשבת? זה לא עניינו. הוא הרי נבחר להיות מעל לפוליטיקה היומיומית.

הסיכום הוא שהרצוג לא באמת הקשה על הנציגים היהודים. אמנם את סטרוק שאל על גזענות, את עוצמה יהודית על בן גביר, את הליכוד על הקיצוניים. אבל כשיהודי מציג עמדה קיצונית, הנשיא מחפש כיצד לפשר בינו לבין האחרים. כשערבי מבקש להשתתף בשלטון, הנשיא בודק קודם אם הוא נאמן מספיק.

היהודים בשבילו הם סוגיה של קואליציה. הערבים אצלו הם בעיה של לגיטימיות.

זה מה שהבנתי מהשאלון הנשיאותי: יהודי מחרחר חורבן – רשאי להיות גזען, עבריין, אנטי-ליברלי, להדיר נשים, לקרוא לקרוע צווי גיוס ולחלום על מקדש במקום המסגדים – והוא עדיין בן משפחה שצריך רק לשכנע אותו להתרכך מעט.

ערבי שנבחר לכנסת, שהוא אזרח למופת, שותף להצלת הבית המשותף, מחויב לדמוקרטיה הפרלמנטרית וממליץ על מועמד לראשות הממשלה – נדרש להוכיח בכל פעם מחדש שמותר לו בכלל להיכנס הביתה. לזה קוראים אדנות. האחדות שהנשיא מנסה לתמרן אליה היא אחדותם של יהודים.

ואולי בכל זאת טעיתי בהבנת ההגדה. הבן שאינו יודע לשאול הוא לעיתים מי שבוחר להימנע מן השאלה הנכונה, משום שהתשובה עלולה לערער את העולם הנוח שבו הוא חי. ההגדה מורה "ואת פתח לו". לנשיא מיותר לפתוח – הוא יודע היטב את מלאכת המניפולציה.

ערבי שנבחר לכנסת, אזרח למופת, שותף להצלת הבית ומחויב לדמוקרטיה – נדרש להוכיח שמותר לו בכלל להיכנס הביתה. לזה קוראים אדנות. האחדות שהנשיא מתמרן אליה היא אחדות של יהודים

כך בחר את מי לחקור, על מה להקשות ולמי להעניק מראש חזקת לגיטימיות. מי שבאמת אינו יודע לשאול – עוד אפשר ללמד אותו. מי שיודע לשאול אך בוחר להתחזות – מסוכן הרבה יותר.

לכן נותרה רק שאלה אחת פתוחה, החשובה מכולן: מי אתה יצחק הרצוג?

אברהם (אברום) בורג הוא סופר, מורה, לומד ופעיל פוליטי. לשעבר חבר כנסת, יושב ראש הכנסת ה-15 ויושב ראש הסוכנות היהודית. בורג רץ מרתונים, נאבק, מיעוט ואופטימי.