נוה דרומי משמשת כדתיית המחמד של עיתון הארץ.  היא נמצאת בין הימין המשיחי האומר ישירות שהוא רוצה בארץ ישראל השלמה לפי גבולות ההבטחה, במדינה יהודית הלכתית הנשלטת בידי רבנים ומורי הלכה ובבנית בית המקדש –  לבין הימין הלאומני-אמוני שמעדיף לערפל את מאוייו.

במאמר 'בסוף גם נחזור לגוש קטיף' (הארץ 29 ינואר 2020) היא כותבת על 'החזון לפי דרומי'.

נוה דרומי היא דתיית המחמד של "הארץ". היא נמצאת בין הימין המשיחי האומר ישירות שהוא רוצה בא"י השלמה לפי גבולות ההבטחה, במדינה יהודית הלכתית הנשלטת בידי רבנים ובבנית בית המקדש –  לבין הימין הלאומני-אמוני שמעדיף לערפל את מאוייו

לפי דרומי, תכנית המאה של טראמפ היא תכנית צודקת ומוסרית, תכנית למען ישראל, מתנה שלישראל אין פריבילגיה לוותר עליה. אמנם, לדעתה, המפה המפרטת את חלוקת השטחים בינינו לבין הפלסטינים אינה מספיקה, אך היא מתנחמת ומנחמת את אנשי הימין, שספק אם התוכנית תתקבל לאור הסרבנות הפלסטינית.

דרומי אינה מסתפקת במה שמוצע לה בתוכנית טראמפ, היא רוצה עוד, עד שיהיה נעים לעיניה. שכן לעיניה, לישראל הזכות ההיסטורית והחוקית בשטחי ארץ ישראל.

אבל יש בעיה, "ברור שארץ ישראל השלמה רחוקה מאיתנו ושמדינה פלסטינית בירדן לא נמצאת מעבר לפינה"  היא כותבת, אבל "שיפור העמדות שלנו הוא בוודאי אינו דבר רע וכאמור, הוא לא כולל הכרה במדינה פלסטינית".

דרומי אינה מסתפקת במה שמוצע לה בתוכנית טראמפ, היא רוצה עוד, עד שיהיה נעים לעיניה. אבל "שיפור העמדות שלנו הוא בוודאי אינו דבר רע וכאמור, הוא לא כולל הכרה במדינה פלסטינית"

אבל מהם שטחי ארץ ישראל השלמה שעליהם יש לישראל זכות היסטורית? ארץ ישראל ממערב לירדן? ארץ ישראל ממזרח וממערב לירדן? ארץ ישראל בגבולות ההבטחה מהנילוס ועד הפרת? על זה דרומי לא מדברת. ומה על הזכויות של הפלסטינים הגרים בארץ מעל אלף שנים? גם על זה דרומי לא מדברת, כי לדעתה אין להם כל זכות.

דרומי ממליצה לישראל להיות מוכנה להתפרעויות פלסטיניות במקרה הטוב ולמיני-אינתיפאדה במקרה הרע. מהכתוב נראה שהיא תשמח אם הפלסטינים יבחרו באופציה השנייה, שכן "אז תיפתח בפני ישראל אפשרות נוספת לשפר את מצבה". מה הכוונה בלשפר את מצבה? לכבוש עוד שטחים, לגרש בכוח את הפלסטינים? דרומי סתמה ולא פרשה.

דרומי רואה כבר את פעמי השלמת חזונה. ומתפייטת: "מי היה יכול לדמיין בימי אובמה, קלינטון או בוש שישראל תוכל להחיל ריבונות על בקעת הירדן ו-30% מיהודה ושומרון?", וחוזרת לתורת השלבים של הימין הלאומני. לדבריה, צריך לחתור להחיל ריבונות עכשיו, ולהתמודד אחר כך עם מה שיבוא. על ממשלת ישראל חלה החובה להתעלם ולהחיל ריבונות בהקדם האפשרי, לבנות כמה שיותר ולחזק את העובדות בשטח.

דרומי ממליצה לישראל להיות מוכנה להתפרעויות פלסטיניות במקרה הטוב ולמיני-אינתיפאדה במקרה הרע. מהכתוב נראה שהיא תשמח אם הפלסטינים יבחרו באופציה השנייה, שכן "אז תיפתח בפני ישראל אפשרות נוספת לשפר את מצבה"

בתמצית, ריבונות עכשיו על בקעת הירדן ועל 30% מיהודה ושומרון, ובעתיד על ארץ ישראל השלמה, זה ייקח זמן, אבל בסוף גם נחזור לגוש קטיף. תכנית המאה של טראמפ היא רק ההתחלה.

אמנון פורטוגלי הוא חוקר תאגידים, ניאוליברליזם ואנרגיה.

אב אוחז בבתו הפעוטה. היא מתה. הוא בוכה וצועק. אני מביט בסרטון הזה ולא יודע מה לעשות.

הפלסטינים טוענים שהפצצת הפתע הלילית השבוע המיתה עשרות ילדים. המתת ילדים ופעוטות אסורה אבסולוטית. ישראל הרשמית טוענת שוב ושוב שהיא עושה כל מאמץ שלא לפגוע בילדים. הטענה הרשמית היא שהפצצותינו הורגות ילדים בטעות (שוב ושוב ושוב ושוב. בטעות) או "כשאין ברירה", כי איש טרור בכיר היה מוקף בהם, או לכל היותר בבחינת "נזק אגבי".

עו"ד דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. יליד שנת 73', נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.

יש להטיל ספק ביעילותה של ועדת חקירה ממלכתית כוללת לחקר האירועים שקרו החל מה-7 באוקטובר. הוועדה לבחינת כישלון ה-7 באוקטובר צריכה לבחון היקפים עצומים של חומרים ולגבות עדויות, והדבר עשוי לקחת שנים.

היקף האירוע גדול, וועדה אחת לא תוכל להתמודד עם האתגר ויהיה צורך לפצל את האחריות. זה הופך לפרוצדורה משפטית ארוכה ומתישה. ולכן, ראוי בשלב ראשון למקד את המאמצים בחקירת האירועים שהובילו למלחמה עד מועד פריצתה. אין ספק כי הניהול המופקר של המערכה הוא נושא לבדיקה בפני עצמו.

משה בן עטר הוא פובליציסט, מחבר הספר "המסע לישראל האחרת". עסק שנים בתכנון אסטרטגי והיה מנכ״ל המועצה הציונית בישראל, מנהל כפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי, ומנהל המכון למחקר וחינוך בקרן כצנלסון. היה יועצם של כמה שרים ויועץ ליצחק הרצוג. כיום יו"ר המועצה הציבורית היהודית דרוזית.

התקופה הנוכחית מתאפיינת בלחצים כבדים על בתי הספר הממלכתיים, בעיקר בשלושה תחומים: החינוך הממלכתי זוכה לתקציבים נמוכים יחסית לתקציבים הניתנים לבתי הספר הדתיים למיניהם, חל בו איסור על חשיבה עצמאית בנושאים מרכזיים של המציאות הישראלית ועל הזמנת מרצים בנושאים אלו לבתי הספר, ועולה בו הדרישה לאפשר פעילות דתית פומבית לתלמידים. אני מבקש להתמקד בתחום האחרון מבין השלושה בבתי הספר היהודיים.

העשורים האחרונים יצרו בלבול ואי-בהירות לגבי אופיים של בתי הספר הממלכתיים העל-יסודיים. לא ברור מהי זיקתם של משפחות התלמידים בהם למסורת היהודית ולדת היהודית, או מאידך לחילוניות. 25 שנותיה של המאה ה-21 בבתי הספר הללו החריפו את הבעיות הללו.

ד"ר אברהם פרנק נולד בקיבוץ גן שמואל ב-1945, והוא חבר בו עד היום. מ-1972 עד 2007 עסק בחינוך פורמלי, מחצית התקופה כמנהל תיכון. ב-2008 עשה דוקטורט על מנהלי בתי ספר, הפך לפעיל חברתי בנושא החינוך, וכתב מספר ספרים ולא מעט מאמרים על המערכת. החל מ-2018 פעיל גם בנושא הקיימות; זהו בעיניו האתגר הראשי העומד בפני האנושות.