רבים תוהים כיצד חלק נכבד מן הציבור בחר בבנימין נתניהו והעניק למפלגתו 27 מנדטים, בניגוד בולט לסקרים ולתחזיות. זאת, למרות מחדל "השבת השחורה" – האסון הנורא ביותר שפקד את המדינה מאז הקמתה – שהתרחש בתקופת שלטונם של הליכוד והעומד בראשו.
התמיהה מתעצמת לנוכח החשדות בדבר חדירתה של השפעה קטארית אל קודש הקודשים של השלטון. קטאר, מדינה המצדדת בפומבי בתנועת "האחים המוסלמים" ותומכת בגורמים אסלאמיסטיים, ניצבת במוקד פרשה שבה עלו חשדות בדבר קשרים כספיים ואחרים עם אישים המקורבים ביותר לנתניהו. עצם האפשרות של חדירת אינטרסים זרים אל מוקדי קבלת ההחלטות הרגישים ביותר במדינה מעוררת שאלות חמורות.
תמוה במיוחד הרוב המוחלט שבו זכה נתניהו בערי הפריפריה שתושביהן נפגעו באורח קשה במיוחד – בגופם, בנפשם, ברכושם ובפרנסתם. די להתמקד בקריית שמונה שבצפון ובשדרות שבדרום, שתי ערים שהופקרו בידי ממשלת המחדל, לאורך שנות המלחמה שנכפתה עלינו בעקבות פוגרום ה-7 באוקטובר.
התמיהה מתעצמת לנוכח החשדות בדבר חדירת השפעה קטארית לקודש הקודשים של השלטון. עצם האפשרות של חדירת אינטרסים זרים אל מוקדי קבלת ההחלטות הרגישים ביותר במדינה מעוררת שאלות חמורות
ידוע כי חלק ניכר מתושבי הערים הללו, כמו גם מבוחרי נתניהו, הם ממוצא מרוקאי. ראשית, מצער מאוד שגם בני הדור השני והשלישי עדיין מוגדרים "מרוקאים", כאילו מוצאם של הוריהם וסביהם מוסיף לקבוע את זהותם. אולם לא בכך עיקר העניין.
נותרת השאלה, השבה ועולה בכל מערכת בחירות בשני העשורים האחרונים: כיצד יש להבין את דפוסי ההצבעה הללו? האם יש ממש בכינויי הגנאי המוטחים בבוחרים – "טיפשים", "בבונים", "מסומאים" – או שמא כינויים אלה מעידים בעיקר על עומק ההתנשאות והקיטוב בחברה הישראלית?
בהקשר זה מהדהדת גם ההתבטאות שיוחסה לינון מגל כלפי גדי איזנקוט, שבה השתמש בכינוי "קוף". באיזו חוצפה ועזות מצח אפשר לכנות כך אדם יליד הארץ, אב שכול, רמטכ"ל לשעבר ומי שהקדיש שנים ארוכות מחייו לשירות המדינה. האם מוצאו המרוקאי של איזנקוט הופך אותו למטרה לגיטימית לעלבונות מעין אלה?
עד לבחירות האחרונות סברתי, ואף הגנתי על יוצאי מרוקו התומכים בנתניהו, בטענה כי רבים מהם בוחרים בו לא מתוך "אהבת מרדכי", אלא מתוך "שנאת המן" – כלומר, מתוך התנגדות עמוקה לשמאל, הנתפס בעיניהם כממשיכו של שלטון מפא"י.
תמוה במיוחד הרוב המוחלט שבו זכה נתניהו בערי הפריפריה שתושביהן נפגעו באורח קשה במיוחד – בגופם, בנפשם, ברכושם ובפרנסתם. די להתמקד בקריית שמונה שבצפון ובשדרות שבדרום, שתי ערים שהופקרו בידי הממשלה
לתומי, דימיתי לעיתים את יחסם למנהיגם למה שמכונה "תסמונת האישה המוכה", מתוך מחשבה שבסופו של דבר יתפכחו ויתקוממו. אולם תוצאות הבחירות האחרונות העלו בדעתי אפשרות נוספת, הראויה לבחינה.
שהרי רבים מיהודי מרוקו חונכו בחברה שבה מוסד המלוכה זכה למעמד מרכזי ואף מקודש. המלך לא נתפס רק כראש המדינה, אלא גם כסמל של סמכות, יציבות והמשכיות.
באשר למסרים שמפיץ נתניהו בהופעותיו התכופות, המתוכננות והמצולמות מראש, ואשר רבים מהם נתפסים בציבור ככוזבים או כמטעים – נראה שחלק מתומכיו אינם רואים בכך פגם. להפך, חלקם מפרשים אותם כטקטיקה פוליטית מחושבת, המאפשרת להרחיק את גוש השינוי מן השלטון. לדידם, "המטרה מקדשת את האמצעים".
ייתכן שחלק מן התפיסות הללו הועברו מדור לדור והשפיעו, לצד גורמים היסטוריים, חברתיים ופוליטיים אחרים, גם על היחס למנהיגות בישראל. מכאן עולה האפשרות שחלק מתומכיו של נתניהו רואים בו "מלך ישראל". על סמכותו אין עוררין. על פיו יישק דבר. הוא המנהיג באור ובחושך, בניצחונות ובמפלות. בעיני חלקם הוא אף נתפס כשליח אלוהים.
תפיסה זו מזכירה את מושג המלוכנות (Royalism) במובנו הפוליטי, ולא את המלוכה החוקתית והייצוגית הנהוגה בבריטניה או במדינות סקנדינביה. עם זאת, מדובר בהשערה פסיכולוגית וחברתית, ולא בהסבר מוכח לדפוסי ההצבעה של ציבור שמוצאו ממרוקו.
רבים מיהודי מרוקו חונכו בחברה שבה מוסד המלוכה זכה למעמד מרכזי ואף מקודש. המלך לא נתפס רק כראש המדינה, אלא גם כסמל של סמכות, יציבות והמשכיות. ייתכן שחלק מתפיסות אלו הועברו מדור לדור והשפיעו
אם כך, נשאלת שאלה נוספת: כיצד ייתכן שדווקא עושי דברו הפוליטיים של נתניהו, המכירים מקרוב את התנהלותו ואף מביעים מעת לעת את מורת רוחם מן היחס שהוא מעניק להם, אינם מתקוממים נגדו גם כאשר הם נדחקים לשוליים ונזרקים לפח האשפה של ההיסטוריה?
מדוע אינם מתאגדים להקמת מפלגת ימין ליברלית, שתשאב השראה מעקרונותיה של תנועת החירות בראשות מנחם בגין? מדוע אינם בוחרים בדרך עצמאית ומצטרפים לקואליציה בראשות גדי איזנקוט, ובכך מפגינים את רצונם באיחוי הקרעים בחברה הישראלית ובהבטחת עתיד מבטיח למדינה? נראה כי לבושה ולכלימה אין גבולות.
ולמרות כל האמור לעיל, תוצאות הבחירות האחרונות הביאו עמן בשורה משמחת מאוד: היחלשותה המשמעותית של ש"ס, ובעיקר הפגיעה בכוחו הפוליטי של אריה דרעי. ש"ס היא מפלגה עדתית שתרמה להעמקת הפילוג בחברה הישראלית. תפיסת עולמה אינה הולמת את דמותה של המדינה הדמוקרטית שאני מייחל לה. אפשר לקוות כי היחלשותה מסמנת את תחילתו של תהליך שיביא להיעלמותה מן המפה הפוליטית.
אני עצמי נולדתי במרוקו, ארץ שבה חיו אבות אבותיי מאז האינקוויזיציה. ואף על פי כן, לא הייתה לי אזרחות מרוקאית, כפי שהיה, למיטב ידיעתי, גם מצבם של יהודים רבים באותה תקופה. מעמדנו הושפע מן המסורת ההיסטורית של "ד'ימים" – בני חסות במעמד משפטי מיוחד בחברה המוסלמית.
איך יתכן שדווקא עושי דברו הפוליטיים של נתניהו, המכירים מקרוב את התנהלותו ומביעים לעיתים מורת רוח מיחסו אליהם, לא מתקוממים נגדו גם כשהם נדחקים לשוליים ונזרקים לפח האשפה של ההיסטוריה?
כאשר עליתי לישראל עם הוריי, לא נשאתי דרכון מרוקאי. יצאנו לדרכנו באמצעות מסמך מעבר שהונפק בסיוע נציגי הסוכנות היהודית. הגיעה העת לשים קץ לעדתיות, ובעיקר לניצולה הפוליטי. אין עוד "מרוקאים", אין "רוסים", אין "אתיופים". כולנו ישראלים.
ד"ר מיכאל פריאנטה הוא סופר, מוציא לאור ופובליציסט ישראלי המתגורר בפריז.
דר׳ מיכאל פריאנטה הוא מו׳׳ל, סופר ופובליציסט שחי בפריז. כותב ומפרסם פרוזה ומאמרי דעות בעברית ובצרפתית. בין ספריו האחרונים: ׳׳פרנסוס האחר׳׳, רומן העוסק בבעיות זהות, ׳׳בצל החומות׳׳, זכרונות ילדות המלח של מקנס, מרוקו, ׳׳מבן גוריון ועד נתניהו׳׳, ספר פוליטי חברתי. הוא חבר אגודת העיתונאים של תל-אביב ומפרסם מאמרי דעה ב-הארץ, מעריב, Ynet Times of Israel ,Libération ,Le Mond.



תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו