בטח שמעתם על שובו של מצעד השרמוטות. גם אני, שרמוטה מצויה, שמחתי בשנה הראשונה של המצעד המתריס שבא לנער מאובנים ותפיסות עבשות והפך על הראש את 'כל כבודה בת מלך פנימה' עם קצת מיניות בריאה ולא מתנצלת בראש חוצות.
לא שצעדתי אתמול לחגוג את נשיותי – בעדה שלי חוגגים אותה בבית, אם אני רוצה לשמור על קשר עם הילדים שלי – אבל שמרתי לעצמי כמה סטיקרים ורודים של 'כל אישה ובת מדליקה'.
סתם, לא היה כזה סטיקר, אבל אודה בצניעות אופיינית שיש פה רעיון מעניין בניחוח מסורתי שיכול להחליף את קריאת הגבר החילוני 'כוסית', את 'שיקסעעע' החרדית או 'קול באישה ערווה' המחדשת ימיה כקדם בחסות צה"ל ומשרד החינוק.
השנה, איך לומר, לא התחברתי. זה לא שאין מטרה. המאבק על חירות האישה לא ייתם כנראה, לגברים יש יותר מדי נכסים להפסיד. ובכל זאת, השטיק הממזרי של מצעד השרמוטות מיצה את עצמו ועל המחאה להתקדם. יש לאן. הפרדה מגדרית במחוזות חילוניים, למשל, שירת נשים, הדרת מדריכות בצבא, משטור אורך מכנסי בנות בבתי ספר, ועוד לא הגעתי לדבר על מעונות יום במחיר שפוי, אבל אני לא רוצה לייאש את הצועדות. איפה אתן?
כשהבת שלי היתה בת שנתיים, היא קרעה אותנו מצחוק במשפט שהפך קאלט במשפחה: 'שקו לי בתחת בארץ ישראל', משפט גאוני שרקחה משירי ילדים שטחנתי לה (יובל המבולבל היה אז תינוק ונאלצתי לחנך אותה באלה הידיים) ועם 'שקו לי בתחת' שקלטה מהאוויר. אני לא קדושה.
לו אך הייתה בי תבונה יכולתי להציע את 'שקו לי בתחת בארץ ישראל' כסלוגן בלעדי ל'גוש אמונים', שהיה אז אוסף של תמהונים בסנדלים עם גרביים ולא המפלצת שהולידה את תג מחיר, בן גביר וסמוטריץ'. אלא שלא ראיתי את זה בא ועכשיו כולנו מנשקים ובוכים.
ואחרי כל זה אני לא יודעת איך לחבר את כל מה שכתבתי פה למצעד השרמוטות שזה נושא הפוסט. בחיי שאני שרמוטה.
טוב, אולי רק זה שגם הבת שלי לא נחה על זרי התהילה של הסלוגן ההוא עם 'שקו לי בתחת בארץ ישראל'. ככה זה בחיים: מי שלא מתקדם, נשאר לצעוד במקום.
כרמלה כהן שלומי היא אזרחית מודאגת
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם