"אף אחת מן המפלגות הקיימות לא משכה את ליבי…חברות באחת המפלגות האלה לא היתה מגנה עלי… מה שהציל אותי היה האף הארוך שלי. יש לי חוש ריח מפותח למדי, או במקרים אחרות, חוש לערכים (וללא ערכים!) – לאסתטי, האנושי, המוסרי, והפוליטי – של השקפות עולם שונות". (עמ' 71).

את הטקסט הזה כתב סבסטיאן הפנר בגרמניה בתחילת המאה ה20. הפנר הוא שמו הספרותי של העיתונאי, הסופר וההיסטוריון רימונד פרצל שעזב את גרמניה לאנגליה ב1938. הוא חי בגרמניה בעת עליית בתקופת רפובליקת ויימאר. הפנר היה עו"ד שעבד בבית המשפט העליון של פרוסיה. לא היו לו רשתות חברתיות להביע בהם את דעתו, הוא כתב יומן למגירה. יומן שאפילו בערוב ימיו כסופר והיסטוריון מפורסם לא הראה אותו לילדיו, וכך היה אמור להישאר, אך למזלנו לאחר מותו, מצא אותו בנו בשולחן הכתיבה שלו. היומן פורסם תחת השם "סיפור של גרמני 1933-1914" ומתאר את האווירה בגרמניה בזמן אמת.

הפנר חי בגרמניה בעת עליית בתקופת רפובליקת ויימאר. הפנר היה עו"ד שעבד בבית המשפט העליון של פרוסיה. לא היו לו רשתות חברתיות להביע בהם את דעתו, הוא כתב יומן למגירה

רפובליקת ויימאר – גרמניה (1933-1914) מסתחררת בתקופה קשה ביותר, אחרי מלחמת העולם הראשונה (1918-1914 – שנקראה אז המלחמה הגדולה). מיליציות שמסתובבות ברחובות, ניסיונות הפיכה (1918-1920) אינפלציה של אלפי אחוזים (1923), ומאמצים נואשים לשמור על הדמוקרטיה הצעירה. שוב ושוב בחירות, חוסר הכרעה, בממוצע כל שנתיים היתה מערכת בחירות ובשנת 1933-1932 היו שלוש מערכות בחירות. הקיצוניים משני הצדדים מתחזקים – הקומוניסטים משמאל והנאצים מימין. המתונים שהיו פעם מרכז הפכו למיואשים ועם הייאוש הגיעה גם האדישות, אחוזי ההצבעה ירדו, מפלגות המרכז נחלשו וכוחם של השוליים הקיצוניים – הקומוניסטים והנאצים הלך וגדל.

"מוזר היה לראות איך התגלגלו הדברים: החוצפה הפרועה, שהפכה בהדרגה את מטיף השטנה הקטן והלא סימפטי הזה לדמון, הטמטום של מאלפיו, שתפסו תמיד מאוחר מדי בעצם מה אמר או עשה – כלומר רק אחרי שאמירה מטורפת יותר או מעשה מפלצתי יותר העמידו בצל את האמירות הקודמות והמעשים הקודמים, הקהל המהופנט, עם הזמן פחות ופחות מוגן מפני הקסם שבמבחיל ומפני שכרון הרוע" (עמ' 63).

הפנר מתאר את סגנון הנאום של היטלר ואת השפעתו על מאזיניו. את העלייה ההדרגתית בפרובוקציות, בדימויים ובהתבטאויות חסרות בסיס שהשתמש בהם. מתנגדיו היו המומים מהסגנון והחוצפה. מעריציו איבדו את הרגישות לביטויים והתנהלות קיצוניים ולא סבירים. מפעיליו התלהבו, אך בהדרגה איבדו גם הם את השליטה עליו.

"והאיש עלה ועלה ונעשה מטורף ומפלצתי יותר, ולכן התפרסם, והיה יותר ויותר קשה להתעלם ממנו.. המפלצת החלה להלך קסם על סביבותיה… המתנגדים לו סבלו מערפול וטשטוש חושים. הם לא הצליחו להתמודד עם התופעה הזאת ומצאו את עצמם מאובנים תחת מבט המדוזה, לא מסוגלים לתפוס שמה שעומד מולם זה העולם התחתון בדמות אדם.." (עמ' 63)

ככל שהיה קיצוני יותר עלה יותר, ככל שעלה יותר נעשה מטורף יותר, ומפורסם יותר חזק יותר. לטירוף הזה היתה השפעה כפולה, מצד אחד הפנט והקסים את המעריצים, מצד שני שיתק ואיבן את המתנגדים שלא ידעו כיצד להגיב מול ההתנהלות הקיצונית שהפנר מכנה "עולם תחתון".

"הדורות הוותיקים יותר איבדו את ביטחונם באידיאלים שלהם ובעמדותיהם העקרוניות ונעשו הססניים. הם מיהרו לפרוק מעליהם כל אחריות, והתבוננו בצעירים בחנופה, מצפים מהם שיחוללו ניסים. ואילו הצעירים מצדם לא הכירו דבר מלבד המולה פומבית סנסציונית, אנרכיה… ובינתיים נראו להם חייהם הפרטיים "משעממים", "בורגניים" ו"מיושנים". ההמון היה גם הוא מורגל לסצנות ולאנדרלמוסיה ומלבד זאת נחלשה והתערערה אמונתו… מתחת לפני השטח היה אפוא הכל מוכן לאסון גדול. אך בינתיים התנהל העולם הנראה והגלוי בשלווה זוהרת…" (עמ' 51)

לנוכח ההתבטאויות הציבור איבד את האמון והבטחון בחייו הקודמים. בעלי הערכים נעשו הססניים. המתלהבים התלהבו עוד יותר משלל האירועים וההתבטאויות. ועל פני השטח כולם השגרה המשיכה. גם אצל אלו שחשבו שהרכבת הזו נוסעת לקטסטרופה מבלי שידעו איך לעצור אותה.

"מוזר היה לראות איך התגלגלו הדברים: החוצפה הפרועה, שהפכה בהדרגה את מטיף השטנה הקטן והלא סימפטי הזה לדמון, הטמטום של מאלפיו, שתפסו תמיד מאוחר מדי בעצם מה אמר או עשה…"

וזו היתה הבעיה, אחוזי ההצבעה החלו לרדת, מבחירות לבחירות פחות אנשים הלכו להצביע. רוב הציבור שהיה במרכז היה מיואש ומדוכא, לא האמין בסיכויו לשנות משהו ולכן לא הלך לבחור. לעומתם השוליים הקיצוניים הלכו להצביע ולכן התחזקותם היתה יחסית משמעותית. בשני סבבי הבחירות בשנת 1924 התמיכה בהיטלר נעה בין 3-6.5%;  ב1930 כבר תמכו בו 18.3 אחוז בבחירות נובמבר 1932 היא נסקה ל37% אך במרץ 1933 היתה ירידה בכוחה ל33%. ולמרות כל זאת הנשיא הינדנבורג נתן לו את תפקיד הקאנצלר (ראש הממשלה).

"בערב (לאחר פרסום תוצאות הבחירות) שוחחתי עם אבי על סיכויי הממשלה החדשה, והסכמנו בינינו שאין לה סיכוי של ממש להחזיק מעמד לאורך זמן…רוב ברייכסטאג (הפרלמנט) לא היה לה… באוכלוסייה היה רוב ברור נגד הממשלה הזאת… לא בסך הכל לא הייתה קיימת הקמת הממשלה הזאת סיבה לדאגה… זה מה שניבאה העיתונות הרצינית כולה… איך יכלו הדברים להתרחש אחרת? אולי דווקא מפני שהיינו בטוחים ששום דבר לא יכול לקרות וסמכנו על זה. אולי מפני שאפילו לא עלה על דעתנו שצריך לפעול כדי למנוע את מה שיקרה במקרה הגרוע ביותר…" (עמ' 74).

תוצאות הבחירות נראו לתושבי גרמניה המיואשים והמדוכאים כתקלה בהחלטת הנשיא, הם ניסו לנחם את עצמם שמהר מאוד הדברים ישתפרו. הם לא תיארו לעצמם שתוצאות הבחירות יכולות להביא לאסון. אסון לגרמניה ולכל תושביה ועשרות שנים יעברו עד שתתאושש מהאסון הזה.

הכותבת היא היסטוריונית המתארת אירוע היסטורי, כל המסיק מכך מסקנות כלשהן על אירועים אקטואליים עושה זאת על דעתו האישית בלבד.

ד"ר אורית יעל (Orit Yaal) חוקרת היסטוריה חברתית ומגדרית. היא משתמשת בתקשורת ההמונים של התקופה כמקור להבנת החברות הנחקרות. להנאתה לומדת כל החיים, לפרנסתה מרצה במכללה אקדמית כנרת, לשלמות נפשה מרצה אקטיביסטית במסגרות אזרחיות (פורום מיכל סלה, מכינות קד"צ), פובליציסטית בעיתונות החופשית ונואמת בכיכרות. בחייה הפרטיים קיבוצניקית, פמיניסטית נשואה ואם לארבעה. מאמינה בשוויון חברתי, כלכלי ופוליטי, כי רוב בני האדם טובים צריך רק ללתת להם את הכלים להראות את הטוב הזה.