JavaScript is required for our website accessibility to work properly. אורי אגוז: הסיפור מעיניה שלה – הלפיתה שקשה לזהות, פרשת ויצא | זמן ישראל

קשת אחים הסיפור מעיניה שלה - הלפיתה שקשה לזהות, פרשת ויצא

אילוסטרציה (צילום: wildpixel/iStock)
wildpixel/iStock
אילוסטרציה

יש דברים שאנחנו כבר הופכים אדישים כלפיהם. לא בזדון, אבל איכשהו נוצרת קהות. אולי כדי להגן מהכאב, אולי כי באמת לא מסוגלים לתפוס עד הסוף מה זה באמת אומר. חשבתי להניח כאן מספרים של נשים נרצחות – בחודש שעבר, מתחילת השנה – אבל המספרים לא מעבירים את האימה.

לפני כמה שנים פעלתי בעמותת "יד לאדם" שמלווה משפחות אסירים, והייתי נפגשת אחת לשבוע עם נשות אסירים ועושה איתן פעילות. עבדתי בעיקר עם כלים מתחום המשחק – תרגילי משחק, פלייבק. הן היו קבוצה מדהימה של נשים, ונפגשנו כמעט ארבע שנים.

חלק היו בשנות העשרים, כמה מבוגרות יותר. אחת מרהיבה, כמעט בת 70, התגוררה ביפו. כשהחלטנו להעלות מופע משלהן היא אמרה שלא תוכל לחזור בשעה מאוחרת כי יראו את זה בעין לא יפה. היא הייתה גרושה, חיה לבד. ניסיתי להבין ממי היא חוששת. בסוף היא אמרה שזו שכונה מוסלמית בעיקרה, וכשאישה חוזרת לבד – גם יהודייה – זה נראה לא טוב. הסעתי אותה בלילה בכל פעם, שלא תפחד.

בשבוע הבא יצוין היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים. האו"ם קבע אותו ב-25 בנובמבר, לציון רצח שלוש אחיות – האחיות מיראבל – שהיו פעילות פוליטיות ברפובליקה הדומיניקנית ונרצחו ביום הזה בשנת 1960 בהוראת הדיקטטור רפאל טרוחיו.

בשבוע הבא יצוין היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים. האו"ם קבע אותו ב-25 בנובמבר, לציון רצח שלוש האחיות מיראבל – פעילות פוליטיות ברפובליקה הדומיניקנית ונרצחו ביום זה ב-1960 בהוראת הדיקטטור

אחריו מתחילים 16 ימי אקטיביזם של זכויות אדם, כשה-10 בדצמבר הוא "יום זכויות האדם". יש בזה משהו קצת סמלי, כאילו הזכויות כולן נגזרות מהשמירה על הנשים.

פרשת ויצא נפתחת בבריחתו של יעקב מפני עשו, שמאיים להרוג אותו אחרי שגנב את הברכה. במדרש החז"לי מסופר שבנו של עשו, אליעז, יוצא בעקבות יעקב עם עשרה אנשים להורגו, אבל מתקשה לעשות זאת כי יעקב לימד אותו בקטנותו תורה.

בכל פעם אני מסתכלת על פני הנשים הנרצחות. כל הימים שהן עשו למען הבית, המשפחה, הילדים – לימדו, השקיעו, קנו מתנות לימי הולדת, טיפחו, דאגו – הכול נמחק.

יש לי חברה יקרה שהכרתי לאחרונה, שעומדת בראש צוות נשי של מעין זק"א שהקימו אחרי ה-7 באוקטובר, כי הרגישו שלנשים המחוללות מגיע יחס עוטף לפני שהן נטמנות. שיד אישה תטפל ולא שוב גבר. לתת חסד אחרון.

הן נקראות לזירה גם בכל פעם שיש רצח. אני רק מנסה לדמיין את החלחלה כשהטלפון מצלצל והן מבינות שיראו אלימות איומה ויעמדו מולה חסרות אונים כי היא כבר איננה. יש גברים שמנהלים נגדן מאבק, שמעלימים מהן פרטים כדי להגיע בעצמם. מרתיח. עוד נרחיב על זה בעתיד.

*  *  *

לפעמים האלימות מטושטשת. לא הקווים בצבע חזק של מכה, אלא חיי יומיום שנגרסים בביקורת אינסופית ופחד מהכעס. הסיפור השבוע הוא על חברה שהייתה בצוות של "יד לאדם". באחד המפגשים, אחרי סיפור קשה, פתאום עלה מה היא עוברת. אבל לא מה שאנחנו מצפים – מכות – אלא המקום המבלבל, המטושטש, הלא ברור. שגם הוא מסוכן מאוד.

לעיתים האלימות מטושטשת. לא בצבע חזק של מכה, אלא חיי יומיום שנגרסים בביקורת אינסופית ופחד מהכעס. סיפור על חברה שהייתה בצוות של "יד לאדם", ופעם, אחרי סיפור קשה במפגש, עלה מה היא עוברת

קשת אחים: בבקשה, בשבילן, שלא נהיה אדישים.

הוא זורה פסי רעל בכל מה שהיא אומרת, בכל מה שהיא עושה. נניח היא שואלת: "תבוא עם הילד אל הוריי? רק תבדוק שיש חיתולים בתיק". והוא עונה, כאילו שלא ישמעו, אבל מקפיד מצוין שהיא תשמע: "בטח אין מספיק חיתולים בתיק כי החלפת לילד ולא שמת במקומם חדשים".

או נגיד הכינה אוכל, רוצה לשמח, ואומרת: "השארתי לך שעועית במקרר". והוא זורק בחמיצות, בטון מכוער קוצני: "אני לא אוהב, כמה פעמים צריך להגיד! נמצא עם אישה וכלום היא לא יודעת עליך!"

וככה כל הזמן זורה וטווה את הרעל שלו לתוך המילים ובתוך המשפטים. אבל מפני שהוא מכניס את ההערות שתי וערב, במשפטים רגילים כאילו סתמיים, קשה לה להבין אם זה רעל או סתם רגישות שלה.

כי אם נניח, כשהייתה אומרת "רק תבדוק שיש חיתולים", היה נותן לה אגרוף – ככה פתאום – אז זה היה ברור. איש הרביץ לאישה. ברור. אבל ככה, כשזה במשפט עם דוק של טינה ושנאה, היא רואה שנאה אבל אולי יגידו שהיא מגזימה, והיא מרגישה רוח רעה נושפת עליה וחודרת לתוך הרווחים ומפעפעת שם ארס – אבל אולי יגידו "רק דואג לך, מה את רוצה". הכול מאוד לא ברור, ובכל מקרה לא "איש נתן אגרוף לאישה", אז מה היא רוצה.

כשהתחתנו היא לא הייתה צעירה. זה לא הסיפור על צעירה שהוא חיזר אחריה, היה קנאי ואובססיבי, ואיך היא לא ראתה. לא – ממש לא. היא גם עובדת סוציאלית בעצמה, יודעת לזהות סימנים כאלה. כאלה סימנים כן. אחרים כנראה לא.

כשזה במשפט עם דוק של שנאה, היא רואה טינה אבל אולי יגידו שהיא מגזימה, והיא חשה רוח רעה נושפת עליה וחודרת לתוך הרווחים ומפעפעת שם ארס – אבל אולי יגידו "רק דואג לך, מה את רוצה". הכול מאוד לא ברור

הנה עובדה: הם התחתנו כי הוא אהב והיא גם, והיה רקע משותף. הוא בא מתחום הטיפול בעצמו – לא עבודה סוציאלית, אבל אב בית בפנימיית נערות. כשהתפלאה קצת ושאלה בחיוך, "נערות?" הוא אמר: "הדוגמא הכי טובה עבורן ליחס של כבוד שצריך לתת לאישה". מצאה חן בעיניה התשובה שלו.

זה וגם הגיל – שניהם היו אז בני שלושים ושלוש – וכבר רצון למשפחה ותינוקות. אז הנה עכשיו יש תינוק, והיא כל כך רצתה, אז מה אכפת לה הערות על תיק וחיתולים. או על כביסה, או על סדר, או הערות בכלל – ומבטים שננעצים בה, וגם זעם שמתלקח אם אמרה משהו שלא נראה לו, נגיד כשנפגשו עם חברים ואחר כך ברכב הוא רושף.

"מה את עושה עניין", היא אומרת לעצמה. "יש אנשים שיש להם סרטן ומחלות, או בכלל בלי ילדים. גם את מעירה לו – מה את מתרגשת מכמה מילים?"

רק שחוטי הרעל מתנופפים מאחוריה מתוך חלון המכונית הירוקה כשהיא נוסעת לעבודה, ומתלפפים סביבה כשהיא עולה במדרגות לביקור בית, וגם חוסמים את לשונה מלהישמע ברורה ובוטחת ומרגיעה – כי מתחת היא מתחילה להיות לא בטוחה בעצמה, במה שהיא עושה ואומרת, ובכלל. כל האמון שלה בהבנת המציאות מתערער. אולי היא לא מבינה נכון. את הכול. 

ואז היא לוקחת נשימה, מסתכלת אליי ואומרת: "הגזמתי, אה? טוב, באמת סליחה" – וכבר מנסה לטשטש ולמחוק. ואני רואה כמה היא מתחרטת שאמרה משהו.

כי באמת מה זה לכאורה מול הסיפור שסיפרה האישה בקבוצה ששתינו מלוות – על החבר האוהב בן ה-20 שקשר את רגליה לצידי המיטה כשהייתה בת 14, כדי שיוכלו "להיות יחד". וסיפרה בחיוך, וגם שאר בנות הקבוצה חייכו וגם צחקו, כולן צחקו.

כי באמת מה זה לכאורה מול הסיפור שסיפרה האישה בקבוצה ששתינו מלוות – על החבר האוהב בן ה-20 שקשר את רגליה לצידי המיטה כשהייתה בת 14, כדי שיוכלו "להיות יחד". וסיפרה בחיוך, ושאר בנות הקבוצה חייכו

ואני הסתכלתי עליה והיא עליי, ושתינו התלבטנו אם להגיד משהו – כי יש כאן אלימות איומה שהיא פיזרה מעליה בקסם של פה ממתיק כדי שתוכל לחיות עם הזיכרון. ומי אנחנו שנקלקל אותו.

ובסוף אני מעזה ואומרת בזהירות – ובעיקר מתוך מחשבה שלכולן בנות צעירות בבית – שאולי זה לא כזו התחשבות אלא מאוד אלים. ועוקבת אחרי השתנות המבט של האישה היפהפייה עם השיער הבהיר שיושבת מולי, וחרדה שאולי פצעתי עכשיו יותר ממה שהועלתי.

ואחרי, כשאנחנו יושבות שתינו בצוות ומעבדות, והיא פתאום מספרת על עצמה, היא מייד מסייגת ואומרת: "אבל באמת, באמת מה זה מול מה שהיא עברה". וגם היא מחייכת, וגם היא מתאמצת לפזר נצנצים מעל יומיום סוחט ומעגלי שהיא לא מצליחה לשבור.

ואני לא יודעת מה להגיד, כי אולי בכלל אין דבר כזה יחסים מצוינים שלא פוצעים – אבל תוך כדי אני חושבת שזו התעמרות והתעללות מה שהיא מתארת, ואולי לא אגרוף, אבל בעצם כן – אגרוף מסוג אחר. ויותר מאגרוף, כי מרוב הטשטוש המעגל מתרחב ומתרחב.

ואני מחזיקה את כל המחשבות, כי כבר אמרתי מספיק לאישה אחת ולא בטוחה שנכון להגיד שוב. וגם אני מתבלבלת בעצמי, כי זו בדיוק הבעיה ביחסים כאלה – הבלבול.

ואני לא יודעת מה להגיד, כי אולי בכלל אין דבר כזה יחסים מצוינים שלא פוצעים – אבל תוך כדי אני חושבת שזו התעמרות והתעללות מה שהיא מתארת, ואולי לא אגרוף, אבל בעצם כן – אגרוף מסוג אחר

ופתאום היא קמה ואומרת: "אולי נשתה משהו טעים?" ושופתת קומקום ומניחה תיון דובדבנים פירותי, ושתינו שותות – ולרגע חם.

אורי אגוז מלווה נפגעות עבירות מין, בית דינה

עו"ד סא"ל (במיל'), לשעבר שופטת בעבירות טרור, שירתה בפרקליטות הצבאית ובמשרד החוץ, חברת פורום דבורה. מחזאית ותסריטאית, מרצה במכינות קדם צבאיות, כותבת סיפורי ׳קשת אחים׳ (keshet-achim.com)

הוסיפו את זמן ישראל כמקור מועדף בגוגל
תכנים המתפרסמים בזירת הבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הכותב/ת וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0

ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית

תמכו בנו
לפוסט המלא עוד 1,274 מילים
כל הזמן // יום שישי, 20 בנובמבר 2026
מה שחשוב ומעניין עכשיו
סגירה
בחזרה לכתבה

עיתונות איכותית מתקיימת בזכות קוראים שתומכים בה

תמכו בנו

עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית היא יסוד הכרחי לחברה חופשית ובריאה.

ישראל מתמודדת עם מתקפה חסרת מעצורים על יסודות הדמוקרטיה ועל כל המוסדות הממלכתיים שלה. ובמקביל, התקשורת הישראלית מאבדת את עצמאותה ואת יכולתה לבקר את השלטון. זמן ישראל הוכיח שאפשר גם אחרת: שניתן ליצור עיתונות חופשית, אחראית, ביקורתית ונחושה, המגינה על שלטון החוק ועל זכות הציבור לדעת.

תמיכתכם תאפשר לנו להמשיך לפרסם תחקירים, ניתוחים וכתבות עומק הנשענים על עובדות, ועל עבודה עיתונאית מקצועית ויסודית.