JavaScript is required for our website accessibility to work properly. דפנה צרויה: הילדים עשו רילוקיישן – ומה עם ההורים שנשארו מאחור | זמן ישראל

הילדים עשו רילוקיישן – ומה עם ההורים שנשארו מאחור

נמל התעופה בן גוריון, 6 ביוני 2022, אילוסטרציה (צילום: Gili Yaari/Flash90)
Gili Yaari/Flash90
נמל התעופה בן גוריון, 6 ביוני 2022, אילוסטרציה

"אני נוסעת, דפנה. אני מהגרת לארצות הברית", אלה היו המילים של חברה בת 70, שסיפרה לי על החלטה לא פשוטה שקיבלה.

שני הבנים שלה עברו לארצות הברית לפני כמה שנים. בהתחלה הם נסעו ללמוד. אחר כך מצאו עבודה, בנו קריירה והקימו שם את חייהם. היא נשארה כאן.

עד עכשיו היא הייתה נוסעת אליהם בערך פעמיים בשנה. מבקרת, מבלה עם הילדים והנכדים. חוזרת הביתה לחיים שלה בישראל, מחכה לביקור הבא.

אבל עכשיו משהו השתנה. הבנים אמרו לה: "בואי אלינו. לא לביקור, לא לשבועיים – תעברי לגור כאן".

עד כה נסעה לבקרם בערך פעמיים בשנה. בילתה עם הילדים והנכדים וחזרה הביתה לחייה בישראל, מחכה לביקור הבא. אבל עכשיו משהו השתנה. הבנים אמרו לה: "בואי אלינו. לא לביקור, לא לשבועיים – תעברי לגור כאן"

ההצעה הזאת פגשה אצלה שני רצונות שהלכו והתחזקו עם השנים. הרצון להזדקן ליד הילדים שלה, והרצון להיות סבתא – לא רק דרך ביקורים פעמיים בשנה, אלא בחיי היומיום.

לראות את הנכדים גדלים. להיות שם בימי ההולדת. לשמוע מה קרה בבית הספר. לשבת איתם בבית קפה. להיות סבתא של יום שלישי, לא רק סבתא של חופשה.

בגיל 70 היא עומדת לעשות משהו שאנשים בדרך כלל עושים בגיל צעיר הרבה יותר – רילוקיישן. רק שהיא לא נוסעת בגלל עבודה, לא בגלל לימודים, לא בגלל קריירה. היא נוסעת בגלל המשפחה.

הסיפור שלה גרם לי לחשוב על צד אחר לגמרי של תופעת הרילוקיישן. אנחנו מדברים הרבה על הצעירים שעוזבים את ישראל – על הסיבות, על הקריירה, על איכות החיים, על ישראלים שחוזרים ועל אלה שלא.

אבל כמעט לא מדברים על מי שנשארים כאן. על ההורים שלהם.

מה קורה כאשר הילדים בונים את חייהם בצד השני של העולם וההורים מתחילים להזדקן? קל לחשוב שהמרחק הוא עניין טכני. יש ווטסאפ, יש שיחות וידאו. אפשר לדבר כל יום. אפשר להזמין משלוח. אפשר להעביר כסף. אפשר לתאם תור לרופא.

אבל הזדקנות היא לא רק ניהול משימות. יום אחד אולי צריך שמישהו ייקח אותך לרופא. מישהו שיגיע כשיש תקלה בבית. מישהו שיישב איתך בחדר המיון.

מה קורה כשהילדים בונים את חייהם בצד השני של העולם וההורים מזדקנים? קל לחשוב שהמרחק הוא עניין טכני. אבל הזדקנות היא יותר מניהול משימות. יום אחד אולי צריך ליווי לרופא או מישהו שיישב איתך בחדר המיון

ובעיקר – מישהו שיכיר אותך מספיק טוב כדי להבין שמשהו השתנה, עוד לפני שאת בעצמך מוכנה להודות בזה.

ילד שגר בתל אביב יכול לקפוץ לבית הוריו. ילד שגר בניו יורק לא יכול לקפוץ.

המחקר בתחום כבר מכיר את התופעה הזאת. היא מכונה transnational caregiving – טיפול ותמיכה בהורים מעבר לגבולות מדינות. סקירות מחקריות מצביעות על כך שילדים שחיים במדינה אחרת ממשיכים לספק להוריהם תמיכה רגשית, כלכלית וארגונית.

הם מתאמים שירותים, מסייעים בניירת, מנהלים קשר עם גורמי טיפול ומגיעים לביקורים ארוכים כאשר הדבר אפשרי. אבל המרחק מייצר גם דאגה, רגשות אשם וקושי להתמודד עם מצבים בלתי צפויים.

כלומר, המשפחה לא נעלמת בגלל המרחק. היא פשוט נאלצת להמציא מחדש את הדרך שבה היא מתקיימת.

וזה יהיה רלוונטי ליותר ויותר משפחות. לפי האו"ם, בשנת 2024 חיו בעולם כ-304 מיליון בני אדם במדינה שאינה מדינת הולדתם. משפחות שחיות על פני גבולות הן כבר לא תופעה שולית.

גם בישראל מדובר בתנועה משמעותית. לפי הלשכה המרכזית לסטטטיסטיקה (למ"ס), בשנת 2024 עזבו את ישראל כ-82,800 ישראלים, בעוד כ-24,200 חזרו אליה. הלמ"ס גם מציינת כי החישוב עודכן בשיטה חדשה, ולכן יש להיזהר מהשוואות ישירות לנתונים משנים קודמות.

זה יהיה רלוונטי ליותר ויותר משפחות. לפי האו"ם, בשנת 2024 חיו בעולם כ-304 מיליון בני אדם במדינה שאינה מדינת הולדתם. משפחות שחיות על פני גבולות הן כבר לא תופעה שולית

מאחורי כל אחד מהמספרים האלה יש משפחה. ולפעמים, מאחורי בן 30 ומשהו שעובר לחו"ל, יש אמא בת 60, אבא בן 70 או הורים בני 80.

הסיפור של החברה מעניין אותי דווקא משום שהוא לא סיפור על הורה שננטש. היא לא אומרת: "הילדים שלי עזבו אותי". היא אומרת: "הילדים שלי בנו את חייהם במקום אחר, ואני רוצה להיות חלק מהחיים האלה". וזה הבדל גדול.

היא גם לא מחכה לרגע שבו תהיה זקוקה לטיפול. להפך – היא רוצה לעבור כשהיא עדיין עצמאית, פעילה ובריאה מספיק כדי להתחיל חיים חדשים.

יש כאן אפילו היפוך מעניין. בדרך כלל, כשמדברים על קרבה בין הורים לילדים בגיל המבוגר, השאלה היא מי עובר למי כאשר ההורה זקוק לעזרה.

מחקר אמריקאי שבחן מעברים של הורים וילדיהם מצא שילדים היו בערך פי ארבעה יותר צפויים לעבור לגור עם ההורים מאשר הורים לעבור לגור עם ילדיהם. אבל ככל שמצב הבריאות של ההורה הידרדר, התועלת מקרבה בין הצדדים גדלה – בלי קשר לשאלה מי עבר.

אצל החברה שלי אין עדיין צורך כזה. יש רצון. וזה אולי החלק שאנחנו כמעט לא מדברים עליו.

הורה לא צריך להיות חולה או חסר אונים כדי לרצות לגור ליד הילדים שלו. לפעמים הוא פשוט רוצה להיות קרוב. אבל גם לבחירה הזאת יש מחיר.

בגיל 70 היא לא רק מתקרבת לילדים ולנכדים. היא מתרחקת מהמקום שבו חיה עשרות שנים. מחברים, משכנים, מהרגלים, משפה, מהרחוב המוכר ומהרשת החברתית שנבנתה לאורך חיים שלמים.

היא מחליפה משהו אחד במשהו אחר. לא ברור שהעסקה הזאת תמיד משתלמת. אבל היא בהחלט ראויה לדיון.

הורה לא צריך להיות חולה או חסר אונים כדי לרצות לגור ליד ילדיו. לפעמים הוא פשוט רוצה להיות קרוב. אך גם לבחירה זו יש מחיר. בגיל 70 היא לא רק מתקרבת לילדים ולנכדים. היא מתרחקת מהמקום שבו חיה עשרות שנים

אני חושבת על עצמי. אם הילדים שלי יעברו לחו"ל – האם בעוד עשר או חמש עשרה שנה ארצה להישאר כאן בכל מחיר? האם ארצה להזדקן ליד הבית שבניתי במשך עשרות שנים, גם אם הילדים והנכדים שלי נמצאים במרחק של חצי עולם?

או שאעשה את מה שעושה החברה שלי, ואגיד לעצמי: אולי עכשיו הגיע הזמן לבנות בית חדש במקום שבו נמצאים האנשים שאני רוצה להיות קרובה אליהם? אין לי תשובה אחת.

ולא נכון להפוך את הילדים שעוזבים את הארץ לאשמים. אנשים עוברים בגלל עבודה, לימודים, זוגיות, הזדמנויות ורצון לחיים אחרים. גם הורה שילדיו גרים בחו"ל לא בהכרח בודד, תלוי בהם או רוצה לעבור בעקבותיהם. אבל המשפחה השתנתה.

ולכן גם הדרך שבה אנחנו חושבים על הזדקנות צריכה להשתנות.

אם עיר רוצה להיות ידידותית לאזרחים ותיקים, לא מספיק לדעת את כתובת המגורים שלהם. צריך לחשוב גם על רשת התמיכה שלהם: מי נמצא לידם? מי יכול להגיע במקרה חירום? מי עוזר להם כשצריך? ומה קורה כאשר האנשים החשובים ביותר בחייהם נמצאים במדינה אחרת?

מחקרים עדכניים מראים שטיפול מרחוק יכול לכלול הרבה מאוד דברים – תמיכה רגשית, כסף, ניהול מידע רפואי ותיאום שירותים. אבל המרחק עדיין משנה את האפשרויות ואת המחיר של הטיפול.

אולי הגיע הזמן שגם בישראל נתחיל לדבר על זה. לא רק על "ירידה מהארץ". לא רק על מספר העוזבים. אלא על המשפחה שנשארה משני צידי האוקיינוס.

אם עיר רוצה להיות ידידותית לאזרחים ותיקים, לא די בידיעת כתובתם. יש לחשוב גם על רשת התמיכה שלהם: מי נמצא לידם? מי יכול להגיע במקרה חירום? מי עוזר כשצריך? ומה קורה כשמשפחתם במדינה אחרת?

ועל ההורים שמגיעים לגיל שבו השאלה כבר איננה רק איפה הילדים רוצים לחיות – אלא גם איפה אנחנו רוצים להזדקן.

כי אולי בעתיד לא רק הילדים יעשו רילוקיישן. גם ההורים שלהם.

דפנה צרויה היא אזרחית ותיקה, תל אביבית. פעילה ויזמית חברתית. נציגת תל אביב במועצת האזרחים הוותיקים הארצית, שהוקמה על ידי הגוינט וקרן דליה ואלי הורביץ. בעלת הפודקאסט "בטל בשישים", שבו יחד עם שני שותפים מדברים על הגיל השלישי מזווית ייחודית ועם הומור.

הוסיפו את זמן ישראל כמקור מועדף בגוגל
תכנים המתפרסמים בזירת הבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הכותב/ת וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0

ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית

תמכו בנו
לפוסט המלא עוד 1,082 מילים
כל הזמן // יום שלישי, 17 בנובמבר 2026
מה שחשוב ומעניין עכשיו
סגירה
בחזרה לכתבה

עיתונות איכותית מתקיימת בזכות קוראים שתומכים בה

תמכו בנו

עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית היא יסוד הכרחי לחברה חופשית ובריאה.

ישראל מתמודדת עם מתקפה חסרת מעצורים על יסודות הדמוקרטיה ועל כל המוסדות הממלכתיים שלה. ובמקביל, התקשורת הישראלית מאבדת את עצמאותה ואת יכולתה לבקר את השלטון. זמן ישראל הוכיח שאפשר גם אחרת: שניתן ליצור עיתונות חופשית, אחראית, ביקורתית ונחושה, המגינה על שלטון החוק ועל זכות הציבור לדעת.

תמיכתכם תאפשר לנו להמשיך לפרסם תחקירים, ניתוחים וכתבות עומק הנשענים על עובדות, ועל עבודה עיתונאית מקצועית ויסודית.