עימות פנימי מכוער התרחש בסיעת כחול-לבן בזמן ההכנות לקראת ההפגנה שהיא קיימה, יחד עם מפלגות אופוזיציה אחרות, במוצאי-שבת ברחבת מוזיאון תל-אביב ושהתבררה, בסופו של דבר, כהישג מרשים.

כבר בשלב הראשון של הכנותיהם החליטו מארגני ההפגנה כי רשימת הנואמים בה תכלול את ראשי המפלגות המתנגדות לתכניותיו של בנימין נתניהו בכל הקשור למערכת המשפט.

הרשימה שהוכנה כללה לכן את בני גנץ, יאיר לפיד ומשה יעלון – שהם ראשיהן של שלוש המפלגות המרכיבות את כחול-לבן – ולצידם גם את אבי גבאי, יו"ר מפלגת העבודה, ותמר זנדברג, יו"ר מרצ.

העימות הפנימי בסיעת האופוזיציה הגדולה ביותר נסוב סביב השאלה האם לשתף, כנואמים בהפגנה, גם נציגים מטעם מפלגות האופוזיציה המייצגות את האוכלוסייה הערבית בישראל.

ח"כ עופר שלח, מראשי חטיבת יש עתיד בסיעת כחול-לבן, סבר שיש להזמינם. הוא שוחח עם  ח"כ איימן עודה, יו"ר חד"ש, והזמינו לנאום בהפגנה. עודה התייעץ על כך עם חבריו ולאחר זמן-מה השיב להזמנה בחיוב.

אלא שבינתיים נתקלה יוזמתו של שלח בהתנגדותו הנחרצת של ח"כ משה יעלון, העומד בראש חטיבת תל"ם בכחול-לבן. ראש הסיעה המאוחדת, ח"כ בני גנץ, קיבל בשלב הזה את דעתו של יעלון, והדבר אילץ את שלח להשתמש בתירוץ ילדותי ומופרך ("תשובתו החיובית של עודה התקבלה אחרי שרשימת הנואמים כבר נסגרה") כדי לבטל את השתתפותו בהפגנה של יו"ר חד"ש.

בשלב הזה קרה משהו בלתי-צפוי וחלקים גדולים מהציבור שאמור היה להשתתף בהפגנה הגיב על ההתפתחויות הללו בצורה שונה מזו שראשי כחול-לבן ציפו לה.

ביקורת מפתיעה על החלטתם לשוב ולהדיר, פעם נוספת, את הציבור הערבי החלה לפתע להישמע מכיוונים שונים. יותר ויותר אישים ופרשנים החלו להזכיר לראשי כחול-לבן עובדה פוליטית פשוטה –  בלי שיתופם של נציגי הציבור הערבי אין למתנגדי נתניהו כל סיכוי להביא לשינוי במציאות הפוליטית בישראל.

וכך קרה כי במהלך השבת, ברגע האחרון ממש, הבין גנץ שהפעם, הדרת הערבים תהיה טעות קשה. שעות אחדות לפני תחילת ההפגנה הוא טילפן לעודה והזמינו לנאום. עודה נענה מייד.

לכאורה, היה זה צעד אמיץ מצידו של הרמטכ"ל לשעבר, שבכל צעדיו הקודמים בפוליטיקה בחר להתעלם, באופן כמעט מופגן, מקיומה של אוכלוסייה ערבית בישראל. אלא שגנץ קיבל בסך הכל החלטה מתבקשת ומובנת-מאליה, שלא נדרש עבורה אומץ לב רב במיוחד.

בדיעבד, ולאור האופי שלבשה ההפגנה ברחבת המוזיאון, לא קשה להגיע למסקנה שלא בני גנץ אלא איימן עודה היה זה שנקט בצעד אמיץ ביותר.

גנץ, שהיה ראשון הנאומים בהפגנה, אמר למאזיניו שזו הפעם הראשונה בחייו שהוא משתתף בהפגנה. עודה, שנאם מייד אחריו, אמר שהוא השתתף בחייו כבר "באלף הפגנות" והגדיר עצמו, בחיוך, כ"מפגין סדרתי".

קרוב לוודאי, עם זאת, שאף אחת מבין אלף ההפגנות בהן השתתף בעבר לא הייתה דומה, ולו במשהו, להפגנה שהשתתף בה במוצאי שבת בתל-אביב, שהתבררה בסופו של דבר כמרשימה ביותר.

המאפיינים שייחדו אותה בין אלף ההפגנות שלו הם שהפכו את החלטתו של יו"ר חד"ש להשתתף בה להחלטה אמיצה, הראויה למידה רבה מאוד של הערכה.

ראשית – בגלל הרכב הנואמים שלה. שניים מבין הנואמים בהפגנה, גנץ ויעלון, הם רמטכ"לים לשעבר (ויעלון גם שר ביטחון לשעבר) שהובילו את צה"ל לכמה וכמה מתקפות, במיוחד בעזה, בהן נהרגו מאות ואולי אף אלפי אזרחים פלסטיניים חפים מכל פשע. נואם שלישי בהפגנה, יאיר לפיד, הוא האיש שלפני שנים מעטות החיל על עודה וחבריו את כינוי הגנאי המכוער והמעליב "הזועביז".

מנהיג פלסטיני בישראל זקוק למנות גדושות מאוד של אומץ-לב ציבורי כדי להתייצב לצדם של גנץ, יעלון ולפיד על במה אחת, תוך התגברות על הידיעה כי הדבר יעורר עליו ביקורת בסביבתו הקרובה, ואולי גם בקרב מצביעיו. ח"כ עודה ניחן כנראה באומץ הלב הזה.

שנית – בגלל "חומת מגן לדמוקרטיה", הסיסמה הקשה-מאוד-לעיכול שעיטרה את במת הנואמים. סביר להניח שבטנו של עודה התהפכה מספר פעמים כשעלה לבמה המעוטרת בסיסמה מיליטריסטית הגוזרת גזירה שווה בין ההגנה על המרחב הדמוקרטי בישראל לבין מבצע צבאי ברוטלי, באמצעותו חיסל ראש הממשלה אריאל שרון ב-2002 את מעט העצמאות ממנה נהנתה עד אז הרשות הפלסטינית.

שלישית – בגלל ים דגלי הכחול לבן שהתנופפו מול עיניו של מי שרגיל להפגין, בדרך כלל, מול ים של דגלים פלסטיניים.

ורביעית – גם בגלל התרבושים המגוחכים שרבים מהמפגינים החליטו, באקט של אוריינטליזם עלוב, לחבוש על ראשם.

החלטתו של איימן עודה לנאום בהפגנה, למרות כל ארבעת מאפייניה אלה, הקרינה לא רק אומץ-לב ציבורי אלא גם, ואולי בעיקר, תבונה פוליטית.

מאז נודעו תוצאות הבחירות לכנסת מרבים ראשי מרצ המוכים – וגם כמה משרידי מפלגת העבודה המובסת – להרהר בקול רם על ההכרח לכונן ברית פוליטית אמיתית בין החלק הליברלי של הציבור היהודי לבין הציבור הערבי בישראל.

בהחלטתו להתייצב במוצאי שבת על הבמה בתל-אביב הוכיח איימן עודה עד כמה הוא מוכן להרחיק לכת כדי שאפשר יהיה ליצור את הברית הזאת, שבלעדיה לא ניתן יהיה להציל את מה שנותר מהדמוקרטיה בישראל. עכשיו הגיע תורם של מנהיגי מרצ להוכיח לציבור הערבי שהם מוכנים להרחיק לכת במידה שווה.

התגובה החיובית הנלהבת בה קיבלו רבים ממשתתפי ההפגנה את איימן עודה ואת דבריו הוכיחה, אגב, שלברית הזאת יש יותר תומכים בקרב הציבור הליברלי מאשר בקרב מנהיגיו.

סופר ועיתונאי, כתב על נושאים פוליטיים במוסף "הארץ" ובשבועונים "כותרת ראשית" ו"כל העיר", והיה כתבו המדיני של "דבר".

הכי אהבתי את הפוזה של מגן העולם החופשי מול הנאצים.

מחולל הפיכה משטרית כדי להחריב את הדמוקרטיה ולהיות דיקטטור, ואז מציג עצמו כמגן הדמוקרטיה והעולם החופשי.

עו"ד דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. יליד שנת 73', נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.

היה זה המדינאי היהודי הענק הנרי קיסינג'ר שאמר, שלישראלים אין מדיניות חוץ, רק מדיניות פנים. משפט גאוני שלעיתים היה מדויק להפליא ולעיתים מדויק פחות. מה שבטוח, מעולם לא היה הביטוי הזה נכון יותר מאשר בשנות שלטונו האינסופיות של בנימין נתניהו.

האדם שמבחינתו הכל זה מילים, והרבה פחות מכך מעשים, התמחה זה שנות דור בנאומים חוצבי להבות שמשכנעים את הבייס ואך ורק את הבייס. מספיק היה לגלוש שלשום בטוויטר, לאחר נאום האיש החלול הזה, בשביל להבין את גודל התופעה.

יעוז סבר, איש עסקים, סופר, מנכ״ל MyTeam Group, יו"ר לשכת המסחר ישראל-המפרץ, לשעבר עיתונאי, דובר עיריית רעננה וראש יחידת התקשורת במשרד הביטחון. ישראלי שאכפת לו.