צעירים צרפתים שרצו להשתתף במאבק בנאצים במהלך מלחמת העולם השנייה סוננו בקפדנות על ידי ז'אק לוסיראן. הפעיל המנוסה ביצע הערכות מידיות של יכולותיהם ואופיים, שעל פיהן החליט האם הם יכולים להצטרף לרזיסטאנס.
בעוד שהרעיון שבני נוער יישאו נשק הוא מוזר לכשעצמו, כדאי לציין את העובדה שלוסיראן היה עיוור – כתוצאה של תאונה כשהיה ילד – ובתור נער בעצמו, היה בגיל של רבים מהמרואיינים שלו.
לוסיראן הוא בין חברי הרזיסטאנס הצעירים המופיעים בספר חדש מאת פרופ' רונלד רוסבוטום מאמהרסט קולג, "Sudden Courage: Youth in France Confront the Germans, 1940-1945".
הספר מביא את סיפוריהם של מי שהיו בשנות העשרה והעשרים שלהם כאשר הדורות הבוגרים יותר נכנסו להלם מהאירועים של 1940 – נפילת צרפת, שיתוף הפעולה של מרשל פטן עם גרמניה הנאצית, וההקמה של משטר וישי.
חבר המחתרת הצעיר ביותר הוא ז'אן-רפאל הירש. בגיל 10 כשהמלחמה החלה, הוא רכב על אופניו בכבישים של דרום-מערב צרפת, קישר בין ילדים יהודים שהתחבאו ממשטר וישי. במהלך אחת המשימות, הוריו גורשו לאושוויץ
"הרזיסטאנס לא היה צבא, זו הייתה קבוצה של צעירים שהתאספו יחד פה ושם, ובפועל יצרו טקטיקות משלהם", אומר רוסבוטום לזמן ישראל. "זו לא קבוצה של מבוגרים שצמחו. זה התחיל מהשטח ועלה כלפי מעלה, וזה מה שמדהים".
כפי שמציין רוסבוטום, "צעירים היו הגורמים הפעילים ביותר ברזיסטאנס", והיוו דוגמה במשך כל המלחמה, מנפילת פריז ועד לשחרורה על ידי בעלות הברית.
בנוסף ללוסיראן, הכותב מתאר פרופילים של צעירים אחרים שהיו פעילים, ביניהם אדולפו קמינסקי, נער יהודי שהפך לזייפן המוכשר ביותר של הרזיסטאנס, וג'נבייב דה גול, אחייניתו של מנהיג הרזיסטאנס הגנרל שארל דה גול.
וישי והשותפים הנאציים של משטרו לא ריחמו על הנוער, כאשר מתנגדים צעירים רבים, בהם לוסיראן ודה גול נלכדו וגורשו – לוסיראן לבוכנוולד, דה גול לראוונסבריק. על אף ששניהם שרדו, אחרים לא הצליחו לשרוד, ביניהם הילד-כוכב לשעבר רוברט לינן, שנרצח על ידי הנאצים בתחילת שנות ה-20 שלו.
מגוון סיבות, מגוון פעולות
הספר מתאר כתריסר דמויות – יהודים, פרוטסטנטים, וקתולים – שנעו על הטווח שבין בני מעמד הביניים ועד בני מלוכה. המחבר התחקה אחר עדויות ממקור ראשון, בהם מכתבים של צעירים שעמדו להיות מוצאים להורג על ידי הנאצים.
במהלך העבודה, רוסבוטום ניסה לבודד את הסיבה המדויקת שהניעה את הצעירים לעמוד מול הכוחות החזקים שניהלו את צרפת באותה תקופה.
"אני חושב שמגוון הסיבות, מגוון הפעולות, הם אלו שככל הנראה הפתיעו אותי", אומר רוסבוטום. "בזמן הקריאה רואים כמה שונים הפרקים. היו אנשים שזייפו, היו אנשים שירו באויב, חלקם החביאו נשקים, חלקם ברחו לאנגליה".
רוסבוטום מכיר היטב את ההיסטוריה של צרפת במהלך מלחמת העולם השנייה. זהו גם הנושא של ספרו הראשון, When Paris Went Dark, שהיה ברשימת המועמדים ל-National Book Award האמריקאי.
כצאצא של מהגרים מצרפת ללואיזיאנה, רוסבוטום נסע הרבה לצרפת. באחת הנסיעות, הוא נפגש עם אשתו לעתיד, בטי, אמריקאית מורה לבישול וכותבת ספרי בישול. הוא מבין את הרגישות של הכתיבה על תקופה בהיסטוריה הצרפתית בה חלק מנציגי הממשל והאזרחים קיבלו החלטות מוטלות בספק.
"זה בעייתי למישהו בגיל מסוים, לשאול איך זה היה לגור בפריז במהלך הכיבוש בגיל מסוים… אתה לא שואל 'דרך אגב, היית ברזיסטאנס? אם לא, מה עשית?'", נזכר רוסבוטום. "הצרפתים עדיין מאוד רגישים בנוגע להיסטוריה שלהם"
"זה בעייתי למישהו בגיל מסוים, לשאול איך זה היה לגור בפריז במהלך הכיבוש בגיל מסוים… אתה לא שואל 'דרך אגב, היית ברזיסטאנס? אם לא, מה עשית?'", נזכר רוסבוטום. "הצרפתים עדיין מאוד רגישים בנוגע להיסטוריה שלהם".
מתוך תריסר הצעירים אותם הוא מתאר, יש דוגמאות של עמימות כלפי הגרמנים, ובמספר מקרים עניין רומנטי. אבל באופן כולל, יש תמה של התנגדות קולקטיבית שהחלה זמן קצר לאחר נפילת פריז ב-14 ביוני, 1940.
"אחד הדברים שגיליתי היה שבמספר מקומות הם נזהרו מאוד במה שעשו, וחלק היו מאוד ספונטניים – ברגע האחרון, הם עשו משהו", אמר רוסבוטום. "חלק קיבלו תמיכה מהמשפחות שלהם, אחרים לא קיבלו תמיכה כלל. המשפחות בעצמן נכלאו או אפילו הוצאו להורג בעקבות מה שאותם צעירים עשו".
חבר המחתרת הצעיר ביותר הוא ז'אן-רפאל הירש. בגיל 10 כשהמלחמה החלה, הוא רכב על אופניו בכבישים של דרום-מערב צרפת, קישר בין ילדים יהודים שהתחבאו ממשטר וישי. במהלך אחת המשימות, הוריו נעצרו וגורשו לאושוויץ.
רק אזהרה של חבר הצילה את הירש ממעצר; הירש קיבל על עצמו לאחר מכן את האחריות לשמירה על ביטחון קבוצות ילדים יהודים שהתחבאו מהנאצים.
"במשך שנתיים, בגיל 13 ו-14, הוא רכב בכל האזור בתור מעביר מסרים", אומר המחבר. "הוא היה נער יוצא דופן. דמייך לעצמך, בן 13 לוקח על עצמו אחריות כזו.
בעוד שהירש שרד את המלחמה, אמו לא שרדה.
צעירות גילו לעתים שדרכן לרזיסטאנס חסומה על ידי סקסיזם, אמר רוסבוטום, והוסיף כי המפלגה הקומוניסטית הייתה מקבלת יותר מקבוצות אחרות.
הוא מציין את מארוסיה נאיצ'נקו, שאביה היה קומוניסט אוקראיני ואמה הייתה צרפתית מהמעמד הגבוה. בגיל 12, היא שיקרה לגבי גילה כדי להצטרף למפלגה והפכה לפעילת רזיסטאנס מצליחה, ואחרי המלחמה כתבה ספר על פעילותה.
"רבים מאותם לא-קומוניסטים היו ארגונים שמרנים יותר שלא סמכו בתחילה על נשים צעירות. הם לא הבינו מה הן יכולות לעשות", אומר רוסבוטום, והוסיף כי נשים קיבלו הכרה מעורבת בצרפת שלאחר המלחמה, כאשר קיבלו סוף-סוף זכות ההצבעה אך הופיעו בייצוג חסר במיוחד ברשימת גיבורי הרזיסטאנס.
במהלך המלחמה, "הקומוניסטים היו בעלי דמיון מפותח יותר. הם עודדו אותן לעבוד עם בחורים צעירים… הם הכשירו נשים צעירות עם אחריות לא מעטה. עברו שנתיים-שלוש עד שקבוצות לא-קומוניסטיות אחרות הדביקו את הפער".
באותה נקודת זמן, הנאצים כבר כבשו את כל צרפת, לרבות האזור שנשלט קודם לכן על ידי וישי. המדיניות האנטישמית הוחמרה: יהודים מעל גיל 6 נאלצו ללבוש טלאי צהוב ונערך איסוף ידוע לשמצה בולודרום ד'איבר ב-1942, שקרבנותיו גורשו למחנות ריכוז בהם אלפים מתו, ביניהם ילדים רבים.
עבור פעילי מחתרת צעירים, יהודים ולא-יהודים, הסיכונים גברו.
בגידה ולכידה
כשלוסיראן חגג 17 ב-1942, הארגון שלו הפך לקבוצה הגדולה ביותר של מתנגדים צעירים בצרפת, כאשר מנהיגם העיוור ראיין 600 מועמדים. "הוא היה יוצא מן הכלל בגלל הנכות שלו", אמר רוסבוטום. "הוא לא תפס את זה בתור נכות בכלל".
עם זאת, השיקול המוטעה האחד שלוסריאן ביצע עם המרואיינים שלו התברר כטעות יקרה, שהובילה לבגידה ולמאסר בבוכנוולד, שם הוא שרד את המלחמה.
כשלוסיראן חגג 17, הארגון שלו הפך לקבוצה הגדולה ביותר של מתנגדים צעירים בצרפת, כאשר מנהיגם העיוור ראיין 600 מועמדים. "הוא היה יוצא מן הכלל בגלל הנכות שלו, הוא לא תפס את זה בתור נכות בכלל"
ב-1943, הילד-כוכב לשעבר לינן – שדחה הצעות להופיע בסרטי תעמולה נאצים – ביצע תעלול שהוביל למעצרו, לאחר שהשתמש בחברת המשאיות שלו להעביר נשק לרזיסטאנס. הוא הוצא להורג בגרמניה, גופתו הושלכה לקבר אחים בו יותר ממחצית מהמתים היו בני 24 ומטה.
באותה שנה, דה גול בת ה-22 נלכדה לאחר פעילויות של הרזיסטאנס שכללו שליחה של יהודים אל מחוץ לצרפת. היא גורשה לראוונסבריק ב-1944, שם שאר האסירים קראו אחרי הקראת שמה בקריאת השמות בצעקות "יחי דה גול!".
האנשים בספר, מזכיר רוסבוטום, היו "כולם צעירים, שבנסיבות רגילות אולי היו סטודנטים, הולכים למקומות, מגלים מי בילה עם מי, לחלק כבר הייתה עבודה".
רבים מהם ייצגו סוג מסוים של צעיר – מתבגרים (adolescents), מונח שלדברי רוסבוטום אמר כי לדעתו נמצא בשימוש לראשונה על ידי וישי כשהמשטר הקציב מזון לאוכלוסייה. "לדעתי זו הפעם הראשונה בה ממשלה התייחס באופן רשמי לסוג הצרכים הפיזיולוגיים של נערים", אמר רוסבוטום.
אחד הדברים המעניינים ביותר בספר, הוא אמר, הוא העובדה שהדמויות "גדלו פיזית ופסיכולוגית במקביל להשתתפות שלהן ברזיסטאנס, חלקם היו בני 13 ב-1940, ובני 18 ב-1945. זה פער גדול פיזית ופסיכולוגית מתחינת התפתחות. אבל רבים, זה בעצם לעבור מגיל ההתבגרות לגיל של בחור צעיר או בחורה צעירה.
ההיסטוריה חוזרת על עצמה?
רוסבוטום אמר כי כיום, אין התרופפות של אומץ בקרב בני דור המילניום בהשוואה לנערי המחתרת. הוא בעיקר שואב השראה מפעילת האקלים השוודית גרטה תונברג, אבל בכל העולם הוא רואה הדים עכשוויים של המחתרת הצעירה.
"מי יוצא לרחובות? מי נאבק בקומוניסטים בהונג קונג, אם לא ילדים? מי נאבק בממשלים רודניים אם לא צעירים באלג'יר, במוסקבה? צעירים מכריחים אותנו להתייחס לבעיות שהיינו מעדיפים שמישהו אחר יתייחס אליהן"
כפי שהוא מסביר, צעירים בצרפת ב-1940 חששו בנוגע לעתיד משום שהעתיד לא היה נראה טוב, מצב שהוא מדמה לצעירים כיום, "ללא קשר לסוג הבעיה", בין אם מדובר לאלימות בנשק בארצות הברית או האיום של מלחמה גרעינית.
"כל הדברים האלו מפחידים", הוא אמר. ושאל, "מי יוצא לרחובות? מי נאבק בקומוניסטים בהונג קונג, אם לא ילדים? מי נאבק בממשלים רודניים אם לא צעירים באלג'יר, במוסקבה? צעירים מכריחים אותנו להתייחס לבעיות שאנחנו, כרגע, היינו מעדיפים שמישהו אחר יתייחס אליהן מאשר אנחנו".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו