החלטת משרד המשפטים לפתוח בחקירה פלילית נגד פעיל השמאל יונתן פולק בגין מאמר דעה שפרסם ב"הארץ", היא החלטה בלתי סבירה וכה קיצונית בחומרתה, עד שהיא נראית כנגועה בשיקולים זרים ● פרשנות
תקציב המדינה לשנת 2026 עומד על כ־700 מיליארד ש"ח הוצאה ממשלתית (לא כולל החזר חובות), עם יעד גירעון של כ-5.1% מהתוצר עם צפי שיעלה אף מעבר לכך.
ד"ר יעל בנבנישתי היא דוקטור לבריאות ורווחה ומשנה למנכ"ל אינשורטק ישראל. מומחית לחדשנות פיננסית וטכנולוגית בצומת שבין בריאות, פנסיה, רווחה ושינויים דמוגרפיים.
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
במהלך שלוש השנים האחרונות, תשומת הלב הופנתה לעזה, לבנון, איראן ובמידה מסוימת גם לסוריה ותימן. מעט מאוד תשומת לב הוקדשה לגדה המערבית.
אף שאיש בממשלת ישראל לא תכנן מצב זה, מעטפת המלחמה היוותה יתרון עבור גורמים במשטר הישראלי הנוכחי, הרואים כמשימתם להבטיח ששטח C, כ-65% מהגדה המערבית הנתונים לשליטה צבאית ואזרחית ישראלית, יהיה נקי מפלסטינים ובסופו של דבר יסופח.
ד"ר דוד לרר מחזיק בדוקטורט מהמחלקה לגיאוגרפיה ופיתוח סביבתי מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב ותואר שני משותף במדעי הניהול מאוניברסיטת בוסטון ואוניברסיטת בן-גוריון. ד"ר לרר שימש כמנכ"ל מכון הערבה ללימודי הסביבה משנת 2001 ועד אוגוסט 2021, וכעת מכהן כמנהל המרכז לדיפלומטיה סביבתית יישומית. ד"ר לרר הוא חבר קיבוץ קטורה מאז 1981.
תודה לשלום עכשיו על הנתונים המעודדים, וד"ש למשפחת שם בדוי.
וקצת אפיסטמולוגיה בגרוש: אולי ההתעקשות לקרוא לחבל ארץ על-שם מיקומו לגבי הנחל שזורם לצידו, במקום לקרוא לו בשמו המלא והאמיתי: יהודה ושומרון, היא אחד הגורמים לאסונות החוזרים ונשנים שפוקדים את שכניו ואת תושביו..?
דברי הבל ושקר של ה-Mockingbird התורן.
11 שנים ב-CNN, ועכשיו העורך של Forein Policy – מגזין שנוסד ע"י מחרחר המלחמה
Samuel P. Huntington, בשיתוף חברו מהרווארד
Warren Damian Manshel – חברו מהרווארד של Heinz Kissinger,
שאחד הסטודנטים שלו בהרווארד היה Klaus Schwab.
איזה צירוף מקרים.
–Follow the Money–
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
האמונה שאפשר לפתור את הסכסוך באזורנו באמצעות כוח צבאי בלבד הובילה אותנו לשפל אסטרטגי מסוכן. בעודנו נאחזים בכישלון אוסלו ומתעלמים מהצלחת הסכמי השלום עם מצרים וירדן, אנו צועדים בעיניים פקוחות למלחמות "אין ברירה" בלתי נגמרות.
אם המחנה הליברלי לא יתעורר עכשיו, המציאות תעיר אותו בדרך הקשה.
נדמה שרבים מאיתנו כבר שבעו מפרשנים ומפרשנויות. ובכל זאת, אחרי מעל חודש של לחימה מתמשכת, אני מנסה לקחת צעד אחורה, להתרחק מעט מהרעש היומיומי של מהדורות החדשות, ולהביט בתמונה הרחבה באמת – בתהליכים העמוקים שעברו עלינו בעשורים האחרונים.
פלטיאל ביכמן הוא טייס בחיל האוויר לשעבר, פיזיקאי (תואר שני) בהשכלתו ופנסיונר אחרי קריירה ארוכה בתעשייה האווירית. כיום סטודנט לתואר שני במדעי החיים באוניברסיטת בר אילן (תזה בנושא אלצהיימר), אזרח מודאג ופעיל במאבק. נשוי, אב לשניים וסב לארבע.
לדעתי, צריך להבדיל בין שלושה סוגי סכסוכים. שלושתם אמנם קשורים זה לזה, אבל הם בעיקרון סכסוכים נפרדים.
הראשון – הסכסוך הישראלי פלסטיני. לסכסוך הזה אין פתרון, מסיבה פשוטה: מבחינת הפלסטינים, מטרת העל היא להביא לקץ הריבונות היהודית בארץ ישראל. זו בעצם הסיבה להתגבשות הלאומיות הפלסטינית במאה העשרים. בעיני הפלסטינים – לא רק חמאס, אלא הפלסטינים באשר הם – ישראל היא מדינה לא חוקית מעצם הקמתה, ואין לה זכות מוסרית להתקיים כאן. זוהי משמעות ההגדרה העצמית הפלסטינית (להרחבה בנושא, אמליץ על הספר "שיבה באוקטובר"). לעומת זאת, מבחינתנו, הדבר היחיד שאנחנו לא יכולים לוותר עליו הוא הריבונות שלנו. ולכן לסכסוך זה אין פתרון מוסכם או דיפלומטי, והוא צריך להיות מוכרע בכוח, כמו הרבה סכסוכים אחרים לאורך ההיסטוריה. המנצח צריך לכפות תנאים ולאכוף אותם בכוח. בדיוק כמו שעשו האמריקאים ביפן ב-1945, או הרומאים בקרתגו ב-146 לספירה. האמריקאים למשל הצליחו לשנות לחלוטין את תרבות יפן הקיסרית בתוך שש שנים בלבד. ואם זה לא יעבוד במקרה שלנו, צריך לשקול טרנספר רחב היקף לאפריקה. נשמע הזוי? כך גם הייתה הציונות בזמנו. אם תרצו אין זו אגדה!! ישראל חייבת להסביר זאת שוב ושוב ושוב, בכל מקום בעולם, ולהבהיר מה מקור הסכסוך הישראלי פלסטיני, ומדוע הוא עדיין ממשיך אחרי מאה שנים.
השני: הסכסוך הישראלי ערבי. למשל מצרים, ירדן, סוריה ולבנון. הסכסוך הזה נשען על עוינות רבת שנים כלפי ישראל, שמתבססת על מקורות דתיים מוסלמיים. יש גם הרבה דם רע ממלחמות העבר, וכמובן הפלסטינים משחקים תפקיד חשוב. כאן יש לישראל הרבה מה לעשות, ובהחלט ניתן לשקול הסכמים כאלו ואחרים, ניסיונות להתחבב על השכנים שלנו, פתיחת גוף תקשורת ציוני בערבית, ואף להתנות שיתופי פעולה כלכליים בהתייחסות הוגנת כלפינו בתקשורת המוסלמית, בשינוי התכניות בבתי הספר, וכולי.
הסכסוך השלישי: זה המעגל הרחוק. למשל איראן (ובהמשך טורקיה). אלו מדינות שאינן משחקות כאן תפקיד ישיר, ומבחינתן אנחנו סוג של דמון שהן משתמשות בו ממניעים פנימיים, שאינם קשורים אלינו. איראן לא הפכה אותנו למטרה בגלל שפתאום נורא איכפת לה מהפלסטינים (הסונים…) אלא בגלל צרכים פנימיים דתיים שקשורים לייצוא המהפכה השיעית. גם לארדואן יש סיבות פוליטיות פנימיות למה הוא יוצא עלינו במאתיים קמש. ולכן קשה לראות מה אנחנו יכולים לעשות כדי להפיס את דעתם. ולכן עלינו להיות חזקים ומרתיעים, ולקוות שבהמשך משהו ישתנה.
לסיכום: את הסכסוך הראשון עלינו לסיים בכוח. לא בסבבים לא נגמרים ששוחקים את הלגיטימציה שלנו, אלא לפתור פעם אחת ולתמיד. את הסכסוך השני עלינו לנסות לפתור בדיפלומטיה והסכמים (כדאי למנף את ההתקפה באיראן בקרב המדינות הסוניות, כאמצעי להראות שכולנו נמצאים באותו צד). ובעניין הסכסוך השלישי, צריך לקבל את העובדה שפשוט אין לנו מה לעשות. לא הכל תלוי בנו, ולפעמים צריך פשוט להמתין בסבלנות. מי חלם שאיחוד האמירויות הערביות תהיה ידידה שלנו. מי חלם שישראלים יוכלו לבקר במרוקו. דברים משתנים עם הזמן. ובינתיים עלינו להיות חזקים ונחושים – מתוך הכרח, לא מתוך רצון – ולקוות לטוב.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם