זה קרה בשבת חמימה, מוארת ונעימה, כחמש שנים אחורה מעכשיו.
בשעת הצוהריים חזרתי מאימון במכון כושר בקלנסווה ומסיבוב קניות, עצרתי מול הבית שלי והחלטתי להישאר במכונית ולהעלות סטטוס לפייסבוק לפני שאכנס הביתה.
הקלדה של סטטוסים בפייסבוק, זאת יש לציין, היא מרכיב חשוב בסדר היום שלי, למרות שבשנה האחרונה הולך ופוחת החשק שלי לעשות זאת – כמו שפוחת החשק שלי לעשות הרבה דברים אחרים, כי מאז טבח ה-7 באוקטובר אני מלווה בעצבות תמידית, עניין שנמשך גם אחרי הבחירות האחרונות. אבל באותו יום שעליו מסופר כאן עדיין היו הדברים לסוגיהם השונים שגרתיים ורגילים.
הקלדת סטטוסים בפייסבוק היא מרכיב חשוב בסדר היום שלי, למרות שבשנה האחרונה פוחת החשק שלי לעשות זאת – כמו שפוחת החשק שלי לעשות הרבה דברים אחרים, כי מאז טבח ה-7 באוקטובר אני מלווה בעצבות
עוד אני מקליד בסמארטפון, נעצרה לידי מכונית שחורה, מהודרת. ישבו בה שני בחורים כבני שלושים, בהירי שיער – בלונדינים ממש – וכמו שלמדתי לדעת מאוחר יותר, כשפתחו את פיהם והחלו לדבר: עם שאריות מבטא רוסי בדיבורם ועם סלנג של מי שעשה שירות צבאי בצה"ל.
חלון המכונית השחורה נפתח ואחד הבחורים שאל: "יודע איפה גר האיש?"
"כאן ממול". הצבעתי על הבית שלי. "אבל הוא לא בבית עכשיו".
"יודע איפה הוא במקרה?"
"מי שואל ולמה?"
"אנחנו מתכננים לפתוח ברוסיה חממות לגידול ירקות בהידרופוניקה", אמר הבחור. "היינו בכמה משתלות ותיקות בארץ – התעניינו לגבי מומחה לגידול צמחים בהידרופוניקה. בשני מקומות אמרו לנו לחפש את האיש מיד חנה, אז הנה אנחנו כאן, ביד חנה, מחפשים אותו".
"מי שאמר לכם צדק", אמרתי. "לדעתי הוא באמת אחד המומחים בארץ לנושא הזה, או לפחות בעל ניסיון רב, ואפילו רב מאוד – ואני אומר לכם את זה מידיעה אישית – אבל הוא לא בבית עכשיו".
"יש לך מושג איפה הוא נמצא?"
"כן. יושב במכונית שלו ומדבר איתכם דרך החלון. אבל עשרים שנה לא נגעתי בצמח הידרופוני. אין מצב שאני לוקח על עצמי מחויבות כזו עכשיו".
פניהם אורו.
"אז קודם כל נעים מאוד", אמר הבחור שדיבר איתי. "ושנית – זה לא כמו אופניים, העניין הזה של ההידרופוניקה? שמה שלמדת פעם נשאר איתך לתמיד? או לפחות כמו נגינה בפסנתר – מה שידעת פעם אולי קצת חורק, אבל עם קצת אימון והשתפשפות אתה חוזר לכושר, לא?"
אמרו לנו לחפש את האיש מיד חנה, אז הנה אנחנו כאן, ביד חנה, מחפשים אותו". "מי שאמר לכם צדק", אמרתי. "אבל הוא לא בבית עכשיו". "יש לך מושג איפה הוא נמצא?" "כן. יושב במכונית שלו ומדבר איתכם דרך החלון"
"אני מניח שכן", אמרתי. "חמישים שנה לפחות לא עליתי על אופניים, אז אני לא יודע להגיד לך בוודאות בקשר לזה. אבל בעניין ההידרופוניקה – לך דע, אולי הטכניקה התפתחה מאז שעסקתי בזה, אולי דברים השתנו, אולי התפתחו שיטות חדשות בשנים האחרונות ואני לא מעודכן – עזבו, לא מעוניין".
חייבת האמת להיאמר – אכן עסקתי שנים רבות בגידול צמחי בית בהידרופוניקה וניהלתי את החממה ההידרופונית של יד חנה, שהפיכתה לחממה הידרופונית "על מלא" הייתה יוזמה שלי.
בתחילה הייתה לנו בחממה חלקה הידרופונית קטנה כחלקה ניסויית, ואני התלהבתי מהחוכמה והיעילות שבשיטה. הרחבתי את החלקה הניסויית עוד ועוד, למדתי וקראתי על הידרופוניקה, ביקרתי בחממות הידרופוניות בהולנד ובגרמניה, ואט אט הגדלתי את שטח הגידול בהידרופוניקה מדונם אחד לארבעה.
מחזורי הגידול ההידרופוני בדונמים הללו הגיעו למאה אלף צמחים בשנה.
הפקולטה לחקלאות ברחובות נהגה להביא אלינו קבוצות של סטודנטים שהקשיבו להרצאות שלי, וממכון וולקני הגיעו ללמוד על חידושים ולהציע הצעות שונות.
אבל מאז עזבתי את התחום ונעשיתי קבלן הבניין של יד חנה משך כמה שנים, ואחר כך עברתי לניהול קיבוצים. כך עברו למעלה מעשרים שנה שבהן לא נגעתי בצמח – למעט הפרחים שהקפדתי תמיד ואני מקפיד גם היום לקנות לחניה, זוגתי לחיים ארוכים, בכל יום שישי.
אבל הבחורים לא ויתרו.
שעה וחצי הם ישבו וטחנו לי את המוח. הסבירו לי על השוק המתפתח של ירקות ברוסיה, דיברו על החשיבות של הגעה לשוק מאזורים קרובים ועם מוצר באיכות טובה, תיארו את המוניטין הטובים שיצאו ברוסיה ובאירופה בכלל לירקות שגודלו בהידרופוניקה, הסבירו לי את התנאים הכלכליים האישיים הטובים שהם מציעים לי ואת האפשרות לדבר על אחוזים מההכנסה.
דיברו איתי על נסיעות הלוך ושוב לארץ לחופשות, לפי צורך ותוך התחשבות בתנאים המשפחתיים המיוחדים שהצגתי בפניהם, עד שלבסוף אמרתי:
"אתם יודעים מה? תנו לי 48 שעות למחשבה ואחזור אליכם".
הם נראו זוהרים ועולצים ואסירי תודה. החלפנו מספרי טלפון ונפרדנו.
שעה וחצי הם ישבו וטחנו לי את המוח. הסבירו לי על השוק המתפתח ועל המוניטין הטובים שיצאו ברוסיה ובאירופה בכלל לירקות שגודלו בהידרופוניקה והסבירו לי את התנאים הכלכליים האישיים הטובים שהם מציעים לי
בלילה ביליתי שעתיים בחריש עמוק באינטרנט בנושא הידרופוניקה. הסתבר לי שכלום לא השתנה מאז שניהלתי את החממות ההידרופוניות ביד חנה, חממות ששיווקו כאמור מאה אלף צמחים הידרופוניים מדי שנה – כולם היו צמחי נוי לבית ולמשרד, אבל אין הבדל מהותי בין גידול צמחי בית לבין גידול ירקות בשיטות הידרופוניות.
השכלולים והפיתוחים היחידים שמצאתי בתחום הזה היו אלו שהתבשלו אצלי בראש מאז שעזבתי את התחום – חידושים ושכלולים שתמיד חשבתי שאילו חזרתי לתחום מתישהו הייתי מוציא אל הפועל. אבל הפיתוחים הללו נשארו כולם בראשי. איש לא יישם אותם. בשטח הכול נשאר כשהיה – לא פגשתי שום חידוש.
במשפחתי, הסתבר, כולם נדלקו על הרעיון.
הילדים אהבו את המחשבה שאחזור לעסוק בתחום הזה, וחניה אהבה את הרעיון שאהיה במרחק חמשת אלפי קילומטרים ממנה – כך שהייתה תמימות דעים בקרב בני המשפחה שלי שעליי לתת תשובה חיובית.
חניה הייתה נלהבת מדי מהמחשבה שאפסיק לעסוק בשיפוצים שבהם עסקתי אז, ולהגיע כל יום הביתה עייף, רצוץ ומאובק.
אם יש מישהו שמכיר אותי היטב, זו כנראה חניה.
חיכיתי ארבעים ושמונה שעות – הזמן שלקחתי למחשבה, כדי שלא לחזור אליהם עם תשובה מהירה מדי – במשא ומתן לא טוב להיראות נלהב יתר על המידה.
כשארבעים ושמונה השעות הללו תמו, שלחתי הודעת ווטסאפ: "יש על מה לדבר".
קיבלתי תשובה נלהבת: "נהדר. אחלה. יופי. נתקשר לתאם פגישה. מצוין. יופי. תודה".
ומאז הם נעלמו.
לא היה קול. לא היה הגה. לא נשמע ציוץ. לא הגיע ווטסאפ או מייל ולא הייתה שיחת טלפון.
כשארבעים ושמונה השעות הללו תמו, שלחתי הודעת ווטסאפ: "יש על מה לדבר". קיבלתי תשובה נלהבת: "נהדר. אחלה. יופי. נתקשר לתאם פגישה. מצוין. יופי. תודה". ומאז הם נעלמו. לא היה קול. לא היה הגה. לא נשמע ציוץ
שזה היה בסדר גמור מצדי – בניגוד לחניה, אהבתי את העבודה בשיפוצים והייתי מבסוט ממנה, וגם טוב היה לי בבית. לא בער לי לנסוע לשום מקום.
"הזמן של הדי בן-עמר" הוא בלוג אישי בזמן ישראל, הכולל סיפורים ורשמים. הדי בן-עמר הוא סופר וחבר יד חנה, שפרסם ספרים כמו "בשם שמים" ו"הביוגרפיה החולנית של הדי בן-עמר", ומביא בכתביו סיפורים אמיתיים מהחיים המשלבים הומור וביקורת.



תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו