גדלתי בירושלים למשפחה מיוחסת. מצד אבא, הרב סולימן אוחנה, שהיה מגורי האריז״ל וסופר סת״ם ועד היום קוראים מספר התורה שכתב לפני כ-400 שנה. מצד אמא, הרב דניאל טולדנו, שהיה רבה הראשי של קסטיליה עד גירוש ספרד.

יצחק הראל כילד חרדי

הסבים שלי היו יצחק אוחנה ממקנס, מרוקו, רבה הראשי של קרית שמונה, וד"ר שמואל טולדנו מג׳יברלטר, שכתב ל״ט ספרי קבלה עיונית ותמיד היה אומר לי כי הכתיבה היא ״תיקון הברית״: אותן אצבעות שמקלקלות את הברית (ובעברית: מאוננות), מחזיקות את העט (פאלי) ששופך את הדיו על הכתב ויוצר עולמות חדשים. אז הנה, אני כותב, במקלדת, לא יודע אם ליצור עולמות חדשים, בוודאי לתקן עולמות כאובים.

הורי התחנכו בעולם הליטאי בבני ברק ושפת הסתרים שלהם היתה יידיש, אבא שלי עוסק מבוקר עד ערב רק בלימוד תורה והוא בוגר ישיבת פוניבז׳ והיום יש לו תלמידים רבים (לעיתים כשאני פוגש מי מהם, התגובה למראה בנו היא: ״אוי, רחמונס״).

סבא היה אומר לי שהכתיבה היא "תיקון הברית". האצבעות שמקלקלות את הברית (ובעברית: מאוננות), מחזיקות בעט (פאלי) ששופך את הדיו על הכתב ויוצר עולמות חדשים. אז הנה, אני כותב, לא יודע אם ליצור עולמות חדשים, בוודאי לתקן עולמות כאובים

יצחק הראל כנער חרדי

גדלתי על ברכי הרב שך תרתי משמע, כשהייתי קטן ומגיע לבקרו היה מושיב אותי על ברכיו, פותח את המגרה ונותן לי סוכריות ואז בוחן אותי מה למדתי. הכרתי והסתובבתי בחצרות ובבתיהם של רבנים, אדמורי״ם ובאבות, למדתי בישיבות עילית של החברה הליטאית.

בבית נעדר כל סממן מזרחי ספרדי. דברתי יידיש, התפללתי במבטאם, ואם חלילה היינו שרים בבית זמירות עם סלסולי המזרח, סבא טולדנו שהיה, בנוסף לרב מקובל, מתמטיקאי וכנר, בוגר מכללת סורבון, היה צועק עלינו ומבקש שלא נשיר ברבעי טון כי זה ממש צורם.

אצל הליטאים למדתי ללמוד, לרדת לעומקם של הדברים השכלתניים, להבין את הפשט ולהבין כי הפשט הוא פשט ולעיתים פשט מלשון טפש.

גדלתי על ברכי הרב שך, תרתי משמע. כשהייתי קטן ומגיע לבקרו היה מושיב אותי על ברכיו, פותח את המגרה ונותן לי סוכריות ואז בוחן אותי מה למדתי. הכרתי והסתובבתי בחצרות ובבתיהם של רבנים, אדמורי״ם ובאבות, למדתי בישיבות עילית של החברה הליטאית

להתפלפל בגיל 15 האם ״ביאה שלא כדרכה הוי ביאה אם לאו״ (האם מין אנאלי נחשב מין, לענייני נידה או גילוי עריות) מבלי להבין מהו האקט בכלל. ללמוד לשם למידה, בחשיבה קרה ושכלתנית, בלי לשאול איך מרגישה אותה אחת שבאים עליה שלא כדרכה או מה היא אמורה להרגיש.

ואף על פי כן, כשאני רואה את ילדיי במערכת החינוך שמקדשת את המבחנים וההכתבה, אני מנסה ככל יכולתי להנחיל להם את תפיסת ״ללמוד איך ללמוד״. כשלמדתי משפטים וקראתי את פסקיו של גאון הדור ה״ה כב׳ השופט אהרון ברק שהיה ליטאי בתפיסתו, חזרתי באחת לפלפול הישיבתי ולבניית בניינים שעומדים על קצה של הנחה אישית ורעיונית. אקטיביזם משפטי בדיוק כמו ההלכה כיום, שאינה דומה ולו במעט לימי בית המקדש וליהדות בכלל.

בישיבות בהן למדתי הייתי ה״זר״ והשונה. שם משפחתי אוחנה, הסגיר אותי, פרענק קראו לי השכם והערב, ואף בישיבה בה למדתי, היו רק עוד 3 פרענקים כמוני מתוך 130 בחורים, פרענק איז א קרענק.

להתפלפל בגיל 15 אם ״ביאה שלא כדרכה הוי ביאה אם לאו״ (האם מין אנאלי נחשב מין, לענייני נידה או גילוי עריות) מבלי להבין מהו האקט. ללמוד לשם למידה, בחשיבה קרה ושכלתנית, בלי לשאול איך מרגישה האחת שבאים עליה שלא כדרכה

הזרות לא עזבה אותי שנים רבות, גם כשעזבתי את החברה החרדית. כשגרושתי היתה בהריון עם בנותינו התאומות, שינינו את שם משפחתי ל״הראל״. וכי למה שיסבלו מסטיגמות ודעות קדומות.

לפני כשנה הייתי במרוקו, לשם נסעתי בכלל לפסטיבל מוזיקה אלקטרונית. המסע טלטל אותי בעצמותי ובנפשי. הדבר הראשון שעשיתי היה להחזיר לעצמי את שם משפחתי – אוחנה. אז הנה אני, איציק הראל אוחנה. נעים מאוד.

נפשי השתוקקה לחופש מילדות. רציתי לדבר את עצמי, על רגשות, אבל לא ידעתי איך. גדלתי בעולם רציונאלי, שכלתני ולוגי. עולם של ביטול עצמי רדיקלי, כששיננתי כל יום שאני צריך ״לבטל רצוני מפני רצונו״.

נפשי השתוקקה לחופש מילדות, רציתי לדבר את עצמי, על רגשות, אבל לא ידעתי איך. גדלתי בעולם רציונאלי, שכלתני ולוגי. עולם של ביטול עצמי רדיקלי, כששיננתי כל יום שאני צריך ״לבטל רצוני מפני רצונו״

עברתי מהעולם הליטאי הקר והקפוא לעולם החם והשמח של החסידות, שם במקום ללמוד ולהתפלפל שרים, רוקדים ושותים לחיים, ועדיין הרגשתי כלוא וחנוק מבלי יכולת לבטא עצמי.

יצחק הראל (שני מימין) עם משפחתו

שלא לדבר על העולם המיני שעבר תלאות ומסעות, מילדותי הקטנה, דרך הישיבות ולאחריהן. עולם מוכמן, מנותק ולא מדובר, אפוף במשולש ה״אשמה, בושה ופחד״, דבר שגרם לי להיות בעולם של ריצוי וסבל פנימי מתמשך.

עברתי מסע מייסר בעולם הנפש, מנותק רגשית, וחייתי ממש תחת שני איציקים. איציק השכלי כלפי חוץ – הכל רציונאלי עם אפס יכולת הכלה, ואיציק הרגשי שבער אך מוסתר תחת הררי הגנות.

לא אהבתי את עצמי, כך שלא ידעתי אהבה התלויה בדבר מהי (להבדיל מילדיי שבפעם הראשונה שנפגשנו, הבנתי מהי אהבה שאינה תלויה בדבר), העולם המיני בתוכי סער וצרח ללא קול וללא כתובת, המיניות היתה מנותקת. לא ידעתי מה זו מיניות מחוברת. עולם ללא מילים. רק מעשים.

ועדיין הרגשתי כלוא וחנוק בתוך עצמי. העולם המיני עבר תלאות ומסעות, מילדותי הקטנה, דרך הישיבות ולאחריהן. עולם מוכמן, מנותק ולא מדובר, אפוף במשולש ה״אשמה, בושה ופחד״, שגרמו לי להיות בעולם של ריצוי וסבל פנימי מתמשך

הציונות בילדותי היתה הרוע בהתגלמותו. הנה שיר שהיה שגור בפינו: ״בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים, ובחוקותיהם אין אנו מתחשבים, בדרך התורה נלך באש ובמים, בדרך התורה נלך לקדש שם שמים״, ואז היינו מסיימים במילים ״נשבור לציונים את השיניים״!! שיר שכולו התרסה לשלטון החילוני הציוני.

הייתי יוצא להפגנות שהיו אז. הנושאים היו חילולי שבת, חילולי בית קברות, או ניתוחי מתים. מאידך, מכיוון שגדלתי בשכונת בית וגן הצמודה להר הרצל, אותו הר הרצל שהיה משמש לנו מוקד לבילוי משפחתי. היינו עושים שם פיקניק ומתגלגלים על הדשא, ולא היה נתפס בעינינו כבית קברות כלל, למרות הקבר של הרצל שתמיד אמרו לנו שהוא שחור כי הוא נשרף בגיהנם.

אחת לשנה סוגרים את ההר מפסח עד לאחר יום העצמאות, והיו עורכים חזרות לטקס הממלכתי. כמה נהניתי להתפלח להר הרצל ולהביט בחיילים צועדים בסך, לשמוע שירים עבריים שמעולם לא הכרתי, את שיר התקווה. זה הקסים אותי. רציתי להיות כמותם, הרגשתי גאווה בהיותי ישראלי, זה ממש היה מבלבל.

הר הרצל היה משמש לנו מוקד לבילוי משפחתי. היינו עושים שם פיקניק ומתגלגלים על הדשא, ולא היה נתפס בעיננו כבית קברות כלל, למרות הקבר של הרצל שתמיד אמרו לנו שהוא שחור כי הוא נשרף בגיהנם

לא היה פשוט להכנס להר הרצל, החיילים שמרו שאף אחד לא יוכל להסתנן, והייתי עושה ממש מבצע צבאי שכלל זחילות ביער ירושלים, מעבר בין קוצים ומה לא. לא מזמן פגשתי ידיד שהוא אחד המפיקים של הטקס בהר הרצל, הלה מספר לי על הילדים הדוסים מבית וגן שמשגעים אותם ורוצים להכנס, ואני אומר לו, ״תכניס אותם, זו שליחות״ אם אתה רוצה להראות לילדים חרדיים מהו העולם ה״אחר״ – זה המקום, כאן אפשר לפקוח להם את העינים וגרום להם להבין שלא הכל שחור לבן.

האיום הגדול על בחור ישיבה הוא, שחלילה לא ״יתקלקל״ וילך לצבא. שנה חיכיתי עד שאחותי תתארס כדי לא להרוס לה את השידוך, בזמן הזה נבחנתי והוסמכתי לרבנות. ביום שהתארסה פניתי ללשכת גיוס.

התגייסתי לצה״ל בגיל 22 כי רציתי לתרום ולהרגיש שייך. לא היה אז נח״ל חרדי ולישיבת ההסדר לא רציתי ללכת, כי אצלנו כיפה סרוגה נחשבה גרועה מחילוני. הייתי בהלם תרבות, שירתתי 3 שנים מלאות כשריונר בחטיבה 7 וזמן מה, כמש״ק דת. במלחמת לבנון השניה בשירות מילואים, הטנק שלי נקלע ל״כרוניקה של מארב ידוע מראש״, חטף כמה טילים ועלה בלהבות. יצאתי חי, ומצולק נפשית, אך לא חבר שהיה בטנק לידי.

האיום הגדול על בחור ישיבה הוא, שחלילה לא ״יתקלקל״ וילך לצבא. שנה חיכיתי עד שאחותי תתארס כדי לא להרוס לה את השידוך, בזמן הזה נבחנתי והוסמכתי לרבנות. ביום שהתארסה פניתי ללשכת גיוס

את הכיפה הורדתי מראשי בגיל 25, אולם רק בגיל 44 התחברתי לעולם הפנימי המוכמן ולאחר מסע עמוק בנבכי נפשי באמצעות פסיכואנליזה, הצלחתי להתחבר לחופש העמוק ביותר – להיות מאוחד עם הנפש. ועל כך בפוסט הבא.

יהודי, בוגר החינוך החרדי ליטאי / חסידי, תלמיד חכם בהווה, עורך דין ויועץ לחיים, חופר עמוק, תשוקה לחיים, מוזיקה, אוכל טעים, לאלוהים ולמורכבות האנושית

הפוליטיקה של ישראל כה מורכבת, עד שנחמד לפגוש באותם מצבים נדירים שבהם התמונה בהירה וברורה: שלושה חברי כנסת גנבו את הבחירות.

מדובר כמובן באורלי לוי-אבקסיס שרצה ברשימת העבודה-גשר-מרצ, והצמד יועז הנדל וצבי האוזר מכחול לבן. שלושתם הסתכסכו איכשהו עם בנימין נתניהו ויובאו למרכז-שמאל במטרה למשוך קולות ימניים ולשבור את המעין-תיקו הבין-גושי. זה לא היה המהלך הכי נקי בעולם, אבל זה כלום לעומת הסדום ועמורה של הליכוד.

ומה קרה? ראשית, השלושה נכשלו כישלון חרוץ במשימתם; ואז, בחסות הקורונה, הם בעצם העבירו את המנדטים בחזרה לימין. יש קו מאוד עדין בין ביצוע תפקידך לבין ביצוע ההפך המוחלט מתפקידך; קל כל-כך להתבלבל.

לוי-אבוקסיס, שיהירותה קיימת ביחס הפוך לערכה הפוליטי האמיתי, זכתה אך בקומץ קולות במחוז הבית בבית שאן; כישלון מרהיב ומשכנע. שני האחרים אלגנטיים מעט יותר אבל שווים אותו דבר; אם בכלל הנדל גרם לנזק בראיון בו זילזל קלות בתרבות המזרח תיכונית, ובזאת דרך בערמת צואה שאורבת כל בחירות לשלומיאל התורן ממחנה הלא-ימין.

לוי-אבוקסיס, שיהירותה קיימת ביחס הפוך לערכה הפוליטי האמיתי, זכתה אך בקומץ קולות במחוז הבית בבית שאן; כישלון מרהיב ומשכנע. שני האחרים אלגנטיים מעט יותר אבל שווים אותו דבר

האמת היא שלא בלתי סביר שהמרכז-שמאל נעקץ. הנסיון למשוך קולות מהצד השני בשיטה הזאת לא באמת מכבד אף אחד ומדיף צחנת ייאוש, במיוחד כאשר כל העסק מתקשר לבריחה כללית מאמירה ערכית בעניינים כמו הכיבוש. עשו הצגה יפה לימין הרך, והימין הרך לא בא. לא באמת. ללא שבעת המנדטים של אביגדור ליברמן (שנטשו את נתניהו בגלל עימותים עם הקנאים הדתיים ששוהים קבע בחצרו) תוצאות כל הסיבובים בשנה שעברה מזכירות להדהים את בחירות 2015 – למרות שלושת הגנרלים, ושלושה כתבי אישום. פשוט מדהים.

השערות שהשלושה יערקו החלו כבר בליל הבחירות ב-2 במרץ, אז היה נראה שנתניהו השיג 60 מנדטים. אבל עד מהרה הסתבר שמפלגות שרצו על טיקט מובהק של החלפת נתניהו זכו ב-62. דהיינו: ניצחו את הבחירות.

בני גנץ נדרש להפר אחת משתי הבטחות:

• או שהוא מאחד כוחות עם נתניהו, למרות שזה נוגד לגמרי את התפקיד שייעדה לו ההיסטוריה ושאותו הוא אימץ.
• או שהוא מבסס את ממשלתו בין היתר על תמיכת הרשימה הערבית המשותפת, למרות שהתנער ממנה במהלך הקמפיין כחלק מהחיזור האבוד אחר קולות הימין.

באמצע מרץ, ימים ספורים לאחר שקיבל את המנדט, היה נראה שגנץ בחר, ואף בחר בחוכמה: הוא יקים ממשלה שתתבסס על גוש ה-62 שלו – כמו שרוב מצביעי הגוש ללא ספק קיוו. הרי הוצאת נתניהו (וחבורתו) מבלפור היה מביא ממש אקסטזה לאלה שרואים בו מחריב הדמוקרטיה – אדם שגם שיאן הסתה נגד ערבים וגם הורס את מדינת היהודים. איחוי הקרע בן ה-72 שנה עם ערביי ישראל היה בונוס משמח מאוד.

לא בלתי סביר שהמרכז-שמאל נעקץ. הנסיון למשוך קולות מהצד השני בשיטה הזאת לא באמת מכבד אף אחד ומדיף צחנת ייאוש, במיוחד כאשר כל העסק מתקשר לבריחה כללית מאמירה ערכית בעניינים כמו הכיבוש

ואז הכל החל להתפרק. לוי-אבקסיס צייצה ראשונה שלא תתמוך במהלך, תוך הפרת רמיזותיה במהלך הקמפיין. ואז החרה החזיק אחריה הצמד הנדלאוזר. שימו לב: חברי מפלגתו של גנץ אשכרה סירבו לאשר את מינויו לראש ממשלה, להעיף  משטר שמתעלל בישראל, ולהציל את הציונות – בגלל שחברי המשותפת הסכימו לעשות אותו דבר.  כך התנדף לו הרוב של גנץ, וכך נרמס רצון הרוב בישראל, משל היה האופוזיציה ברוסיה. לא ברור מה הזוי יותר – הטירוף זה, או משבר הקורונה.

ביום חמישי האחרון חבר גנץ כידוע לנתניהו, וייתכן שממשלת אחדות קרובה. זה גרם לפירוק המיידי של כחול לבן תוך טריקת דלת רועמת של יאיר לפיד ובוגי יעלון. פיצוץ כחול לבן משאיר את האופוזיציה לנתניהו שוב מפולגת, תוצאה מזעזעת שמהווה פרס גדול לראש הממשלה. מאז גנץ חוטף ממצביעיו מי צוננין, עם נאצות שלא היו מביישות את מרכז הליכוד.

על פי העסקה המתהווה נתניהו יישאר על כנו במשך 18 חודשים ואז יעביר את ראשות הממשלה לגנץ למשך תקופה זהה. משעשע להווכח שכמעט אף אחד לא מאמין שנתניהו יכבד את ההבטחה הזו; אני לא בטוח שגנץ עצמו מאמין.

לפיד אומר שהרמטכ"ל (מיל') "זחל" לקואליציה של נתניהו, אבל נראה שגנץ קיבל לא מעט בתמורה. שוב לפי דיווחים, זה כולל ממשלה פריטטית למחצית הסיעה שתגיע איתו. ידוע שבארץ כל ח"כ הוא מלך, אבל אצל גנץ כמעט כל ח"כ יהיה גם שר! זה גם כולל כנראה תיקים חשובים כמו בטחון ומשפטים.

יתרה מזאת, קואליציה שלא נשלטת על ידי הליכוד ככל הנראה לא תבצע את הזוועות שתכננה הכנופיה הזו, כמו פסקת התגברות נגד בג"צ. ואם יפעל בחכמה גנץ יוכל לעשות דברים טובים מאד, כמו מינוי שר ערבי ופעולות לקידום השלום על אפם ועל חמתם של ה"שותפים" המבישים. למה לא? אדרבה – מצווה לעצבנם.

על פי העסקה המתהווה, נתניהו יישאר על כנו 18 חודשים ואז יעביר את ראשות הממשלה לגנץ לתקופה זהה. משעשע להווכח שאיש כמעט לא מאמין שנתניהו יכבד את ההבטחה הזו; אני לא בטוח שגנץ עצמו מאמין

אני חושב שגנץ שוחר טוב – אבל נראה שהוא מיהר יותר מדי. היתה לו אפשרות טובה בהרבה: להפעיל לחץ מקסימלי על העריקים, ולשחדם אם צריך (להריץ את האוזר לבית המשפט העליון ולתת להנדל איזו התנחלות מזיקה על שמו) , להסביר להם שאחרי שממשלת ה-62 (או 61) תעיף את ביבי – הליכוד הוא שיזחל פנימה – והרי לכם ממשלת אחדות, ממש כרצון העם.

למה מתווה משובח זה נזנח? אולי גנץ ראה במשבר הקורונה פורס מז'ור שאין להתווכח עימו. נתניהו הרי מקיים אירועי טלוויזיה כמעט יומיומיים בהם הוא מצייר את המגיפה כאסון הגדול ביותר מאז המבול ומשווק את עצמו כתיבת נח אנושית.

התקשורת הבלתי אחראית זורמת עם זה ובקושי טורחת לדווח על הפאשלות במערכת הבריאות או על העובדה ששר הבריאות (שכאילו נבחר בשל אי-התאמתו כמו רוב עמיתיו בקבינט) אינו מאמין בעליונות המדע. מכונת הספין עובדת שעות נוספות בכדי לשכנע אנשים שלא מחליפים סוסים באמצע משבר ושבחירות רביעיות תהיינה אסון – יותר מהשלישיות, בטור הנדסי כמו הקורונה.

במצב הפוך נתניהו לעולם לא היה מוותר, וגם אני לא. גנץ כנראה בחר במה שהוא ראה כאופציה הפחות גרועה. יש לי סימפטיה מסויימת לכך, כאחד שלעתים קרובות מגן על דברים גרועים – כמו דמוקרטיה למשל – באותה עילה ממש.

במצב הפוך נתניהו לעולם לא היה מוותר, וגם אני לא. גנץ כנראה בחר במה שראה כאופציה הפחות גרועה. יש לי סימפטיה מסויימת לכך, כאחד שלעתים קרובות מגן על דברים גרועים – כמו דמוקרטיה למשל – באותה עילה ממש

אבל תרחיש זה מניח שלא הייתה שום אפשרות להזיז את נתניהו בלי בחירות רביעיות. לפיכך המפתח להצדקת ההחלטה המוזרה של גנץ הוא האם, כשהתבררה הבגידה בשורותיו, הוא עשה כל מה שאפשר מבחינה אנושית בכדי להחזיר את הבוגדים למוטב.

ברור שזה מה שנתניהו היה עושה. ומי יודע? העסקה הפאוסטית טרם נחתמה, כך שאולי עוד לא מאוחר גם לגנץ.

אורלי לוי-אבקסיס (צילום: FLASH 90)

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות אי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://twitter.com/perry_dan

הנשיאות כבר היתה בכיס של ברני סנדרס, והפוסט הזה יראה איך הכוחות הקפיטליסטים – המפלגה הדמוקרטית והתקשורת הממסדית – התגייסו יחד ברגע האחרון למנוע מעבר של סמכויות המדינה מידם של המחנה הניאוליברלי שמשרת את התאגידים הגדולים, לידיו של המחנה הסוציאל-דמוקרטי שמשרת את העם. ברני בסוף לא עמד למבחן מול טראמפ. הכשילה אותו המפלגה הדמוקרטית שמטעמה ביקש לרוץ בדיוק כמו ב-2016 אז נגד הילרי קלינטון, באותו שלב בפריימריס, המקום היחיד שהיה לקפיטליסטים סיכוי לעצור את חילופי השלטון.

נסיונות המפלגה הדמוקרטית לחבל לברני במומנטום החלו מהרגע הראשון שהגיש מועמדות לנשיאות – הילרי קלינטון הפסידה את בחירות 2016, וכבר מחוץ לחיים הפוליטיים, ובכל זאת ניסתה לשכנע במהלך הפריימריס האחרונים בראיונות ביוזמתה, שהפסדה לטראמפ היה באשמת ברני סנדרס מכל האנשים. העובדה שברני בן ה-78 התרוצץ לפני הבחירות ל-39 כנסי בחירות בכל רחבי ארה"ב למענה כדי לשכנע מצביעים לתת לה את קולם ולא לטראמפ, כלל לא הרשימה את הילרי. 39 אלו הרבה יותר כנסים משהיא עצמה השתתפה בהם למען אובמה.

ברני בסוף לא עמד למבחן מול טראמפ. הכשילה אותו המפלגה הדמוקרטית שמטעמה ביקש לרוץ בדיוק כמו ב-2016 נגד הילרי קלינטון, בפריימריס, המקום היחיד שהיה לקפיטליסטים סיכוי לעצור את חילופי השלטון

חוץ מהילרי שקמה לרגע מהקבר במיוחד כדי לנסות להכתים את ברני, גם צירי הועדה שמחליטים מי המנצח במקרה של סיבוב שני, הודיעו מראש לציבור באופן שלא משתמע לשתי פנים, שלא יתמכו בברני. כלומר ברני היה מפסיד גם אם היה זוכה ביותר קולות משאר המועמדים, אם לא היה משיג רוב מוחלט של מעל 50% כבר בסיבוב הראשון. על המהלך האנטי-דמוקרטי הנפשע הזה של המפלגה הדמוקרטית נגד בחירת הרוב, כתבתי כאן.

אבל החלק הכי קריטי בנסיונות אנשי המפלגה הדמוקרטית להכשיל את הקמפיין של סנדרס התרחש ימים ספורים לפני ה-Super-Tuesday, יום בו הבחירות לפריימריס מתקיימות ב-15 מדינות באותו זמן. עד לאותו יום, ברני קיבל מירב הקולות בשלושת המדינות הראשונות, הישג שאף מועמד בהיסטוריה לא הגיע אליו. הישג שהביא את הנשיא לשעבר אובמה להרים טלפונים ליתר המועמדים הממסדיים ולאיים עליהם שיפרשו כדי לחזק את המועמד האחר – ביידן.

זה נראה טריויאלי שאובמה יתמוך בביידן שהיה סגן הנשיא שלו, אבל צריך לזכור שאותו אובמה עודד את ביידן לא לרוץ לנשיאות (“you don’t have to do this, joe”), מאן לתמוך בביידן פומבית לפני כן, ואף גייס תרומות למועמדים אחרים עד לשלבים מאוחרים.

פרישתם המתוזמנת, יום אחר יום, של יתר המועמדים ותמיכתם המיידית בביידן איננה מקרית (סטאייר ב-29.02, פיט ב-01.03, קלובשר ב-02.03, ומידית לאחר הבחירות בלומברג ב-04.03) ורגע לפני ה-Super-Tuesday – מסגירה שמטרת הממסד לא היתה רק לאחד את קולות הניאוליברלים, אלא גם להשתלט על הסיקור התקשורתי בימים שלפני הבחירות.

פרישתם המתוזמנת של יתר המועמדים ותמיכתם המיידית בביידן איננה מקרית, ומסגירה שמטרת הממסד לא היתה רק לאחד את קולות הניאוליברלים, אלא גם להשתלט על הסיקור התקשורתי בימים שלפני הבחירות

זה גם לא מקרי שאליזבת וורן התעקשה כן לרוץ באותו יום גורלי אעפ"י שקיבלה רק 4% תמיכה עד אז, וכבר ברור היה שהיא מחוץ לתחרות – מטרתה של וורן היתה לפצל את קולות הפרוגרסיבים ולהחליש את ברני.

כך קרה, שתוך יומיים, ממצב שמיטיב עם סנדרס, של 2 מועמדים פרוגרסיבים (ברני ווורן) מול 5 מועמדים ניאוליברלים (ביידן, בוטיג'ג', בלומברג, קלובשר, סטאייר), התמונה התהפכה למצב שמרע עימו, של 2 מועמדים פרוגרסיבים שמפצלים ביניהם את סך קולות הגוש, מול מועמד ניאוליברלי אחד – שכל צמרת המפלגה מגבה אותו. אליזבת וורן פרשה רק אחרי הבחירות, ואפילו עד היום לא העניקה תמיכה לסנדרס + טולסי גאברד.

הסמיכות של הימים בהם בוצעו המהלכים לפני יום הבחירות לא השאיר לאנשי המטה של ברני זמן להתאים את הקמפיין למציאות החדשה – כשמולם מועמד יריב יחיד. כשהיו מספר מועמדים שחילקו ביניהם את קולות המחנה הממסדי, ברני נמנע לתקוף את ביידן, כיוון שסקרים לימדו שבקרב תומכיו של ביידן -המועמד השני המועדף עליהם היה ברני. אבל כשהמפה השתנתה כך, שההתלבטות עבור המצביעים המתנדנדים היא רק בין שניים, ביידן וסנדרס, המהלך הנכון היה דוקא כן שסנדרס ינהל קמפיין תקיף נגד ביידן. סנדרס נשאר ללא זמן תגובה ליום שני, ה-D-Day של המארב המאורגן והמתוכנן של המפלגה המבוהלת נגד סנדרס.

התוכנית של צמרת הדמוקרטית להחליש את סנדרס לא הסתיימה בכך. בעימות הטלויזיוני האחרון שלפני הSuper-Tuesday התרחשו אירועים שלא קרו בדיבייטים קודמים. הקהל שבאולפן – שנתפס ע"י קהל הצופים בבית כמדגם מייצג של עצמו, של הציבור – באופן פרדוקסלי התלהב ומחא כפיים למועמדים משרתי ההון כשהציגו רעיונות מנוגדים לאינטרס של מעמד העובדים, ומנגד גם קרא בוז לרעיונות פופולריים מאוד לפי כל הסקרים, שמיטיבים עם מעמד העובדים, אלה שהציג כמובן ברני.

לאנומליה הזו היה הסבר פשוט: המפלגה והערוץ המשדר קבעו שכרטיס יחיד לדיבייט יעלה כמעט אלפיים דולרים. בכזה מחיר מי לא יכולים להיות מיוצגים בקהל? נכון, מעמד העובדים, והעובדה שהקהל באולפן עבר סלקציה, משתייך למעמד העשיר ותומך במועמדים הניאוליברלים, הוסתרה מקהל הצופים בבתים.

לאנומליה הזו היה הסבר פשוט: המפלגה והערוץ המשדר קבעו שכרטיס יחיד לדיבייט יעלה כמעט אלפיים דולרים. בכזה מחיר מי לא יכולים להיות מיוצגים בקהל? נכון, מעמד העובדים

כשהמפלגה בוחרת בכאלו תרגילים כדי להשפיע על מצביעים, וכשהיא מדגימה שכסף פרטי הוא הדרך להתקרב לשליחי הציבור ומקבלי ההחלטות, מה הפלא שמעמד העובדים מרגיש כבר לא מיוצג בפוליטיקה, לא יוצא להצביע, ומועמדים ניאוליברלים של המפלגה הדמוקרטית (הילרי) מפסידים?

את הרכיב השני במלחמת ההתשה נגד ההשראה שהעניק סנדרס למעמד העובדים, השלימה התקשורת לכל אורך הפריימריס, כשפמפמה יום יום את המיתוס לפיו ביידן יכול לנצח את טראמפ (מיתוס – כיוון שכל הסקרים הראו שסנדרס מנצח בהפרש הגדול ביותר את טראמפ לעומת שאר המועמדים הדמוקרטים).

המיתוס תפס, וסנדרס בעצמו דיבר במסיבת עיתונאים בשלבים מאוחרים של הפריימריס על אינספור מצביעים שמספרים שהם תומכים ומסכימים עימו אידאולוגית, אבל בחרו להצביע לביידן, כי בתקשורת אומרים שרק ביידן יכול לנצח את טראמפ.

באותה מסיבת עיתונאים סנדרס פנה לביידן והעניק לו מתנה – את השאלות שישאל אותו מראש, בעימות הצפוי ביניהם שלושה ימים מאוחר יותר. כדאי להכנס לקישור ולהקשיב להן, ובסוף הפוסט כדאי להיזכר בפסקה הזאת, בהעדפתם של ערוצי התקשורת הממסדיים את ביידן ע"פ סנדרס כמועמד שיתחרה בטראמפ, חרף האידאולוגיה אותה ביידן מייצג, ובמיוחד חרף מצבו השכלי.

כך המפלגה הדמוקרטית וגופי התקשורת הממסדיים הפיקו את המקסימום מתוכניתם למנוע מסוציאל-דמוקרט לנצח, כשהכניסו את ברני ואנשי הקמפיין שלו לסערה מושלמת, והוכיחו שכשהאפשרות בין סוציאל-דמוקרט צלול, לניאוליברל דמנטי, המפלגה הדמוקרטית מעדיפה אפילו דמנטי. עוד נחזור לדמנציה של ביידן, שממחישה עד כמה בצע כסף ולא אחריות לאומית מניעים את האנשים בעמדות הכוח.

המפלגה הדמוקרטית וגופי התקשורת הממסדיים מנעו מסוציאל-דמוקרט לנצח, כשהכניסו את ברני ואנשיו לסערה מושלמת, והוכיחו שבין סוציאל-דמוקרט צלול לניאוליברל דמנטי, המפלגה הדמוקרטית מעדיפה דמנטי

מי יודע מה הבטיחה המפלגה הדמוקרטית למועמדים פיט קלובשר ובלומברג בעבודה מאחורי הקלעים, שהביאה לפרישתם הפתאומית ולתמיכה בביידן. אבל מאותו רגע השתנה המומנטום לטובתו של ביידן – כשמנגנון המפלגה מצליח להטמיע בבוחרים העתידיים שביידן הוא ברירת המחדל, למרות שאותו ביידן הפסיד לסנדרס בשלוש המדינות הראשונות, איבד תורמים, וכבר נחשב בר-מינן פוליטי.

עם כזו רוח נגדית, ומאמצים עילאיים שהפעילו נגד סנדרס הממסד והתקשורת משרתת הממסד, מדהים שהצליח לנצח בשלוש המדינות הראשונות, אבל ניצחונות אלו של ברני, כנראה זרעו את הפאניקה בקרב הממסד שהובילו למהלכים הגדולים בימים לפני ה-Super-Tuesday, בניגוד לאדישות המפלגה הרפובליקנית מול טראמפ בפריימריס 2016.

אפשר יופי להרוויח אם מהמרים שהאגו של פוליטיקאים יכריע צעדיהם, והדגימו זאת מועמדי המפלגה הרפובליקנית בפריימריס אצלם. טראמפ הפך למועמד המפלגה הרפובליקנית בגלל יוהרתם של המועמדים האחרים, שבחטאם דאגו לפצל קולות ולא מנעו מטראמפ רוב יחסי. ג'ב בוש, מרקו רוביו, טד קרוז, נשארו במירוץ עד הרגע האחרון ופיצלו את הקולות מספיק בשביל שיהיה לטראמפ רוב על כל אחד מהם.

לאחר נצחונות סנדרס בשלוש המדינות הראשונות, המפלגה הדמוקרטית הפנימה שמה שקרה אצל הרפובליקנים עומד לקרות אצלם, ואנשיה מיהרו להפיק לקחים ולכתוב תורת הלחימה במערכה נגד פוליטיקאים עצמאיים עם בייס תומכים נאמן כמו שיש לסנדרס ולטראמפ.

וכך, בניגוד לרפובליקנים, הדמוקרטים עשו כל שביכולתם עד שלא רק האגו של המועמדים הממסדיים נכנע לתכתיבי מנגנון המפלגה, אלא שפרשו אפילו שני  מיליארדרים מגלומנים, בלומברג וסטאייר, שרצו עצמאית בקמפיין ששמש נטו להאדרה עצמית.

גודל המהלכים נגד סנדרס הוא שיקוף לבהלה האידאולוגית של הממסד בשליטת העשירים מפני ערכי השוויון הסוציאל-דמוקרטים, אבל מה שמגלם הכי הרבה את עומק ידם של שליטי-ההון במנגנון המפלגה, הוא הבחירה של המפלגה הדמוקרטית את ג'ו ביידן במצבו המדרדר לייצג אותה מול טראמפ.

גודל המהלכים נגד סנדרס הוא שיקוף לבהלה האידאולוגית של הממסד בשליטת העשירים מפני ערכי השוויון הסוציאל-דמוקרטים, ובראשם הבחירה בביידן במצבו המדרדר – לייצג אותה מול טראמפ

רגע לפני שנביא ראיות להתדרדרות השכלית של ביידן, כמה דברים שצריך לדעת עליו ומדוע נבחר ע"י הממסדיים:

• ביידן ניאוליברל מובהק שבשנות ה80-90 דחף להחמיר ענישה על סמים יותר מרייגן בוש ואפילו ג'וליאני.
• עם בוש הוא תמך ברפורמה לקיצוץ בביטוח לאומי, בהסכם NAFTA (שייצא מקומות עבודה וסגר מפעלים), תמך מאוד במלחמת עיראק (חודש אחריה אמר שהיתה רעיון גרוע).
• עם הקלינטונים תמך בגלאס-סטיגל, במדיניות קיצוצים של שירותי מדינה (הפרטה), ונגד נישואין של גאים
• עם אובמה תמך בחילוץ תאגידים פרטיים ממשבר 2008 באמצעות מימונם מכסף ציבורי של משלמי מיסים, בהסכם ה-TPP (שייצא מקומות עבודה וסגר מפעלים), התנגד למיסוי על הון, לביטוח בריאות ממלכתי, להשכלה גבוהה בחינם ומחיקת חובות סטודנטים, לליגליזציה של קנאביס

בעוד עמדתו של ברני סנדרס בכל אחד מהנושאים הנ"ל הפוכה ועקבית, ג'ו ביידן הוא אולי הדבר הכי קרוב לרפובליקני שהמפלגה הדמוקרטית יכלה לייצר, שכן תמונת המפה הפוליטית בארה"ב היא זו שנעם חומסקי היטיב לתאר, לפיה אין שתי מפלגות, אלא שתי זרועות של אותה מפלגה ניאוליברלית.

תראו איך הגיבו המניות של חברות התרופות לתוצאות ה-Super Tuesday. בעליות חדות, מדוע? כי היכולת שלהן לסחוט את האזרחים החולים, תלויה בפוליטיקאים, ובעוד סנדרס ייטיב עם החולים ויאפשר טיפול איכותי לכולם ובחינם, ביידן ייטיב עם חברות התרופות ושורות הרווח שלהן ע"ח האמריקאים החולים והפצועים. כל אזרח/ית באמריקה צריכים לראות ולהבהל.

Dow surges more than 600 points at the open as Biden Super Tuesday victories boost health care stocks

עם חמישים אלף מתים מהעדר ביטוח בריאות, וחצי מיליון פושטי רגל בגלל בעיות בריאות בכל שנה, בכל מדינה בארה"ב יש רוב מוחץ של תמיכה ברעיון הסוציאליסטי של ביטוח בריאות ממלכתי שמציע ברני סנדרס. העם האמריקאי אומר "די!" למאפית הביטוחים הפרטיים שרואה בפצועים ובחולים יעדים לסחיטה, ו"כן" ברור לביטוח בריאות ממלכתי, להשתתפויות העצמאיות, להסתייגויות מתנאים מקדימים, לטופסיאדה השנתית המתישה שאסור בשום פנים לטעות בה באות מפאת התנערות חברת הביטוח ברגע האמת, ועוד ועוד מרעין בישין שכולנו גם מכירים. עפ"י כל הסקרים, בכל מדינה בארה"ב יש רוב שרוצה ביטוח בריאות ממלכתי.ביידן הוא אולי הדבר הכי קרוב לרפובליקני שהמפלגה הדמוקרטית יכלה לייצר, שכן תמונת המפה הפוליטית בארה"ב היא זו שנעם חומסקי היטיב לתאר, כמצב בו אין 2 מפלגות, אלא 2 זרועות לאותה מפלגה ניאוליברלית

ביידן אינו פועל לבדו. הוא רק המייצג של קבוצת הפוליטיקאים הניאוליברלים במפלגה. חשוב לזכור את כל המועמדים האחרים שתמכו בביידן יום לפני ה-Super Tuesday: מלבד המועמדים האחרים, התגייסו נגד סנדרס גם קלינטון ואובמה. מה משמעות התמיכה שהעניקו לביידן? התגייסות מושחתת למען חברות התרופות. רק הביטו במניותיהן.

אידאולוגית ביידן איננו המועמד הנכון להעמיד מול טראמפ. הוא מבקש לייצג עמדה שאיננה פופולרית בציבור. ביידן הוא בעצם הילרי קלינטון גרסה ב'. גרסה שכבר הפסידה לטראמפ ב-2016. מול פופוליסט כמו טראמפ, יש להעמיד פופוליסט כמו ברני, שלרעיונותיו יש רוב תמיכה בציבור, ויתרון ברןר על טראמפ בהיבט האמינות.

תובנה קטנה: אחד ההבדלים הגדולים בין המפלגה הרפובליקנית לדמוקרטית, ובאופן כללי בין ימין לשמאל, הוא הדלק שהמפלגה הרפובליקנית מזרימה לתומכיה בעצרות ובערוצי התקשורת הימניים כמו פוקס – בעוד המפלגה הדמוקרטית פועלת נגד האינטרס הפופולרי של מצביעיה, נגד הגוש שלה עצמה, אפילו כשסקרים מוכיחים זאת כפי שהדגמנו.

המפלגה הדמוקרטית היא מיצג שוא, מטרתה לשוות מראית עין של חלופה שלטונית ע"מ למשוך אליה קולותיהם של מי שיכלו להתארגן לכדי כוח פוליטי ולחולל שינוי בסטטוס-קוו של הפוליטיקה. אני מקווה שלבד יזכרו הקוראים ב"כחול לבן", "יש עתיד", "כולנו" ושאר מפלגות ישראליות שהפתיעו בניאוליברליותן את מעמד העובדים כשהגיעו אל סמכויות המדינה.

המפלגה הדמוקרטית היא מיצג שוא, מראית עין של חלופה שלטונית שתמשוך את קולות מי אלה שהיו יכולים להתארגן לכדי כוח פוליטי שיחולל שינוי במבנה הכוח של הפוליטיקה. זוכרים את כחול לבן? יש עתיד? כולנו?

מלבד סקרים, אפשר להביא דוגמאות רבות ליתרונות של סנדרס כמועמד ודאי לניצחון על טראמפ, ולביידן כמועמד ודאי להפסד. בראש ובראשונה הודאה מוקלטת של טראמפ עצמו מודה בפני אנשי הקמפיין שלו שסנדרס הוא היחיד שיכול לנצח אותו, ושב-2016 ייחל שקלינטון לא תציע לברני את תפקיד סגן הנשיא מסיבה זו. אבל נסיים עם הטעם האידאולוגי בגינו ביידן אינו עדיף על סנדרס מול טראמפ, כי יש חלק יותר משפיע והרבה יותר מבהיל, תרחיש אימים משיקולים פוליטיים גרידא, הסיוט ברחוב אלם של הקמפיינרים – מועמד לנשיאות שסובל מדמנציה.

*  *  *

לג'ו ביידן יש התדרדרות קוגניטיבית. הוא מתעייף מאוד מהר (לא סתם טראמפ הבוטה הצמיד לו את כינוי הגנאי Sleepy Joe), הוא מתבלבל תחבירית תכופות, שוכח ביטויים ומטבעות לשון פשוטים, חסר סבלנות וממהר להתעמת עם מצביעים, ויש אפילו סימנים לאיבוד אוריינטציה. אבל במקום להרחיב במילים, והרי בלאו הכי צריך לראות כדי להאמין, להלן קישור ללקט עדויות למצבו החמור

הטקטיקה של אנשי הקמפיין של ג'ו ביידן היתה ועודנה פשוט להמעיט ולקצר ככל האפשר חשיפתו לקהל ולתקשורת. זו אחת הסיבות שג'ו ביידן כלל לא ניהל קמפיינים במדינות רבות, אנשיו יודעים את האמת – ביידן מזיק לעצמו. זו הסיבה שגם בשעת חירום עולמי ומשבר, מועמד המפלגה הדמוקרטית לנשיאות לא מופיע בפומבי ימים ממושכים. כשנשאלו אנשיו היכן הוא, ומדוע אינו מופיע בפומבי ומדבר לאומה, תשובתם היתה שהתקרות בביתו של ביידן אינן גבוהות, ומשכך התאורה אינה אופטימלית להופעה שלו.

התקרות בבית של ביידן אינן גבוהות מספיק בשביל תאורה מתאימה להופעה פומבית

הבית-של-ביידן

בעצם, בצער המפלגה הדמוקרטית מוכיחה לנו, שהיא מעדיפה את המועמד הקפיטליסט אפילו כשהוא מהמפלגה היריבה, כי אין שום סיכוי לביידן במצבו (חייב לחדד שגם אם היה צלול היה מפסיד, כשם שקלינטון הפסידה) מול דמגוג חריף וחסר מעצורים כטראמפ. עם ביידן כמועמד היכונו לארבע שנות טראמפ נוספות, מראש חבל על הזמן והכסף של תהליך הבחירות, זה כמו להעמיד מתאגרף גידם מול מייק טייסון בגרסה טורפת האוזניים שלו.

אגב, גם ב-2004 המפלגה הדמוקרטית הדגימה ניתוק כששלחה מועמד לא בחיר על פני מועמד שהרפובליקנים באמת חששו ממנו (מפיו של מארק מקנן יועצו של בוש הבן). האוורד דין (פוליטיקאי מוורמונט כמו ברני) משך לעצרותיו קהל גדול הרבה יותר מג'ון קרי, כי להבדיל מקרי, דין התאפיין כניגוד יותר ברור לבוש הבן.

סקר שמודד התלהבות בקרב תומכים

קישור לסקר מתוך הציוץ

המאמר הזה נכתב לפני העימות האחרון בין סנדרס לביידן (15.03.2020), זה שהתקיים ללא קהל בגלל וירוס הקורונה, או אז כתבתי:

"כאמור בין סנדרס לביידן יתקיים עימות אחרון בקרוב מאוד, ביום ראשון, אולי אחריו יקרה נס למנגנון המפלגה הקפיטלסטי השמרן, ואנשיו יפתחו אם לא מצפון אז שכל ישר, ויכריעו בסיבוב השני לטובת המועמד הצלול ולא ה-ד-מ-נ-ט-י, כמי שהם שולחים מטעמם לזירה מול טראמפ. או לכל הפחות, ישלבו (בניגוד לקלינטון) את ברני כגורם שינווט בממסד (ברני כבר הוכיח יותר מפעם שלא אכפת לו מתארים אישיים, אלא רק מיישום של המדיניות הסוציאל-דמוקרטית)".

מאז עבר חודש, ואם היתה רוצה המפלגה הדמוקרטית לקרב אליה את הבייס הפרוגרסיבי הנלהב של סנדרס, כלומר אם היתה באמת רוצה לנצח את המפלגה הרפובליקנית ואת טראמפ בבחירות – היה אמור ביידן להציע לסנדרס – שמופיע, מאחד, ומעביר מסרים והנחיות מדעיות לעם האמריקאי כפי שמצופה ממנהיג – את סגנות הנשיא (זה עדין לא קרה וגם לא יקרה).

אם נשאר לקוראים כוח לעוד חדשות רעות, בחודש שעבר מאז נכתב המאמר גם התפרסמה האשמה נגד ביידן באונס של עובדת לשעבר בצוות שלו בשנת 1993, טארה ריד שמה. ריד סיפרה בראיון שפנתה לפרוייקט Times-Up עם הסיפור וביקשה תמיכתם וטיפולם בנושא, אך הם סירבו לעזור לה. בהמשך נחשף שביידן תרם ל-SKD הגוף שמקיים את Times-Up סכום של 806,000 דולרים, אחרי שטארה פנתה אליהם. נוסיף את הראיה הזו (שהתפרסמה בעיתונאות העצמאית המתהווה במדיה הדיגיטלית כמובן) לכתב האישום שלנו נגד התקשורת הממסדית, שידעה לכל אורך הקמפיין שביידן אינו ראוי גם מטעמים אלו, אך בחרה שלא לפרסם.

ציוץ דיווח על טיפול בתלונה מינית נגד ביידןורק נזכר איזו סערה תקשורתית חוללה התקשורת הממסדית דוקא נגד סנדרס, כשהתנפלה כמוצאת שלל רב על שמועות של הטרדות נשים (בקמפיין 2016), לא על ידי סנדרס חלילה, על תפוח רקוב בקרב הצוותים הרבים שעבדו למענו בקמפיין. סנדרס כזכור, אף שלא היה לו שום קשר, לא טייח ולא חיכה, פנה לנפגעת והתנצל בפניה, ובכך הפגין לא רק מנהיגות ואחריות כמי שעומד בראש הקמפיין, אף תחושת אבהות כלפיהן, שודאי חיזקה אמונה בו (ואמוננו). מיותר לציין שעמדותיו הפמניסטיות של ברני כלפי נשים מתועדות לכל אורך חייו הציבוריים. אז קל לפרש כוונות התקשורת כשבחרה לעסוק בסנדרס ולא בביידן תחת המסגור של ניצול נשים.

גם למטה של ברני אחריות למצבו כמובן. בימים טרופים אלו יפי הנפש והנימוסין של סנדרס מבלבלים אנשים שדי התרגלו לקרבות בוץ מלוכלכים (לביידן אין שום מעצור מלהשמיץ את סנדרס – סנדרס תמיד מתייחס לביידן בתואר "חברי"), והיה בהחלט אפשר לנסות להקשיח קצת את הקמפיין המנומס. והיו גם מהלכים פוליטיים אפשריים שלא נעשו, כמו גיוס תמיכה מהמועמדים היותר קרובים לסנדרס, וונג, וורן, טולסי, בכדי לעצור בתקשורת את דימוי ברירת-המחדל של ביידן בימים שלפני ה-Super-Tuesday. בדיעבד מרגיש שכל מחיר שהיו מבקשים בתמורה לתמיכתם היה עדיף על ארבע שנות טראמפ נוספות בטוחות.

לכל תומכי ברני שהצליחו להגיע עד כאן, יש לי מילים מעודדות. ברני בן 78, לקחו לו חמישים שנות קריירה להגיע הכי קרוב שאפשר לסמכויות הרשות המבצעת. חמישים שנים! כשבכל צומת הכרעה בחייו הוא תמיד בוחר בדרך הנכונה, הדרך הקשה (דוגמא לדרך קשה: ברני מהגינות וחמלה לא מוכן אפילו כשנשאל, לדבר על הדמנציה של ביידן. דוגמא לדרך קלה: נדמיין את הקמפיין שטראמפ יעשה סביב החולשות הפיסיות של ביידן) .

ניקח בחשבון שאם ברני היה מתמודד מול טראמפ, הוא היה מנצח אותו בהפרש גדול, כיוון שברני היחיד שמעביר אליו מצביעים מתוסכלי ממסד קפיטליסטי שהצביעו לטראמפ האנטי-ממסדי במחאה, ונזכיר שוב שטראמפ עצמו הודה בכך עבור מי שרוצים להתוכח על זה עימו.

אז מה לנו כי נלין על הזדמנות אחת שהתפספסה? ביידן ניצח בפריימריס האלו אך ורק בזכות אחוז תמיכה גבוה מקרב בני ה-65+, הבייבי בומרס שצורכים מידע מהתקשורת הממסדית שהציגה להם את ביידן כמנצח, כברירת המחדל של המפלגה הדמוקרטית.

גם אם בסיבוב הזה הסוציאל-דמוקרטיה תפסיד, המודעות הפוליטית שעורר ברני בקרב צעירי ארה"ב בני 45 ומטה, דור העתיד שצורכים את המידע מתקשורת עצמאית במדיה הדיגיטלית, תוביל בסופו של דבר למהפכה. חשוב מכך, ברני נתן מענה לבעיה הכי גדולה של השמאל באשר הוא – ההתארגנות.

השמאל שדוגל בשוויון פלורליזם וחופש דעה וביטוי, נמצא תמיד בנקודת פתיחה לרעתו מול הימין, כיוון שקואליצית הימין מטבעה מורכבת מאוסף של מבנים היררכיים ממושמעים וחד גוניים. זה נושא למאמר אחר, אבל קל להרגיש ביום יום שהימין מאורגן הרבה יותר מהשמאל, בטח בקמפיינים בתקופת בחירות. לכן, אחד ההישגים הכי גדולים של ברני הוא תנועת השטח שנבנתה סביב דמותו, וכינסה אזרחים עם זהויות שונות ומגוונות, תחת ההגנה שמציעה המטריה הסוציאל-דמוקרטית.

גם אם בסיבוב הזה הסוציאל-דמוקרטיה תפסיד, המודעות הפוליטית שעורר ברני בקרב צעירי ארה"ב בני 45 ומטה, דור העתיד שצורכים את המידע מתקשורת עצמאית במדיה הדיגיטלית, תוביל בסוף למהפכה

ברני שם סוף לשבטיות ולרעיון המדכא של פוליטיקת הזהויות עבור רבים מהמצטרפים לתנועה זו, וגם ייסד למעננו תנועת שטח עם ארגונים שמקלים מאוד את חרישת התלם הארוך. אז נביט קדימה ונרתם כולנו לבחירות 2024, עד אז "ימצא הזמן" את ממשיך/כת דרכו, שיסחפו את המדינה הכי משפיעה בעולם למאה עשרים ואחת מרחיבת שוויון, זכויות, חירויות, שלום, ואיכות סביבה.

נמרוד גז-חבר הוא איש שמאל פרוגרסיבי. סוציאל-דמוקרט. אתאיסט. רודף צדק אמת ושוויון בין בני האדם כולם. תובע אחריות על החלשים. ציוני שמאמין שהעם היהודי חייב להיות אדון לגורלו. נולד בעיר. גדל במושב. התחנך בעיקר בחינוכית