שחק שפירא, שסבו עמיצור שפירא נרצח באולימפיאדת במינכן, גדל בעיירה גרמנית אולטרה-לאומנית ● אבל לרגע הוא לא שקל להסתיר את מוצאו, להיפך ● שפירא בנה קריירה מבדיחות על אנטישמיות ועל השואה, שהגיעה לשיאה בתכנית שבועית מצליחה בטלוויזיה הגרמנית ● אחרי שהתכנית הורדה מהאוויר, הוא טוען כי הגרמנים צנזרו אותו פוליטית - וכי הוא שוקל לעזוב את המדינה שבה הצליח כל כך ● ראיון
הסבב הקצר מול הג'יהאד האסלאמי הסתיים, עם קונצנזוס נדיר כי מדובר בהצלחה ישראלית. ומה עכשיו?
1
ראשית חשבו לתחקר לעומק את שרשרת הפעולות שהובילה אליו. האם מעצר פעיל הג'יהאד בסאם א-סעדי בג'נין היה מוצדק, בראייה לאחור? האם התגובה לחטיפתו הוערכה נכונה? "בכיר ישראלי" כבר סיפר בגילוי לב כי ישראל הופתעה מתגובת הג'יהאד לחטיפה. זו אינה הפעם הראשונה בשנים האחרונות שבה המודיעין הישראלי שוגה בהערכותיו לגבי החמאס והג'יהאד.
עם תום הסבב יהיה צורך לתחקר לעומק את שרשרת הפעולות שהובילה אליו. האם מעצר פעיל הג'יהאד בג'נין היה מוצדק, בראייה לאחור? האם התגובה לחטיפתו הוערכה נכונה?
2
פתיחת סבב כאשר מנהיג הג'יהאד זיאד נח'אלה נמצא בביקור בטהראן – יתרון או חיסרון?
הקשר האיראני: מנהיג הג'יהאד האיסלאמי זיאד נחאלה נפגש בטהרן עם מפקד משמרות המהפכה, חוסיין סלאמי, והשניים דנו "בתוקפנות הישראלית בעזה ובדרכים לחזק את ההתנגדות הפלסטינית" סלאמי מאיים: "ישראל תשלם מחיר כבד על תקיפותיה בעזה". נחאלה: נמשיך בהתנגדות לצד שאר הפלגים pic.twitter.com/JuoJlLnZqA
— יוסי יהושוע – Yossi Yehoshua (@YehoshuaYosi) August 6, 2022
3
בסוגיית התפקיד האיראני בהסלמה – בזמן ששיחות וינה מתנהלות, על רקע המהלומות שישראל הנחיתה על איראן בשנה האחרונה, והכישלון האיראני להגיב עליהן. מה ישראל העריכה? מה היא ידעה/יודעת על כוונותיה של איראן ועד כמה עודדה או לא את הג'יהאד להסלים? יש לכך חשיבות רבה, הרבה מעבר לסבב הזה.
4
המשא ומתן שניהלו המצרים, הקטרים ואחרים במטרה למנוע הסלמה, לפני פתיחת הסבב – מה באמת קרה שם? מה דרשו הג'יהאד ומה דרשה ישראל? האם ההחלטה להפסיק את המשא ומתן ולפתוח באש הייתה נכונה? או שמא "ההזדמנות המבצעית" שוב סינוורה את עיני הקברניטים וחיסלה לא רק את תייסיר אל ג'עברי אלא גם הסכם אפשרי? (כפי שקרה מספר פעמים בעבר).
האם ההחלטה להפסיק את המו"מ ולפתוח באש הייתה נכונה? או שמא "ההזדמנות המבצעית" שוב סינוורה את עיני הקברניטים וחיסלה לא רק את תייסיר אל ג'עברי אלא גם הסכם אפשרי? (כפי שקרה בעבר)
5
ישראל הצהירה בימים הראשונים למבצע כי היא "אינה מנהלת משא ומתן". האם זה היה נכון? בדיעבד ברור כי האינטרס הישראלי היה לנהל משא ומתן מהיר ולסיים את הסבב מהר ככל האפשר. ידנו הייתה על העליונה אבל ברור היה שהתמונה יכולה הייתה להתהפך בכל רגע. כתמיד בעימותים מול ארגוני לא מדינתיים, לצד השני מספיקה הצלחה מבצעית אחת כדי להכריז "ניצחון". כולנו כבר היינו בסרט הזה אינספור פעמים.
6
כפי שמציינים בצדק כל הפרשנים – העובדה שחמאס בחר להישאר מחוץ למערכה היא קריטית. עם כל רגע שעבר הייתה סכנה שחמאס לא יעמוד בלחץ, ואז היינו עלולים להתדרדר לסבב ארוך וקשה בהרבה. זו הייתה סיבה מרכזית לחתירה לסיום מהיר.
7
מה ניתן היה להשיג בהסכם הפסקת האש? זו שאלה שמלווה כל סבב כבר 17 שנים. התשובה מורכבת. אם נפשט, ישראל עמדה תמיד בפני בחירה בין הסדרה עמוקה וארוכת טווח ("הודנה" בשפת החמאס והג'יהאד), לבין שביתת נשק זמנית ומוגבלת ("תהדייה" בשפתם). כל ממשלות ישראל העדיפו את האופציה השנייה, משום שנרתעו מלשלם את מחיריה של הראשונה.
מהם המחירים? בתמצית, הסרת המצור הימי והיבשתי, הקמת נמל ימי בעזה, ועסקת שחרור אסירים וגופות שתכלול שחרור מסיבי. מהם התמורות? שקט ארוך טווח והגבלת התעצמות הארגונים בעזה. הסכמי התהדייה שעליהם חתמו כל הממשלות מאז ההתנתקות כללו שביתת נשק הדדית, "כללי משחק" מוסכמים בשטח שליד גדר הגבול ("הפרימטר"), וכמה גזרים הומניטריים, פיננסיים כלכליים להקלת המצור, בתיאום עם מצרים וקטאר. כולנו כבר מבינים את המגבלות של הסכמים מסוג זה.
8
ועכשיו לנקודה הכי חשובה, הכי מורכבת והכי פחות מדוברת – הטווח הארוך, והתכלית האסטרטגית של ישראל מול עזה בפרט ומול הפלסטינים ככלל. בסופו של יום כל סבב כזה הוא רק הערת שוליים בתולדות הסכסוך.
הנקודה הכי חשובה, הכי מורכבת והכי פחות מדוברת – הטווח הארוך, והתכלית האסטרטגית של ישראל מול עזה בפרט ומול הפלסטינים ככלל. בסופו של יום כל סבב כזה הוא רק הערת שוליים בתולדות הסכסוך
בנקודת הזמן הנוכחית פערי העוצמה בין ישראל לפלסטינים הם כנראה הגדולים ביותר אי פעם. ישראל הצליחה לרסק את התנועה הלאומית הפלסטינית לחתיכות. לנתק את עזה מאיו"ש, למנוע פיוס בין פתח לחמאס, לזרוע יאוש טוטלי בקרב העם הפלסטיני באשר לסיכויים להקמת פלסטין בימי חייהם, ולסכל באפקטיביות את מרבית ניסיונות "ההתנגדות" לייצר פיגועים אסטרטגיים או לשתק את החיים בישראל לאורך זמן.
אפילו בקרב ערביי ישראל חל פילוג בין ה"משתלבים בכל מחיר" בראשות עבאס, שהתבטא במהלך המבצע באופן חסר תקדים והודיע הלכה למעשה כי לרע"ם אין כל עניין במאבק הלאומי הפלסטיני, לבין "שומרי הגחלת הפלסטינית" ברשימה המשותפת.
בנקודת הזמן הנוכחית פערי העוצמה בין ישראל לפלסטינים הם כנראה הגדולים ביותר אי פעם. ישראל הצליחה לרסק את התנועה הלאומית הפלסטינית לחתיכות. לנתק את עזה מאיו"ש, למנוע פיוס בין פתח לחמאס, לזרוע יאוש טוטלי בקרב העם הפלסטיני באשר לסיכויים להקמת פלסטין בימי חייהם, ולסכל באפקטיביות את מרבית ניסיונות "ההתנגדות" לייצר פיגועים אסטרטגיים או לשתק את החיים בישראל לאורך זמן.
במישור המבצעי אלו הישגים אדירים. אבל – כפי שקורה לנו תמיד – במקום לתרגם את ההישגים הצבאיים להישגים אסטרטגיים, ישראל מתחפרת בסטטוס קוו. הסכמי אברהם היו הישג אסטרטגי, אבל לשיטתו של נתניהו. כלומר דריסת הפלסטינים תחת גלגלי המטוסים לדובאי. הם רק העצימו את התסכול וחוסר התוחלת באיו"ש ובעזה, למרות שיכולים היו לשמש מנוף לתחילת משא ומתן מדיני משמעותי.
נתניהו חתר כמובן לחיסול רעיון שתי המדינות והמשך גימוד הבעיה הפלסטינית עד אין קץ (נכון, זה לא בר-ביצוע, אבל לכך הוא חתר). לממשלת המעבר הנוכחית אין בדל של אסטרטגיה מול עזה, ובוודאי שלא מול הבעיה הפלסטינית בכללותה. אין לה גם מנדט ציבורי להגיע להסכם אסטרטגי עם החמאס והג'יהאד.
9
לכן הסבב הזה – שנכון לשאול עד כמה היה נחוץ – הסתיים בהארכת הסכם התהדייה הקיים.
נתניהו חתר לחיסול רעיון שתי המדינות והמשך גימוד הבעיה הפלסטינית עד אין קץ (לשווא). לממשלת המעבר הנוכחית אין בדל אסטרטגיה מול עזה, בוודאי לא מול הבעיה הפלסטינית בכללותה
10
מה בכל זאת ניתן "לחלץ" מן המצב שנוצר? התנעת דיון ציבורי משמעותי על הבעיה הפלסטינית ועל האסטרטגיה הישראלית הנכונה מולה, כשעזה נתפסת כחלק מן המכלול הזה, לא כסוגיה נפרדת ולא כבעיה צבאית גרידא.
הציבור הישראלי שקע באפתיה, שהייתה נוחה מאוד גם לנתניהו וגם לבנט ולממשלת ה"שינוי לא כולל פלסטינים" ששלטה פה בשנה האחרונה. גם עכשיו, אין לפוליטיקאים שום אינטרס בדיון ציבורי כזה, שבו יחשפו ערוותיהם. לאף אחד מהם אין פתרונות משכנעים, והם יעדיפו להמשיך לטמטם את הציבור עם "מיגור הטרור", "יד חזקה" ו"ערוכים לכל תרחיש".
11
הציבור הישראלי הרבה יותר מפוכח מן הפוליטיקאים, ומזהה את חוסר האונים שלהם. אבל נוצר מעגל שוטה שבו הפוליטיקאים בורחים מבשורה, והציבור נותן להם לברוח כי כיפת ברזל והיעדר פיגועים משמעותיים מאפשרים לנו חיים נורמליים פחות או יותר, והתמקדות במאבקי ההישרדות היומיומיים שהם "החיים עצמם" בישראל.
12
ארה"ב והקהילה הבינלאומית איבדו מזמן עניין בסכסוך. מדינות ערב בחרו לעצום עיניים ולעסוק בבעיותיהם שלהן. הסובלים העיקריים מן המצב הם כמובן הפלסטינים, אבל קולם לא נשמע ולא יישמע.
הציבור הישראלי שקע באפתיה, שהייתה נוחה מאוד גם לנתניהו וגם לבנט ולממשלת ה"שינוי לא כולל פלסטינים" ששלטה פה השנה. גם עכשיו אין לפוליטיקאים אינטרס בדיון ציבורי שבו יחשפו ערוותיהם
13
בעיני פוליטיקאים כמו נתניהו ושותפיו זה מצב אידאלי להמשך תנופת ההתנחלויות מזה ושינוי המשטר בישראל מזה. ובעיני הצד השני של המערכת הפוליטית? זו השאלה, ותשובה אין.
ערן עציון הוא יזם מדיני ופוליטי, דיפלומט בכיר לשעבר, כיהן כסגן ראש המועצה לביטחון לאומי במשרד ראש הממשלה, וכראש התכנון המדיני במשרד החוץ. המוטו שלו הוא: Speak Truth to Power. מאמין שהמפתח לעתיד ישראל, והעולם החופשי, הוא מהפיכה בשיטה הדמוקרטית
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
היה זה פקיד סובייטי שטבע את המשפט: "כשהתותחים רועמים המוזות שותקות, וכשהתותחים שותקים, המוזות נשמעות". הכוונה היא שאין משמיעין ביקורת בזמן לחימה.
הרוב יסכימו כנראה עם הקביעה, ועם זאת יש עמה שתי בעיות: ראשית, ממשלות גורמות נזק רב במלחמות מטופשות, ושנית, הן לרוב ממאנות להקשיב גם בימי שלום. כשזה מגיע לעזה, הם לא מקשיבות בכלל.
יש שתי בעיות עם הקביעה "כשהתותחים רועמים המוזות שותקות": ראשית, ממשלות גורמות נזק רב במלחמות מטופשות, ושנית, הן לרוב ממאנות להקשיב גם בימי שלום. כשזה מגיע לעזה, הם לא מקשיבות בכלל
בנוגע לעזה, ישראל שבוייה ב"קונספציה" – מן פתולוגיה היסטורית המונעת על-ידי יהירות ופולחן ביטחון קצר-רואי. כל כמה זמן צצה לה קונספציה אחרת, אבל במובן מסויים מדובר באותה גברת קלוקלת בשינוי אדרת.
הקונספציה המקורית גרסה בתחילת שנות ה-70 (עת עלה ההיבריס הישראל על גדות סואץ) שאין טעם להתייחס לאיומים ולגישושים של נשיא מצרים אנואר סאדאת, שכן הוא פחות רציני מקודמו גמאל עבדל נאצר ולעולם לא יעז לתקוף. שר הביטחון העדיין-מהולל משה דיין סיכם זאת באומרו שעדיפה שארם א-שייח' (הכוונה לסיני) בלי שלום על שלום בלי שארם א-שייח'. התוצאה הגיעה ביום כיפור 1973.
הקונספציה השנייה הייתה שישראל צריכה להיאחז ב"אזור ביטחון" בדרום לבנון, הלוא היא רצועה ברוחב כמה קילומטרים המתפתלת לאורך כל הגבול. ישראל בראשות הליכוד פלשה ללבנון ב-1982 כדי לגרש ממנה את אש"ף, משימה שהושגה בתוך חודשים; היא המשיכה לכבוש חצי מהמדינה למשך שנתיים נוספות (משה ארנס לעג ליצחק רבין בתשדיר בחירות מ-1984 על כך שחשב שנסיגה בכלל אפשרית: "האם הוא עצמו מאמין בכך? האם מישהו מאתנו מאמין?"). גם לאחר הנסיגה שבוצעה להפתעת ארנס באותה שנה (על רקע התנגדות קולנית של הליכוד) שימרה ישראל על "רצועת הביטחון" להגן על הגבול מול אויב חדש, חיזבאללה.
הקונספציה קבעה שאין אלטרנטיבה להקרבה בחיים ובממון ובהון הפוליטי שהרצועה גבתה, עד שאהוד ברק פרש מלבנון באופן חד צדדי בשנת 2000 – הישגו הבלתי מעורער (הליכוד שוב התנגד, כמובן). או אז התברר שבהחלט ישנה אלטרנטיבה – לא מושלמת, כי הייתה מלחמה נוספת ב-2006, אבל עדיפה עד מאוד.
בנוגע לעזה, ישראל שבוייה ב"קונספציה" – מן פתולוגיה היסטורית המונעת על-ידי יהירות ופולחן ביטחון קצר-רואי. כל כמה זמן צצה לה קונספציה אחרת, אבל במובן מסויים מדובר באותה גברת קלוקלת בשינוי אדרת
הקונספציה הנוכחית סביב עזה גורסת בעצם שלישראל אין אלטרנטיבה למדיניות שהיא מקיימת מאז תפס חמאס את הרצועה ב-2006: להטיל עליה סגר מהאוויר, מהים ובעזרת מצרים מהיבשה ולשמור על מאזן טרור מול הטרוריסטים השולטים בה.
ההצדקה הייתה שיש להגביל ולבדוק כל מולקולה הנכנסת לרצועה, שמא חמאס ישתמש בחפצים תמימים לכאורה לעזר בייצור פצצות, בניית טילים וחפירת מנהרות. המצב מאמלל את 2 מיליון האנשים שחיים בעזה ובעצם כלואים בה – אבל זה בדיוק העניין: התוכנית, במידה שהייתה כזו, הייתה לדרבן אותם להפיל את החמאס מהשלטון.
וזו נראתה כמו תכנית טובה, כי כל אדם הגון בעולם יברך על הפלת חמאס, ארגון שלא רק כפה תיאוקרטיה אסלאמית ומדינת משטרה על נתיניה האומללים אלא גם הביא עליהם חורבן מחריד על ידי התגרות חוזרת ונשנית בשכן חזק בהרבה.
אכן, הגורמים היחידים בעולם הדמוקרטי שאולי לא יברכו על סילוק חמאס הם חלקים מהימין הישראלי. הסיבה לכך היא שהפלסטינים הרדיקליים הם שותפיהם השקטים להתנגדות לחלוקת הארץ; שלטונם בעזה מחליש את הרשות הפלסטינית המתונה יותר והופך את פתרון שתי המדינות לפחות אפשרי.
ובכן, עברו 16 שנים, ולמרות המצור חמאס מצא דרכים לייצר פצצות, לבנות טילים (עם טווח יותר ויותר מרשים) ולחפור מנהרות למכביר. הם ירו אלפים מטילים אלה לעבר ישראל, וגרמו סבל גדול במיוחד למאות אלפי אזרחים ישראלים בדרום. היו לנו ארבע מלחמות ואינספור סבבים ולפי האו"ם כ-4,000 פלסטינים נהרגו (לצד 106 ישראלים), רבע מיליון בתים בעזה נהרסו ונזק של 5 מיליארד דולר נגרם לתשתיות ברצועה הענייה.
הקונספציה הנוכחית סביב עזה גורסת שלישראל אין אלטרנטיבה למדיניותה מאז תפס חמאס את הרצועה ב-2006: הטלת סגר מהאוויר, מהים ובעזרת מצרים מהיבשה ושמירת מאזן טרור מול הטרוריסטים בה
עם זאת חמאס לא הופל והוא לא נסוג מהעמדה שישראל אינה לגיטימית. יתרה מזאת, הארגון התקבע בתודעה כחזק יותר כנראה מפתח המתון והחילוני, וגם אחראי יותר משאר הטרוריסטים במרחב (כולל הג'יהאד האסלאמי, כוכבי הסבב האחרון).
הסבל של העזתים הוא לא משהו שהקורא הישראלי היה אפילו שוקל לקבל על עצמו. יש להם חשמל מספר שעות ביום (באמצעות דלק שמספקת ישראל). הם בדרך כלל לא יכולים לעזוב. שתיית בירה תסכן את חייהם.
אין לי ויכוח עם מעצרים ואפילו התנקשויות נגד מחבלים בהתבסס על מודיעין אמין לגבי סכנות חמורות (אם כי הלוואי שישראל הייתה משתדלת יותר גם להציג הוכחות לפני שהיא מסתכנת בהתלקחות קטסטרופלית נוספת).
אינני חושד במניע פוליטי כלשהו, כפי שחשדתי בשנה שעברה, כשישראל הציתה אש בדיוק כאשר היה נראה שבנימין נתניהו מתקרב לפנסיה. ראש הממשלה יאיר לפיד אינו כזה.
אני גם מבין את חוסר הרצון ליזום תכניות שאפתניות לשינוי מציאות. לפרויקטים כאלה במזרח התיכון – מהאביב הערבי ועד דוקטרינת בוש דרך המלכת המארונים בלבנון ועד, לצערנו, הסכמי אוסלו – יש נטייה להתפוצץ בפרצוף של כולם.
אבל הגיע הזמן. אני מקווה שאחרי הבחירות בנובמבר, תהיה אשר תהיה הממשלה, ישראל תבחן שנית את המצב המקומם בעזה. אפילו מבט חטוף יגלה שהקונספציה הולידה כישלון.
מה בדיוק לעשות זה שאלה אחרת. אבל באופן כללי, הייתי מציע גזר גדול מאוד ומציגו קבל ישראלים, פלסטינים ועולם. אני מעריך שישראל תמצא שותפים במפרץ ובמקומות אחרים להצעה שתהווה תכנית מרשל אמיתית לעזה. כזו שתכלול שיקום דרמטי ומוחלט וסיום המצור (כולל שדה תעופה ונמל ימי) בתמורה להחזרת הרשות הפלסטינית לשטח. או אולי, בתרחיש אחר שישרת פחות טוב את העזתים האומללים, בתמורה להתחייבות אי-לוחמה ארוכת טווח ("הודנה") עם ישראל.
מה בדיוק לעשות? הייתי מציע גזר גדול ומציגו קבל ישראלים, פלסטינים ועולם. אני מעריך שישראל תמצא שותפים במפרץ ובמקומות אחרים להצעה שתכלול שיקום דרמטי וסיום המצור בעזה
אין לי אשליה שהחמאס ימסור חיש קל את המפתחות בעקבות הצעה כזו, או יסכים ללא ייסורים ממושכים לשום דבר אחר. זה ייקח קצת זמן. אפשר גם לומר שהרשות הפלסטינית אינה תרופת פלא לשום דבר. אבל הצעה כזו בהחלט תיצור מציאות חדשה והיא תקסום לרבים – אולי לרוב הפלסטינים. הלחץ יגדל על חמאס לעשות משהו, להתגמש איכשהו, יגדל בהתמדה.
שום דבר ואף אחד אינו קבוע בעולם הזה, ודיקטטורת החמאס בעזה אינה יוצאת דופן – גם אם כך גורסת הקונצפציה.
דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות אי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://twitter.com/perry_dan
על נמל תעופה ונמל ימי אין מה לדבר . כי ברגע שיהיה לעזה נמל . גם אם תהיה עליהם השגחה . או אז הם יתחילו להביא נשק מתקדם . רוב הסיכויים מאיראן . ובהמשך לבנות טילים בכמות דומה למה שיש לחיזבאללה בלבנון
על מה מבוססת האמירה לפיה "ויגן פרנדלי" היא "עמותה צנועה"? על מידע הזמין לכל אחד, באתר רשם העמותות, שאני גלשתי אליו בזמני הפרטי הלא-ממומן ממשכורתי כעיתונאי שאינני?
להלן שלוש עובדות שליקטתי: מחזור הכספים השנתי של העמותה הוא מיליוני שקלים. היא משלמת משכורות. שימוש בלוגו של העמותה על ידי מסעדות, יצרני מזון וכולי, עולה כסף. כמה כסף – אינני יודע.
ומכאן לדיעות: עומרי פז הוא איש נחמד כנראה, אבל הוא גם איש עסקים. כשהוא מפרסם את הלוגו של העמותה שהוא עומד בראשה, הוא עושה לביתו במידה מסויימת לפחות.
קחו את זה מכאן והפיקו תחקיר
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם