JavaScript is required for our website accessibility to work properly. אברהם (אברום) בורג: מטוסים כמעט לא נופלים – ישראל כל הזמן מתרסקת | זמן ישראל

דעת מיעוט מטוסים כמעט לא נופלים – ישראל כל הזמן מתרסקת

טביעת הטיטאניק, ציור: Willy Stöwer,
טביעת הטיטאניק, ציור: Willy Stöwer,

בשנת 2025 המריאו בעולם 38.7 מיליון טיסות מסחריות, ונהרגו בהן 394 בני אדם, לפי נתוני איגוד התעופה הבינלאומי. באותה שנה נהרגו בכבישי ישראל לבדם 459 בני אדם – המספר הגבוה ביותר זה כעשרים שנה.

מטוסים ומכוניות הם שני עולמות שונים, וההשוואה נועדה לחשוף את מה שמתחת למספרים ולהלוויות: תרבויות הפוכות של התמודדות עם אסונות.

איך הפכה התעופה האזרחית, אחת היכולות המסוכנות ביותר שבנה האדם, לאחת הבטוחות שבהן? ואיך הפכה ישראל לאחת המדינות המסוכנות ביותר לאזרחיה – לא רק בכבישים?

איך הפכה התעופה האזרחית, אחת היכולות המסוכנות ביותר שבנה האדם, לאחת הבטוחות שבהן? ואיך נהייתה ישראל לאחת המדינות המסוכנות ביותר לאזרחיה – לא רק בכבישים?

בגלל תרבות החקירה. כל אסון אווירי הוא שיעור מחייב. באוויר, הידיעה היא יסוד התיקונים. בישראל, כולם יודעים את הכול וממשיכים בדיוק כמו קודם. לכן מטוסים כמעט לא נופלים וישראל כל הזמן מתרסקת.

כל תאונה בתעופה נחקרת, לפי אמנה בינלאומית, בידי גוף עצמאי – מנותק מחברת התעופה, מהיצרן ומהרגולטור. תפקידו היחיד הוא למנוע את התאונה הבאה; חלוקת האשמה שייכת להליכים אחרים.

זה סוד ההצלחה: מי שאינו פוחד שדבריו יתהפכו נגדו מחויב יותר לאמת. הדוח על התרסקות אייר פראנס באוקיינוס האטלנטי ב-2009 הכאיב לחברה, ליצרן ולטייסים. אז מה? הוא פורסם במלואו, שינה את הכשרת הטייסים ברחבי העולם והציל נפשות רבות.

זאת בעיקרה לא סוגיה מוסרית אלא תפעולית. טייסים, מנהלים ויצרנים הם בני אדם, וייתכן שגם הם היו מעדיפים לפעמים לטשטש או לעגל פינות. מה שמחייב אותם ללמוד ולתקן הם חובת דיווח, רגולציה וחקירה עצמאית, הפועלות ללא מורא נגד האינטרס המיידי של הנחקרים.

מתוך החובה צמחה תרבות. טייס שטעה מדווח גם כשאיש לא ראה. טייס המשנה רשאי, ואף חייב, לעצור את הקברניט כשהוא מזהה סכנה, כי התעופה למדה בשיעורי דם מה קורה כשקברניט בטוח בעצמו טועה.

כשמתגלה כשל חוזר, הצי כולו נשאר על הקרקע עד שהתקלה מתוקנת – כפי שקרה לבואינג 737 מקס ב-2019, למרות המיליארדים שזה עלה. העיקרון שבלעדיו אין בטיחות: האמת היא הסמכות הבלעדית, והיא גוברת על הכול, כולל על ברוני הכוח ועונדי הדרגות.

כל תאונה בתעופה נחקרת, לפי אמנה בינלאומית, בידי גוף עצמאי – מנותק מחברת התעופה, מהיצרן ומהרגולטור. תפקידו היחיד הוא למנוע את התאונה הבאה; חלוקת האשמה שייכת להליכים אחרים

בשמים ובארץ

המדע, הרפואה והטכנולוגיה שלנו מצטיינים כי הם כפופים לעובדות ולביקורת. אבל כשזה מגיע לבעלי השררה, האמת מתה. ברגע שהעובדות דורשות מהאחראים הפוליטיים לבחון את מעשיהם, הכוחנות והמניפולציות קובעות מהי האמת.

בעברית הפוליטית "אחריות" היא קרובת משפחה של אשמה, ולעיתים קרובות היא התחנה הראשונה בדרך להדחה. מי שתופס כך את המושג מבין מהר שהאמת מסכנת אותו. כל עדות עלולה להפוך לראיה נגדו, כל עד הוא אויב, וכל מתריע חשוד בחתרנות ובבגידה.

זאת מלכודת הביקורת על השלטון: ככל שאנחנו דורשים, ובצדק, שהאחראים ישלמו, אנחנו מחזקים את האינטרס שלהם להימנע מלחקור ולדעת. את הפתרון של התעופה – להפריד בין מי שחוקר את האמת לבין מי שמכריע מי ישלם – לא מיישמים בפוליטיקה הישראלית. אין חקירה, אין אמת, אין אחריות, אין אשמה ואין דאגות.

*  *  *

שלושה אסונות משש עשרה השנים האחרונות הם הסימנים בדרכה של ישראל אל התהום.

אסון השרפה בכרמל

בדצמבר 2010 בער הכרמל. 44 בני אדם נהרגו, רובם צוערי שירות בתי הסוהר שנלכדו באוטובוס שנשלח לחלץ אסירים. ב-2012 קבע מבקר המדינה שראש הממשלה בנימין נתניהו ושלושה משריו נושאים באחריות למצבם העלוב של שירותי הכבאות.

בעברית הפוליטית "אחריות" היא קרובת האשמה, ולעיתים קרובות תחנה ראשונה בדרך להדחה. מי שתופס כך את המושג מבין מהר שהאמת מסכנת אותו. כל עדות עלולה להפוך לראיה נגדו, כל עד הוא אויב וכל מתריע חתרן

בעקבות האסון קמו רשות כבאות והצלה ארצית, נוסדה טייסת כיבוי, והכבאות השתנתה מן היסוד. וזהו. שם זה נעצר. לשאלה מדוע פגשה האש מערכת מוזנחת – שתשובתה טמונה בהחלטות של שרים וממשלות – מעולם לא ניתנה תשובה. ועדת חקירה ממלכתית לא קמה, והאחראים ממשיכים במסעות החבלה שלהם.

מירון

במירון הסכנה הייתה גלויה לכולם. יותר מעשור הוזהרו הממשלה, המשטרה והשרים, בדוחות המבקר ובהתרעות חוזרות, שהמתחם מסכן חיי אדם. האזהרות התנפצו אל מול אינטרסים פוליטיים. כוחם של מוסדות דתיים ופחד מעימות עם ציבור שלם סירסו את ההיערכות.

באפריל 2021 נמחצו שם למוות 45 בני אדם. ממשלת נתניהו נמנעה מהקמת ועדת חקירה ממלכתית, ורק הממשלה שבאה אחריה הקימה אותה. במרץ 2024 קבעה הוועדה שנתניהו נושא באחריות אישית לאסון, כי ידע על הסכנה, או לפחות היה חייב לדעת עליה, ולא דאג לטפל בה.

נתניהו התעלם, המשיך בדרכו רצופת הכשלים והקורבנות אל האסון הגדול מכולם. מי שמסרב ללמוד מאסונות קטנים אינו מסוגל לקבל אחריות גם על אסונות עצומים.

ועדת החקירה קבעה שנתניהו נושא באחריות אישית לאסון מירון. נתניהו התעלם, המשיך בדרכו רצופת הכשלים והקורבנות לאסון הגדול מכולם. מי שמסרב ללמוד מאסונות קטנים אינו מסוגל לקבל אחריות גם על אסונות עצומים

ה-7 באוקטובר

ה-7 באוקטובר 2023 הוא המהותי מכולם. כ-1,200 בני אדם נרצחו ו-251 נחטפו ביום הנורא ביותר בתולדות המדינה. המערכת ידעה. היה בידיה מסמך מודיעין שתיאר את תוכנית התקיפה של חמאס. התצפיתניות בגבול עזה דיווחו שוב ושוב על מה שראו. ראשי מערכת הביטחון התריעו שהמשבר הפנימי שחק את ההרתעה.

הכול הגיע לדרגים הבכירים, ושם נבלע בקונספציות יהירות שאיש לא היה מוכן לפתוח מחדש. זו בדיוק התאונה שהתעופה בנתה את כל תרבותה כדי למנוע: קברניט משוכנע שהוא יודע, וטייס משנה שרואה את הסכנה ושותק.

אחרי האסון נחסם גם הצעד הבא. שלוש שנים אחר כך ועדת חקירה ממלכתית עדיין לא קמה. הרמטכ"ל וראש שב"כ סיימו את תפקידם, התחקירים הצבאיים פורסמו, ואחריות הדרג המדיני עדיין מחכה לבדיקה עצמאית.

שלושה אסונות, מנהיג אחד, כשל מערכתי

שלושה אסונות, באחריותו של אותו מנהיג. בכרמל נלמד הלקח המקצועי והאחריות הפוליטית נדחקה לשוליים. במירון נכתב הלקח הפוליטי במלואו ונדחה כרדיפה. בשבעה באוקטובר נחסמת החקירה עצמה.

דמוקרטיה חוקרת כדי למנוע את האסון הבא. השלטון אצלנו רואה באמת ובחקירה את האסונות שצריך למנוע, ונלחם בהן עד חורמה.

שלושה אסונות, באחריותו של אותו מנהיג. בכרמל נלמד הלקח המקצועי והאחריות הפוליטית נדחקה לשוליים. במירון נכתב הלקח הפוליטי במלואו ונדחה כרדיפה. בשבעה באוקטובר נחסמת החקירה עצמה

נתניהו הוא הדמות הבולטת בשלושת הסיפורים, אבל הכשל גדול ממנו. לכל ממשלה, חשיפת כשל היא איום מיידי על הישרדותה, ואילו מניעת האסון הבא היא רק רווח רחוק שאיש לא יזכור לה ביום הבחירות.

בתעופה – את הסתירה הזאת פותר גוף חיצוני. בישראל הממשלה הכושלת היא שמחליטה אם יקום גוף חוקר, מי ישב בו ומה יהיה המנדט שלו. לכן כשלים שכאלה יצמחו תחת כל ראש ממשלה.

לתרבות הכשל שורשים עמוקים בתרבות הישראלית: אהבת האלתור על פני הנוהל, התרפסות בפני בעל הדרגה על פני מי שמציג חלופה לא נוחה, והרגל קבוע לראות בביקורת מבפנים בגידה. מדינה יכולה להבריק בהפעלת כוח, בטכנולוגיה ובמודיעין, ובו בזמן להתקשות מאוד לראות את חולשותיה וכשליה.

הציבור כשותף לחסימה

לשלטון הבורח מאחריות יש שותף. בתעופה הנוסעים אינם ממנים את ההנהלה, ואינם משבצים את הטייסים ואיש אינו מבקש מהם לסלוח להם. בדמוקרטיה הציבור הוא חלק ממנגנון האחריות – והציבור הישראלי יודע ומצביע נגד עצמו.

הדוחות פורסמו, העדויות נשמעו, התחקירים מונחים על השולחן. ובכל זאת האחריות הפוליטית נטרפת במלתעות הנאמנות המפלגתית, בהזדהות השבטית ובפחד מהחלופה.

לתרבות הכשל שורשים עמוקים בתרבות הישראלית: אהבת האלתור על פני הנוהל, התרפסות בפני בעל הדרגה על פני מי שמציג חלופה לא נוחה, והרגל קבוע לראות בביקורת מבפנים בגידה

כשכל חשיפה של כישלון ממוסגרת כהתקפה על השייכות, הבוחר עצמו הופך לשותף בחסימת הלמידה. כאשר הוא מזהה את האמת כאויב ומצביע נגדה, הוא מעניק לנבחריו חסינות מפני העובדות עצמן. השלטון פטור מהצורך להסתיר את כישלונותיו כל עוד הציבור מסרב להסיק מהם מסקנות.

הקופסה השחורה

זה גדול יותר מהוויכוח על ועדת חקירה. הדמוקרטיה עצמה אמורה להיות מכונה ללמידה מטעויות. בחירות מתקנות החלטות, עיתונות חופשית חושפת כשלים, אופוזיציה מוציאה לאור את מה שהשלטון מסתיר, ובתי המשפט ומוסדות הביקורת בולמים סמכות המסרבת להודות בטעותה.

שלטון המחליש את המנגנונים האלה קונה לעצמו שקט, ומשלם עליו בסיכון גבוה יותר לאסון הבא. המשבר הישראלי הוא משבר של יכולת הלמידה הדמוקרטית, וההתחמקות מאחריות היא רק אחד מתסמיניו.

במטוסי נוסעים מותקנות קופסאות שחורות – מקליטי טיסה מוגני שריון שאחרי ההתרסקות הם מקור האמת. גם לישראל יש קופסאות שחורות: פרוטוקולים, מסמכי מודיעין, אזהרות שנשלחו, הקלטות של ישיבות, דוחות של מבקרים ושל ועדות.

כאשר הוא מזהה את האמת כאויב ומצביע נגדה, הוא מעניק לנבחריו חסינות מפני העובדות עצמן. השלטון פטור מהצורך להסתיר את כישלונותיו כל עוד הציבור מסרב להסיק מהם מסקנות

בתעופה הקופסה השחורה בנויה לשרוד את ההתרסקות, ומה שנמצא בה מחייב את כולם. בישראל השלטון מבקש לשרוד בכך שהקופסה תתרסק. וכשהיא נפתחת לבסוף, איש אינו מחויב ללמוד ממה שבתוכה. וכולנו מרוסקים.

כל עוד לא יהיה כאן חוק ועדות חקירה אוטומטיות, האסון הבא כבר אורב לכולנו.

אברהם (אברום) בורג הוא סופר, מורה, לומד ופעיל פוליטי. לשעבר חבר כנסת, יושב ראש הכנסת ה-15 ויושב ראש הסוכנות היהודית. בורג רץ מרתונים, נאבק, מיעוט ואופטימי.

הוסיפו את זמן ישראל כמקור מועדף בגוגל
תכנים המתפרסמים בזירת הבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הכותב/ת וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1

ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית

תמכו בנו
לפוסט המלא עוד 1,294 מילים ו-1 תגובות
כל הזמן // יום שישי, 20 בנובמבר 2026
מה שחשוב ומעניין עכשיו
סגירה
בחזרה לכתבה

עיתונות איכותית מתקיימת בזכות קוראים שתומכים בה

תמכו בנו

עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית היא יסוד הכרחי לחברה חופשית ובריאה.

ישראל מתמודדת עם מתקפה חסרת מעצורים על יסודות הדמוקרטיה ועל כל המוסדות הממלכתיים שלה. ובמקביל, התקשורת הישראלית מאבדת את עצמאותה ואת יכולתה לבקר את השלטון. זמן ישראל הוכיח שאפשר גם אחרת: שניתן ליצור עיתונות חופשית, אחראית, ביקורתית ונחושה, המגינה על שלטון החוק ועל זכות הציבור לדעת.

תמיכתכם תאפשר לנו להמשיך לפרסם תחקירים, ניתוחים וכתבות עומק הנשענים על עובדות, ועל עבודה עיתונאית מקצועית ויסודית.