עימות פנימי מכוער התרחש בסיעת כחול-לבן בזמן ההכנות לקראת ההפגנה שהיא קיימה, יחד עם מפלגות אופוזיציה אחרות, במוצאי-שבת ברחבת מוזיאון תל-אביב ושהתבררה, בסופו של דבר, כהישג מרשים.

כבר בשלב הראשון של הכנותיהם החליטו מארגני ההפגנה כי רשימת הנואמים בה תכלול את ראשי המפלגות המתנגדות לתכניותיו של בנימין נתניהו בכל הקשור למערכת המשפט.

הרשימה שהוכנה כללה לכן את בני גנץ, יאיר לפיד ומשה יעלון – שהם ראשיהן של שלוש המפלגות המרכיבות את כחול-לבן – ולצידם גם את אבי גבאי, יו"ר מפלגת העבודה, ותמר זנדברג, יו"ר מרצ.

העימות הפנימי בסיעת האופוזיציה הגדולה ביותר נסוב סביב השאלה האם לשתף, כנואמים בהפגנה, גם נציגים מטעם מפלגות האופוזיציה המייצגות את האוכלוסייה הערבית בישראל.

ח"כ עופר שלח, מראשי חטיבת יש עתיד בסיעת כחול-לבן, סבר שיש להזמינם. הוא שוחח עם  ח"כ איימן עודה, יו"ר חד"ש, והזמינו לנאום בהפגנה. עודה התייעץ על כך עם חבריו ולאחר זמן-מה השיב להזמנה בחיוב.

אלא שבינתיים נתקלה יוזמתו של שלח בהתנגדותו הנחרצת של ח"כ משה יעלון, העומד בראש חטיבת תל"ם בכחול-לבן. ראש הסיעה המאוחדת, ח"כ בני גנץ, קיבל בשלב הזה את דעתו של יעלון, והדבר אילץ את שלח להשתמש בתירוץ ילדותי ומופרך ("תשובתו החיובית של עודה התקבלה אחרי שרשימת הנואמים כבר נסגרה") כדי לבטל את השתתפותו בהפגנה של יו"ר חד"ש.

בשלב הזה קרה משהו בלתי-צפוי וחלקים גדולים מהציבור שאמור היה להשתתף בהפגנה הגיב על ההתפתחויות הללו בצורה שונה מזו שראשי כחול-לבן ציפו לה.

ביקורת מפתיעה על החלטתם לשוב ולהדיר, פעם נוספת, את הציבור הערבי החלה לפתע להישמע מכיוונים שונים. יותר ויותר אישים ופרשנים החלו להזכיר לראשי כחול-לבן עובדה פוליטית פשוטה –  בלי שיתופם של נציגי הציבור הערבי אין למתנגדי נתניהו כל סיכוי להביא לשינוי במציאות הפוליטית בישראל.

וכך קרה כי במהלך השבת, ברגע האחרון ממש, הבין גנץ שהפעם, הדרת הערבים תהיה טעות קשה. שעות אחדות לפני תחילת ההפגנה הוא טילפן לעודה והזמינו לנאום. עודה נענה מייד.

לכאורה, היה זה צעד אמיץ מצידו של הרמטכ"ל לשעבר, שבכל צעדיו הקודמים בפוליטיקה בחר להתעלם, באופן כמעט מופגן, מקיומה של אוכלוסייה ערבית בישראל. אלא שגנץ קיבל בסך הכל החלטה מתבקשת ומובנת-מאליה, שלא נדרש עבורה אומץ לב רב במיוחד.

בדיעבד, ולאור האופי שלבשה ההפגנה ברחבת המוזיאון, לא קשה להגיע למסקנה שלא בני גנץ אלא איימן עודה היה זה שנקט בצעד אמיץ ביותר.

גנץ, שהיה ראשון הנאומים בהפגנה, אמר למאזיניו שזו הפעם הראשונה בחייו שהוא משתתף בהפגנה. עודה, שנאם מייד אחריו, אמר שהוא השתתף בחייו כבר "באלף הפגנות" והגדיר עצמו, בחיוך, כ"מפגין סדרתי".

קרוב לוודאי, עם זאת, שאף אחת מבין אלף ההפגנות בהן השתתף בעבר לא הייתה דומה, ולו במשהו, להפגנה שהשתתף בה במוצאי שבת בתל-אביב, שהתבררה בסופו של דבר כמרשימה ביותר.

המאפיינים שייחדו אותה בין אלף ההפגנות שלו הם שהפכו את החלטתו של יו"ר חד"ש להשתתף בה להחלטה אמיצה, הראויה למידה רבה מאוד של הערכה.

ראשית – בגלל הרכב הנואמים שלה. שניים מבין הנואמים בהפגנה, גנץ ויעלון, הם רמטכ"לים לשעבר (ויעלון גם שר ביטחון לשעבר) שהובילו את צה"ל לכמה וכמה מתקפות, במיוחד בעזה, בהן נהרגו מאות ואולי אף אלפי אזרחים פלסטיניים חפים מכל פשע. נואם שלישי בהפגנה, יאיר לפיד, הוא האיש שלפני שנים מעטות החיל על עודה וחבריו את כינוי הגנאי המכוער והמעליב "הזועביז".

מנהיג פלסטיני בישראל זקוק למנות גדושות מאוד של אומץ-לב ציבורי כדי להתייצב לצדם של גנץ, יעלון ולפיד על במה אחת, תוך התגברות על הידיעה כי הדבר יעורר עליו ביקורת בסביבתו הקרובה, ואולי גם בקרב מצביעיו. ח"כ עודה ניחן כנראה באומץ הלב הזה.

שנית – בגלל "חומת מגן לדמוקרטיה", הסיסמה הקשה-מאוד-לעיכול שעיטרה את במת הנואמים. סביר להניח שבטנו של עודה התהפכה מספר פעמים כשעלה לבמה המעוטרת בסיסמה מיליטריסטית הגוזרת גזירה שווה בין ההגנה על המרחב הדמוקרטי בישראל לבין מבצע צבאי ברוטלי, באמצעותו חיסל ראש הממשלה אריאל שרון ב-2002 את מעט העצמאות ממנה נהנתה עד אז הרשות הפלסטינית.

שלישית – בגלל ים דגלי הכחול לבן שהתנופפו מול עיניו של מי שרגיל להפגין, בדרך כלל, מול ים של דגלים פלסטיניים.

ורביעית – גם בגלל התרבושים המגוחכים שרבים מהמפגינים החליטו, באקט של אוריינטליזם עלוב, לחבוש על ראשם.

החלטתו של איימן עודה לנאום בהפגנה, למרות כל ארבעת מאפייניה אלה, הקרינה לא רק אומץ-לב ציבורי אלא גם, ואולי בעיקר, תבונה פוליטית.

מאז נודעו תוצאות הבחירות לכנסת מרבים ראשי מרצ המוכים – וגם כמה משרידי מפלגת העבודה המובסת – להרהר בקול רם על ההכרח לכונן ברית פוליטית אמיתית בין החלק הליברלי של הציבור היהודי לבין הציבור הערבי בישראל.

בהחלטתו להתייצב במוצאי שבת על הבמה בתל-אביב הוכיח איימן עודה עד כמה הוא מוכן להרחיק לכת כדי שאפשר יהיה ליצור את הברית הזאת, שבלעדיה לא ניתן יהיה להציל את מה שנותר מהדמוקרטיה בישראל. עכשיו הגיע תורם של מנהיגי מרצ להוכיח לציבור הערבי שהם מוכנים להרחיק לכת במידה שווה.

התגובה החיובית הנלהבת בה קיבלו רבים ממשתתפי ההפגנה את איימן עודה ואת דבריו הוכיחה, אגב, שלברית הזאת יש יותר תומכים בקרב הציבור הליברלי מאשר בקרב מנהיגיו.

סופר ועיתונאי, כתב על נושאים פוליטיים במוסף "הארץ" ובשבועונים "כותרת ראשית" ו"כל העיר", והיה כתבו המדיני של "דבר".

ארמנים הגיבו בפליאה לאחרונה כאשר בנימין נתניהו מתח ביקורת על טורקיה על כך שלא הכירה ברצח העם הארמני על ידי העות'מאנים לפני מאה שנה.

אחרי הכל, ישראל עצמה נמנעת מהכרה כזאת בשואה הארמנית במשך עשרות שנים, תוך התעלמות מכך שארמנים רבים חשים קרבה ליהודים. האם סוף סוף מתחולל שינוי? עד כמה שזה נשמע נאיבי, אני מייחל לכך שכן.

גריגור הובהניסיאן הוא שגריר ארמניה לשעבר בארצות הברית ובמקסיקו, ושירת כסגן שר החוץ.

הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט מת במהלך הכהונה הרביעית שלו. יש אומרים שאלמלא מת היה נבחר גם בפעם החמישית. בו ביום השביעו את הארי טרומן סגנו לנשיא. בכהונתו השנייה טרומן נבחר בבחירות. במהלך כהונתו הגבילו בחוק את מספר הכהונות של הנשיא לשתיים. החוק לא חייב את טרומן, הוא היה צריך לחול רק לאחר תום כהונותיו, אך הוא בחר לא להתמודד בפעם השלישית.

אנחנו בסוג של מלכוד. בנימין נתניהו איננו רוזוולט ולדאבוננו גם לא טרומן. כתבי האישום נגד ראש הממשלה מחריפים את השנאה כלפיו מצד מתנגדיו אך מגבירים את אחיזתו בכל מחיר בשלטון ואת התמיכה בו מצד המאמינים בהיותו נרדף.

חוקר ומרצה למשפט פלילי. חבר סגל בכיר בחוג לקרימינולוגיה במכללה האקדמית גליל מערבי, ומנהל המכון לבטיחות במשפט הפלילי. מחבר הספר הקבצן השביעי – רשימות מבית המעצר.

"הפתעת אוקטובר" איננה רק במתקפת חמאס. זוהי גם קריסה פתאומית בינלאומית של ישראל. לכאורה, על לא עוול בכפה, אולם זוהי תולדה של ההפיכה המשטרית מבית מדרשו של בנימין נתניהו, ויש האומרים שהמשך המלחמה משרת את מטרותיו. ואילו "מתקפת אפריל" האיראנית חשפה את הלְקוּת הישראלית, אך גם פתחה פתח לשובנו לשפיות מדינית. אל לישראל להתנהל כעת בנקמנות אלא לבחור מהלכים חכמים שישיבו את החטופים שבשבי, יוליכו להסדר בר-קיימא עם הפלסטינים ויצמצמו את האיום האיראני.

*  *  *

בשפה האנגלית יש מילה העשויה לתאר את התנהלותו של נתניהו: reckless, כלומר פזיז או נמהר, אלא שעצם הכתרתו כ-reckless מחטיאה. הוא מחושב מאד ופועל למטרת-על כפולה: הבטחת שלטונו בצד המשך התחמקותו מהכלא. כך יש להבין את מהלכיו, כולל בעזה ומול איראן. יש הטוענים שהוא פועל לקבֵּע את מצב המלחמה כדי להרחיק את אימת הדין.

ברוך בינה הוא שגריר בדימוס. הוא כיהן כשגריר בדנמרק, קונסול כללי בשיקגו וקצין עיתונות בניו-יורק.בוושינגטון שירת פעמים - תחילה כקצין קישור לקונגרס וציר לדיפלומטיה ציבורית ובהמשך -- סגן ראש הנציגות. במטה בירושלים היה סמנכ"ל משרד החוץ ועמד בראש האגף לצפון אמריקה. כיום הוא עמית מדיניות במכון "מיתווים" למדיניות חוץ אזורית, חבר בתנועת "מפקדים למען ביטחון ישראל וכן חבר-מייסד של הפורום למדיניות חוץ שהוקם לאחרונה. הוא פירסם שני ספרי שירה ופרוזה.