JavaScript is required for our website accessibility to work properly. אורן לשם: הפער שבין מילים גבוהות לאחדות אמיתית | זמן ישראל

הפער שבין מילים גבוהות לאחדות אמיתית

כרזות תעמולה של הליכוד באשקלון, 27 באוקטובר 2026 (צילום: צפריר אביוב/פלאש90)
צפריר אביוב/פלאש90
כרזות תעמולה של הליכוד באשקלון, 27 באוקטובר 2026

זה קורה לי כמעט בכל גלילה ברשתות. אני רואה שם חברות וחברים, מכרים שאת חלקם אני מעריך – אנשים חכמים, ערכיים ושקולים בדרך כלל – וכואב לראות איך חלקם נסחפים במערבולת.

הם מפיצים אמירות בוטות, מהדהדים שקרים וסיסמאות, משתמשים בסיסמאות קשות של "רק לא זה" ו"רק לא אלה", תוקפים בחריפות את המחנה השני – וכל זה קורה לפעמים באותו פוסט ממש שבו הם קוראים, לכאורה, ל"אחדות" ולחיבור בינינו.

זה פשוט לא עובד יחד. אי אפשר ליהנות מכל העולמות: גם ללבות את האש וגם לטעון שאתה מביא את המים.

לפעמים תוקפים בחריפות את המחנה השני באותו פוסט ממש שבו קוראים, לכאורה, ל"אחדות" ולחיבור בינינו. זה פשוט לא עובד יחד. אי אפשר ליהנות מכל העולמות: גם ללבות את האש וגם לטעון שאתה מביא את המים

עכשיו, כשהבחירות מאחורינו, מה שנדרש מכולנו זו סבלנות הדדית וקצת איפוק. לא שזה לא היה נדרש בשנים שקדמו לבחירות, אבל עכשיו יש הזדמנות לעתיד טוב יותר ולתחילת תהליך ההחלמה – שיהיה ארוך – אחרי שנים של פילוג נוראי.

במקום זאת, אנחנו רואים למשל איך תומכי בנימין נתניהו קופצים על כל הפרת הבטחה אמיתית או מדומיינת של גוש השינוי, תוך שהם מתעלמים לחלוטין משורת ההפרות הבלתי נגמרת של נתניהו עצמו לאורך השנים – כדי לייצב לעצמו קואליציה ושרידות שלטונית, כולל על חשבון המדינה, עד כדי הסתה ופילוג חברתי.

מנגד, תומכי השינוי בטוחים שרק הצד שלהם נקי וצודק – תמיד. בסופו של דבר, הכול שאלה של נרטיב ומאיזה חלון אתה מביט על המציאות.

כשכל צד בטוח שרק השני אשם ומזין את האש במילים ואמירות, שכחנו ש"כל הפוסל, במומו פוסל".

אי-ודאות היא קרקע פוריה לרטוריקה כזאת. בתקופות של טלטלה וחרדה קיומית, קל לנצל את הערפל כדי למכור זעם להמונים.

אבל למילים יש מחיר, וההרס שנוצר בדרך משאיר משקעים שגם התנצלויות מאוחרות מתקשות למחוק.

הערתו של נשיא המדינה יצחק הרצוג לשרה מירי רגב ("את מושיטה יד וקוראת להם גוש האסון?") העמידה מראה פשוטה אך נוקבת: אי אפשר לקרוא מצד אחד לאחדות ולכידות לאומית, ומאידך להשתמש בביטויים משלהבים כמו "גוש האסון". הניגוד הזה בין הפוזה המאחדת לרטוריקה המפלגת הוא מפגע חברתי, ולצערנו גם ציבור שלם מהדהד אותה.

אי-ודאות היא קרקע פוריה לרטוריקה קשה. בתקופות טלטלה וחרדה קיומית, קל לנצל את הערפל כדי למכור זעם להמונים. אבל למילים יש מחיר, וההרס שנוצר בדרך משאיר משקעים שגם התנצלויות מאוחרות מתקשות למחוק

הרטוריקה הזאת אינה נחלת צד אחד בלבד. ההסתה וההכללות חוגגות משני צידי המפה.

לי אישית מפריע השיח המתנשא והמכוער שמכוון כלפי תושבי הפריפריה בהקשר של דפוסי הצבעתם: "מגיע לכם שתאכלו קש עוד כמה שנים", או "תקבלו בדיוק מה שמגיע לכם". זו רטוריקה שלא מובילה לשום מקום פרט להעמקת האיבה וחיזוק החומות.

ההיסטוריה שלנו מלאה בדוגמאות שלמילים מורעלות יש המשכיות מסוכנת. מילים הופכות למעשים. הרצח הפוליטי הראשון בתולדות עמנו, רצח גדליה בן אחיקם, הגיע לאחר פילוג ושיח מקומם – ומוטט את שארית הפליטה של בית ראשון.

אלפי שנים לאחר מכן, אותה רטוריקה בדיוק הובילה לרצח ראש הממשלה יצחק רבין.

וגם כיום, הרטוריקה הזו ממשיכה לייצר איומים פיזיים ואלימות. אני מכיר באופן אישי שר שכיהן בממשלת השינוי – גל ההסתה והאיומים הממוקדים נגדו גרם לשב"כ להקים חומה פיזית מסביב לביתו וללוות את ילדיו הקטנים בדרכם לבית הספר.

הרטוריקה הזו ממשיכה לייצר איומים פיזיים ואלימות. אני מכיר אישית שר שכיהן בממשלת השינוי – גל ההסתה והאיומים הממוקדים נגדו גרם לשב"כ להקים חומה פיזית סביב ביתו וללוות את ילדיו הקטנים בדרכם לבית הספר

כשההסתה משתוללת, היא לא עוצרת בנבחר הציבור – היא פוגעת ישירות בכולנו.

ובתוך כל האפלה הרטורית הזאת, דווקא שם אפשר למצוא מודל אחר.

קיבלנו דוגמה מנהיגותית מגדי איזנקוט. כאשר אדם מסוים – אב שכול – מתוך כאב, סערת רגשות והיגררות אחרי השיח המתלהם, נסחף בהסתה ואמר דברים קשים ופוגעניים כלפיו, איזנקוט לא השיב מלחמה – למרות שהרשת געשה מכל כיוון.

הוא גילה גדלות רוח של איש ציבור ושל אב שכול, ובחר להקשיב, ולאחר שאותו אדם הבין את חומרת דבריו והתנצל – איזנקוט חיבק אותו.

זהו התיקון. והוא אפשרי.

הפירגון לשניהם: לאיזנקוט על האצילות והאיפוק, ולאותו אדם על האומץ להביט במראה, להבין שנסחף לתוך רטוריקה הרסנית, ולהתנצל.

אם אנחנו באמת רוצים לבנות כאן חברה מאוחדת, אנחנו חייבים לגמול את השיח הציבורי והפרטי ברשתות מהרטוריקה של האסון וההסתה ההדדית.

קיבלנו דוגמה מנהיגותית מאיזנקוט. כאשר אדם מסוים – אב שכול – מתוך כאב, סערת רגשות והיגררות אחרי השיח המתלהם, נסחף בהסתה ואמר דברים קשים ופוגעניים כלפיו, איזנקוט לא השיב מלחמה

מותר להתווכח, מותר לחלוק, מותר גם לא להסכים – אבל חובה עלינו לזכור: המילים של היום הן המציאות של מחר.

אופטימי.

אורן לשם הוא סא"ל במיל' בחיל האוויר, מרצה ויועץ בנושאי מנהיגות, קבלת החלטות וניהול בתנאי משבר, מחבר הספר "עשן של אי-ודאות".

הוסיפו את זמן ישראל כמקור מועדף בגוגל
תכנים המתפרסמים בזירת הבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הכותב/ת וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1

ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית

תמכו בנו
נו, ואתה כמו החליפה הריקה המכונה נשיא? עומד באמצע ומבין שכולם טועים ורק אתה חכם? אז דע לך: נמאס מטהרנים כמוך. אתם אלה שאפשרתם שנים לנוכל להרוס את המדינה. כן. נוכל. כן. הורס. אין מילים ע... המשך קריאה

נו, ואתה כמו החליפה הריקה המכונה נשיא? עומד באמצע ומבין שכולם טועים ורק אתה חכם? אז דע לך: נמאס מטהרנים כמוך. אתם אלה שאפשרתם שנים לנוכל להרוס את המדינה. כן. נוכל. כן. הורס. אין מילים עדינות לתאר את זה. אין 'באמצע'.

לפוסט המלא עוד 687 מילים ו-1 תגובות
כל הזמן // יום שלישי, 17 בנובמבר 2026
מה שחשוב ומעניין עכשיו
סגירה
בחזרה לכתבה

עיתונות איכותית מתקיימת בזכות קוראים שתומכים בה

תמכו בנו

עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית היא יסוד הכרחי לחברה חופשית ובריאה.

ישראל מתמודדת עם מתקפה חסרת מעצורים על יסודות הדמוקרטיה ועל כל המוסדות הממלכתיים שלה. ובמקביל, התקשורת הישראלית מאבדת את עצמאותה ואת יכולתה לבקר את השלטון. זמן ישראל הוכיח שאפשר גם אחרת: שניתן ליצור עיתונות חופשית, אחראית, ביקורתית ונחושה, המגינה על שלטון החוק ועל זכות הציבור לדעת.

תמיכתכם תאפשר לנו להמשיך לפרסם תחקירים, ניתוחים וכתבות עומק הנשענים על עובדות, ועל עבודה עיתונאית מקצועית ויסודית.