קשת אחים מבדולח לעשן - תולדות הפתרון הסופי

לודוויג ויטגנשטיין אמר שאנחנו בוראים עולם באמצעות המילים שלנו. הן לא רק מתארות מציאות, אלא גם מעצבות אותה. השבוע ציינו 88 שנים לליל הבדולח – שם כמעט קסום שיצרו הגרמנים ללילה שבו נופצו חיי יהודי גרמניה, בתי כנסת הועלו באש ומאות יהודים נרצחו. גם המספרים האלה עוותו ל-91 בידי הגרמנים, והזיכרון נתקבע.

שלושה ימים לאחר מכן התכנסו בכירי הרייך לאחת הישיבות החשובות ביותר, במהלכה גיבשו 500 חוקים – ביניהם חובת טלאי צהוב, הפקעת רכוש היהודים והטלת קנס עצום עליהם בגין נזקי ליל הבדולח. הישיבה הפכה למחזה "מבדולח לעשן", שהפילוסוף ז'אק אטלי ואנוכי יצרנו והעלינו לפני 16 שנה.

אברום בורג קרא לספרו החדש "שלום הוא הפתרון הסופי היחיד ליהודים". אפשר להתווכח עם ביקורתו על ישראל, אבל השימוש במונח המזוהה עם תוכנית השמדת העם היהודי מרתיח.

מי שמאשים אותנו בשימוש בזיכרון השואה משתמש בו בציניות בעצמו. הוא לוקח את המונח על הקשריו ההיסטוריים והמוסריים והופך אותו למטאפורה פוליטית יוצרת פרובוקציה. מהדהד את הזוועה ומשתמש בכוח הרגשי שלה כדי לחדד טיעון. הוא בעצמו משתמש בטראומה.

מי שמאשים אותנו בשימוש בזיכרון השואה משתמש בו בציניות בעצמו. הוא לוקח את המונח על הקשריו ההיסטוריים והמוסריים והופך אותו למטאפורה פוליטית פרובוקטיבית. מהדהד את הזוועה ומשתמש בכוחה הרגשי

בפרשת תולדות גונב יעקב את הבכורה מעשו. יצחק, בבואו לברכם, מבחין: "הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו" (בראשית כז, כב). זו אזהרה לנו – צריך לבחון לא רק את הקול, לא להסתפק בהצהרות על שלום וחמלה, אלא לבדוק את המעשים. גם למילים יש היסטוריה, ואסור לנתק אותן מהידיים שיצרו אותה.

סיפור השבוע: מבדולח לעשן – מעיני היוצרת

הדבר שהכי חששת ממנו היה שתביימי עוד מחזה שואה. נורא להגיד "עוד מחזה שואה" על האירוע האיום ביותר שקרה לעם היהודי, אבל עובדה. העיניים כבר ראו. צילומי רכבות, אנשים בכותנות פסים, דרגשי עץ צפופים, ערמות גופות ליד תאי הגזים. ראו. השחקנים ראו. הקהל ראה. וכשרואים כל כך הרבה, כבר לא זוכרים את הזעזוע הראשוני מהמראות.

את עד היום זוכרת את הפעם הראשונה שראית. נכנסת לסלון כששודרה התוכנית "עמוד האש", שסקרה אירועים היסטוריים בתולדות עם ישראל. ליד הקיר פלט חום הרדיאטור הענקי בצבע בז', ועל המסך הייתה מגלשה ורצית לראות. לקח לך זמן להבין מה את רואה – כאילו בובות סמרטוטים, מקלות ארוכים מחוברים בתפרים. לקח לך רגע להבין שאלו אנשים מתים.

עמדת שם נטועה ילדה בת 8 או 9, עד שמישהו – מרוב ההלם את אפילו לא זוכרת מי, אבא או אמא – משך אותך וצעק "זה לא בשבילך". והלכת.

שנים אחר כך, כשהיית סטודנטית עתודאית בשנה השנייה במשפטים, צלצלת לסבא בבוקר טיסת משלחת הסטודנטים – מהראשונות לפולין – ואמרת שאת מפחדת לנסוע. הוא צחק קצת: "קצת מאוחר מדי, קצל'ה, לא? תיכף הטיסה".

בסוף טסת. והתאמצת כל כך חזק לדמיין מה שהיה, גם חודשים אחרי, עד שסיפרת לסבא – שאמר לך להפסיק, ושאסור, ואפשר להשתגע. והפסקת.

ליד הקיר פלט חום הרדיאטור הענקי בצבע בז', ועל המסך הייתה מגלשה ורצית לראות. לקח לך זמן להבין מה את רואה – כאילו בובות סמרטוטים, מקלות ארוכים מחוברים בתפרים. לקח לך רגע להבין שאלו אנשים מתים

ועכשיו את קוראת את הפרוטוקולים שנמצאו בארכיון חבוי באוסטריה שנפתח לעיני הציבור, וז'אק לקח מהם קטעים למחזה ואת כתבת עוד. ואת רוצה שעל הבמה ירגישו כמו שאת אז, בפעם הראשונה.

את ממלאת את החדר בבית בספרי שואה. ביוגרפיה שאמיר קנה על אדולף היטלר את הופכת על פניה כשאת הולכת לישון. בשלב מסוים תוציאי כל לילה את הספר ותניחי על שולחן העבודה של אמיר כדי שתצליחי להירדם.

את מחליטה לפרוש את 10 ימי החזרות שהוקצו לך על כמה חודשים. זו הפקה יוקרתית – שחקנים מובילים מהבימה ומהקאמרי שיקראו את המחזה, במעמד נשיא המדינה שמעון פרס ושגרירי צרפת וגרמניה. פעם ראשונה כל הגווארדיה הנאצית על הבמה: הרמן גרינג, ריינהרד היידריך, יוזף גבלס, היינריך הימלר.

אסור שיהיו מוגחכים, נלעגים, צעקניים. שיהיו בני אדם – אבל כאלו שעשו דברים שלא כל אחד היה עושה. את בטוחה שלא כל אחד, ויש לך ויכוחים עם השחקנים. לפי הפוסטמודרניזם בכולנו מסתתרים נאצים קטנים, כמו בובות בבושקה שמחכות שתקלפי את השכבות. אבל את מאמינה בגבולות פנימיים – חלק יחצו אותם, חלק לא. את נפגשת עם כמה פסיכולוגים. חלק מסכימים עם התיאוריה שלך, אחת לא. את נשארת עם אלו שמסכימים.

את מכינה לכל שחקן תיק עם הדמות שלו: תמונה, ביוגרפיה, פרטי לבוש, תחביבים. השחקן שמגלם את גבלס צופה בסרטונים שלו. שי אגוזי. אתם לא קרובי משפחה. מטריד אותך שמישהו יחשוב שעשית פרוטקציה. לא ייאמן איך המוח מסתובב לפינות הכי מיותרות בזמן שהוא עסוק בדברים הכי גדולים.

את מכריחה את עצמך בנזיפות לכבות את הנורה המהבהבת ועוברת הלאה. שי בא להראות לך תנועת יד שזיהה אצל גבלס – מין רטט, והיד מוחזקת והאגרוף כפוף. עושה את זה מדהים. לא מפחד ללכת עד הקצה. שחקן אחר דווקא כן מפחד, לא רוצה לעשות חיקוי. איך תצליחי בתור במאית לעטוף אותם בביטחון? הם כולם מודעים להיותם יהודים שמגלמים דמויות נאציות.

לפי הפוסטמודרניזם בכולנו מסתתרים נאצים קטנים, כמו בובות בבושקה שמחכות שתקלפי את השכבות. אבל את מאמינה בגבולות פנימיים – חלק יחצו אותם, חלק לא. את נפגשת עם כמה פסיכולוגים

דבל'ה רייזר, שמגלם את שר המשפטים של היטלר, אומר שאם אביו, ניצול שואה, היה בחיים – לעולם לא היה מעז לעטות את סרט צלב הקרס שהמלבישה הכינה לו.

אתם מחפשים חיתוך דיבור. גרינג צעק. הוא באמת צעק – גדול וגבוה ורועם. שני שחקנים יגלמו אותו. אחד זהיר. השני, רודיה קוזלובסקי, מעז להיות מאיים באמת.

את רוצה שהבמה תדגים את הזוועה. אבל המחזה הוא ישיבה – ישיבה אמנם קריטית שתביא לחקיקת כמעט חמש מאות חוקים חדשים: נשיאת טלאי צהוב, הגבלת זכות התנועה, לקיחת חשבונות הבנק, עוד חירות ועוד אחת – עד שארנסט וורמן, שר החוץ, אברמל'ה מור המצוין שהתעקשת עליו וצדקת, יאמר: "אבל אם ניקח מהם הכול, ולצאת לא יוכלו – מה נעשה איתם בסוף?" וככה יוולד, ארבע שנים אחרי, בוואנזה, הפתרון הסופי. כאן נטמן הזרע הראשון.

כי באותה ישיבה הימלר, הדקדקן והנוירוטי שאסף פרטים קטנים ובנה תיקי מודיעין על כולם כדי שתמיד ידע משהו על מישהו, יביט בהיידריך – היחיד שבאמת נראה כמו ארי נערץ, והימלר היה כרוך אחריו – ויבינו שניהם שהכול מותר. ומכאן זה יתחיל.

את קוראת יומנים של גבלס ומגלה שהתאהב בשחקנית היהודייה לידיה בארובה, והיידריך משתמש בזה כדי לדחוק אותו מהקירבה להיטלר. את תאיצי ביגאל זקס ואחר כך ביחזקאל לזרוב, השחקנים שיגלמו את היידריך, להילחם עד חורמה בגבלס.

הקרב בין שניהם – שתעזי לכתוב בשפה הכי יצרית ואישית – יהפוך לאחד הרגעים הכי חזקים במחזה, כי פתאום יהיה ברור איך מניעים פרטיים יצרו מכונת תעמולה שטנית: גבלס, שרצה להוכיח להיטלר שהוא נאמן, הפיק סרטים שנצרבו בגרמנים.

הימלר, הדקדקן והנוירוטי שאסף פרטים קטנים ובנה תיקי מודיעין על כולם כדי שתמיד ידע משהו על מישהו, יביט בהיידריך – היחיד שבאמת נראה כמו ארי נערץ, והימלר כרוך אחריו – ויבינו שהכול מותר. ומכאן זה יתחיל

רגע – בכלל דיברת על תפאורה. סשה לישאנסקי, המעצב הגאון שעיצב את הבמות היפהפיות בתיאטרון גשר, מגיע לעצב. עבדתם יחד בעבר, הוא מכיר את הראש שלך ואת את שלו. מחדר המנהל האומנותי עמרי ניצן הוא מסלק שולחן קטן, מהמחסן של גשר הוא משאיל נברשת ענקית מרשימה, ועל הבמה הוא נוטע שברי עץ עצומים כמו שברי הזכוכיות ועוטף אותם במשהו מבריק – ניילון. ניילונים עצומים כמו רשת שמלפפת את היהודים. הדמיון של סשה טס. ניילונים ועצים, ובאמצע שולחן כבד.

אולי שהשולחן יסתובב? כמו מחוג של שעון, בכל פעם שהישיבה תתקדם. סשה אומר שאף אחד לא יבין את זה, רק את. את אומרת שלא חשוב. בכל מעבר סצנה בונים כוריאוגרפיה מבריקה של לזרוב, והשחקנים מסובבים את השולחן העצום. סשה פוחד שיישבר ומהדק מלמטה תמיכות.

אחד עשר גברים מסתכלים עלייך. הם מקשיבים, אבל יש להם ספקות. שחקנים תמיד דואגים שייראו מגוחכים על הבמה – אפשר להבין אותם. השם המקצועי מונח על הכף. אבל את חייבת שתהיה אמת על הבמה. את אומרת להם: היהודים ישבו בבתים ולא הבינו שהתהום כבר נפערה. גם לך תיפער תהום. אמיר ייהרג בדיוק בזמן הבכורה.

את תכעסי על עצמך שלא דיברת איתו לפני, שלא התעקשת שיבוא, שבדיוק הייתם באחד מפסקי הזמן הטיפשיים שלכם בתוך שבע שנות זוגיות, והוא הלך לצנוח.

אבל את עדיין לא יודעת את זה כשאת מתעקשת על שולחן מחוג ענק. רק את תביני, סשה מזהיר שוב ואת אומרת: בסדר. רק אני אבין. ולא מבינה בכלל – כי אי אפשר, כמו שהם לא הבינו.

ובהצגת הבכורה, ב-9 באפריל 2010, בצהרי יום שישי, תיכנסי לבלקאאוט כשהשולחן יסתובב ויסתובב. עוזר הבמאי ירוץ מלמטה אליך לתא כי את לא נותנת הוראה לעצור, והבמה מסתובבת כבר שתי דקות ושלוש – ועל המוזיקה רק את שולטת.

רק אחרי תביני שבדיוק באותו זמן אמיר שלך התרסק. אבל זה ייקח שעות, כי תשבו עם הנשיא ותהיה הצגה נוספת ברצף, ורק בשלוש וחצי תפתחי את הפלאפון ועשרות הודעות מחפשות אותך.

היהודים ישבו בבתים ולא הבינו שהתהום כבר נפערה. גם לך תיפער תהום. אמיר ייהרג בדיוק בזמן הבכורה. את תכעסי על עצמך שלא התעקשת שיבוא, שבדיוק הייתם באחד מפסקי הזמן הטיפשיים שלכם בתוך שבע שנות זוגיות

תצלצלי חזרה לאחותו, ואז תצנחי באיזו פינה בין המעברים של מרתפי הקאמרי – כמו בפנטום האופרה – עד שעוזר הבמאי ימצא אותך שם.

כעבור כמה חודשים, חצי שנה, כשיקראו לך לשוב ולחדש את המחזה, תביני שאי אפשר באמת להסביר למי שלא עבר. אי אפשר. ובכל זאת חייבים. כי אין ברירה. כי הפתרון הסופי הוא לא סתם מטאפורה. כי ה-7 באוקטובר כלוא במילה "טבח", אבל מתחתיה אנשים אמיתיים עברו זוועות.

ושאם אנחנו לא מבינים – כי באמת אי אפשר – לפחות לא נקטין את מה שהם עברו.

לא מגיע להם.

עו"ד סא"ל (במיל'), לשעבר שופטת בעבירות טרור, שירתה בפרקליטות הצבאית ובמשרד החוץ, חברת פורום דבורה. מחזאית ותסריטאית, מרצה במכינות קדם צבאיות, כותבת סיפורי ׳קשת אחים׳ (keshet-achim.com)