בכל שנה, מערכת החינוך הישראלית חוגגת את לוח השנה העברי באמצעות הפיכת שמה של השנה העברית לראשי תיבות המביעות ברכה לאותה שנה. באוגוסט 2015 חשף משרד החינוך את הברכה שיציינו ראשי התיבות של השנה החדשה תשע"ו: תהא שנת ערבות הדדית ואחריות אישית.
ימים ספורים לפני תחילת שנת הלימודים, חשף שר החינוך נפתלי בנט את המוקד הפדגוגי של השנה הקרבה. "במדינה כמו שלנו, סובלנות היא לא מותרות – היא תנאי קיומי", הצהיר. "השנה תחזור למערכת החינוך תלמידה אחת פחות, שנרצחה בגלל שצעדה עם חבריה במצעד הגאווה. אסור שנתעלם מכך".
באמירה זו נפתחה הודעת משרד החינוך, אשר לפיה מאות אלפי תלמידים יבלו את השבוע הראשון של שנת הלימודים ב"שיח על אלימות ומניעת גזענות בחברה".
ההחלטה להקדיש את שבוע הלימודים הראשון לנושא זה, הוסבר בהודעה, "התקבלה על רקע אירועי האלימות הקשים שאירעו בקיץ האחרון 2015, בהם: רצח הפעוט הפלסטיני בן השנה וחצי, עלי סעד דוואבשה ז"ל ורצח בנקי ז"ל".
אירועי האלימות "מחייבים את אנשי החינוך, הנושאים בדגל המוסר, אהבת האדם והחירות לפעול למניעת התפשטות רוחות שנאה וחורבן", כתבה מנכ"לית משרד החינוך, מיכל כהן, באיגרת למנהלים. "מערכת החינוך מחויבת לפעול לתיקון הנגעים החברתיים הפסולים ולהשרשתם של הערכים המקודשים – השמירה על כבוד האדם וחירותו, המוסר והצדק, אהבת האדם והערבות ההדדית".
שני ילדים נרצחו בגלל חוסר סובלנות, הכריזו בכירים במשרד החינוך במהלך השבועות שחלפו מאז מעשי הרצח, לכן הסובלנות תעמוד במוקד שנת הלימודים.
פשעי שנאה
הפשעים שבוצעו בדומא ובמצעד הגאווה בירושלים לא היו מקרי רצח רגילים. הם היו הצהרות מוסריות: האובססיה מטעמי מוסר של ישי שליסל כלפי להט"בים שמחים מדי והאיגוף מטעמי מוסר שביצעה תנועת "תג מחיר" להענשת ישראל על ידי שרפת פלסטינים. שני שיאים של קיצוניות יהודית, שישראלים רבים – מימין ומשמאל – לא רואים בהם רק סטיות פושעות, אלא סימנים לעתיד קודר.
לא תהיה זו הגזמה לומר שהעובדה כי הפשעים בוצעו כביכול בשם היהדות, טלטלו את השיח בארץ. נשיא המדינה, ראובן ריבלין, הביע דאגה לנוכח הקנאות הגוברת בקרב בני עמו. פוליטיקאים משמאל ומימין חלקו כבוד למשפחת דוואבשה. פוליטיקאים ודוברים חרדים הופיעו בטלוויזיה וטענו שאלימות נגד להט"בים היא ליקוי מוסרי גדול יותר מהליקויים לכאורה של הלהט"בים עצמם.
מערכת החינוך מיהרה למלא את חלקה. כלפי מי שמסוגל לנעוץ סכין בגב נערה בשם האלוהים, או להצית בית משפחה ישנה באמצע הלילה, התגובה היהודית הטיפוסית צפויה למדי, ובאה לידי ביטוי בשטף ההתבטאויות אחרי ההתקפות הללו: יש לדחות את חשכת הדעות הקדומות ולהגביר את אור הסובלנות.
באופן אירוני, התווית הרגשית של הביטוי "פשע שנאה" מסתירה את משמעותו האמיתית: הפושעים לא הונעו מרגשות או מחוסר שפיות. מעשיהם היו מודעים ומלאי משמעות
ועדיין, הפוליטיקאים והמחנכים שהזדעזעו מהמעשים, לא הבינו אותם כראוי. הם כינו אותם פשעי "שנאה", וגינו את רגשות השנאה. אבל, באופן אירוני, התווית הרגשית של הביטוי "פשע שנאה" מסתירה את משמעותו האמיתית: הפושעים לא הונעו מרגשות או מחוסר שפיות. מעשיהם היו מודעים ומלאי משמעות.
התגובה הישראלית לאותו יום אלים ביולי כשלה מלהשיב לשאלה שהטרידה מאז עמוקות את הנפש היהודית. זו איננה שאלה חדשה, אבל הריגתם של שני הילדים אינה מאפשרת להתעלם ממנה: מי מצית בית של משפחה באמצע הלילה? אילו מחשבות עוברות בראשו של אדם כזה, ומי הכניס אותן לשם?
ואיזה אדם מתנפל על בני נוער חפים מפשע, נועץ בהם את הסכין שלו בלהט, עד ששבעה מהם שוכבים מדממים ברחוב במשך כמה שניות שנדרשו למשטרה לנטרל אותו? מהיכן מגיעים ביטויי קיצוניות כאלה, וכיצד עלינו להתמודד איתם?
חטאים שבמחדל
"ידינו לא שפכו את הדם", צייץ בטוויטר בני רבינוביץ', עורך העיתון החרדי "יתד נאמן", על התקיפה של שליסל. "אף כלי תקשורת חרדי לא התייחס למצעד. זה לא פשע שנאה. זה פשע חולני. זה לא חרדי. זה לא בן אדם. זה חיית טרף", כתב.
דברי ההגנה של רבינוביץ' על הקהילה שלו נאמרו לקהל עוקבים בטוויטר, המורכב ברובו מעיתונאים ופוליטיקאים. באופן כללי הוא צודק. התקשורת החרדית לא הסיתה נגד מצעד הגאווה; היא התעלמה ממנו מטעמי מוסר.
מרבית הרבנים הסיקו זה מכבר שלא ישיגו דבר מניהול מלחמת תרבות בנושא. אפילו כאשר מצעד הגאווה הגיע לבירה, הם היו כמעט תמימי דעים בהנחיותיהם ביחס לאירוע, שהיו מעוגנות בתפיסתם בנוגע לחטאים ולחולשה האנושית.
תנו לחילונים לחלל את הקודש בשקט, אמרו. בואו לא נביא את רעיונותיהם – תאבונם – למחננו בהכרזת מלחמה נגדם. עצם גילוי קיומם של הומוסקסואלים ושל "גאוותם" יהווה "מכשול" מפתה בפני החוזק של הנוער החרדי.
התקשורת החרדית לא התעלמה ממצעד הגאווה בגלל אי-נוחות או תחושת גועל, אלא מפני שקיבלה ממוריה הרוחניים הוראות מפורשות לנהוג כך.
ואז הגיע שליסל. לפתע, אי היה אפשר עוד להתעלם מהדבר הזה, שאין לגעת בו, שאין לדבר עליו. בוצע רצח בשמה של היהדות החרדית, בשמה של התורה הקדושה. לפתע מצעד הגאווה היה הסיפור המרכזי באמצעי התקשורת החרדיים.
"כיכר השבת", ככל הנראה האתר החרדי הפופולרי ביותר בעברית, הדגים את הקושי התרבותי שעורר מעשה הדקירה. "לא תרצח", התנוססה באותיות מודגשות כותרת הגג מעל הדיווח החדשותי על הרצח בדף הבית של האתר. אבל התקיפה, הוסבר בהמשך, התרחשה במה שמכונה, במירכאות, "מצעד התועבה".
הביטוי הזה עשוי להישמע כלפי חוץ כמו דחייה חד-משמעית של המצעד, אבל בגבולות השיח החרדי הוא למעשה מבטא ריכוך קל, דחייה מוסרית של המצעד, שעם זאת צבועה בניסיון זהיר להימנע מכל רמז להסתה.
עורכי האתר לא יכלו להשתמש בביטוי "מצעד הגאווה", כביכול הם מקבלים את ההנחה הטמונה בו, ולפיכך חזרו לסלע התרבותי המוצק של שימוש במונח המופיע בתורה עצמה לתיאור יחסים הומוסקסואליים בין גברים.
על מנת להבהיר, גם אם לעצמם בלבד, שהם השתמשו בתכסיס מכוון בכינויה של הקטגוריה המוסרית, הם סימנו את הביטוי במירכאות.
"לא תרצח", התנוססה באותיות מודגשות כותרת הגג באתר החרדי. אבל התקיפה, הוסבר בהמשך, התרחשה ב"מצעד התועבה"
המנהיגים החרדים הביעו זעזוע אמיתי מהפשע של שליסל, אבל היו זהירים יותר בהצהרותיהם לתקשורת הלא-חרדית לגבי שני המעשים המזעזעים של שליסל כלפי חברי הקהילה שלו עצמו: "חילול השם" בטענתו שהמעשה שלו מייצג את הקוד המוסרי של התורה; וחדירת חומות ההגנה המקיפות את השיח הציבורי החרדי – היה מי שממש כינה אותה "אונס" – שהפכה את המצעד מנושא שהחרדים הקפידו להתעלם ממנו, לנושא החשוב ביותר בסדר היום של הקהילה.
רבינוביץ' צדק כשאמר שהפשע של שליסל אינו מייצג יותר מאשר "קנאות עיוורת, שנאה ואטימות לב" של אדם אחד, במילותיו של בית המשפט המחוזי, שהרשיע את שליסל בפעם הקודמת שדקר משתתפים במצעד הגאווה בירושלים, ב-2005.
"ידינו לא שפכו את הדם הזה", התעקש רבינוביץ', והתכוון: "לא הסתנו לכך". והם לא הסיתו. איך יכלו, אם הקפידו לעמוד בשקט מאחורי ביצורי מלחמת התרבות?
ועדיין, אותה שתיקה הייתה ברורה ורהוטה באותה מידה כמו כל שאט נפש שהביעה החברה החרדית כלפי עצם ההשתתפות בדיון על הומוסקסואליות.
אם, כפי שכבר מקובל לחשוב היום בעולם המערבי, הומוסקסואליות היא עניין ביולוגי, הדבר מציב בפני המחשבה היהודית אתגר שלא ייעלם באמצעות שתיקה.
אם האנושות נוצרה עם גבולות מולדים גמישים יותר, הרי שהדבר מציב שאלה – לא תשובה, לא שכתוב למעשה של חוקי ההלכה, אלא שאלה שאינה ניתנת להכחשה – שאפשר להתעלם ממנה רק במחיר של סבל ונידוי.
שתיקה איננה הסתה, אבל היא השתמטות מאחריות, יצירת מרחב חברתי שבו תיעוב וזדוניות מתקיימים ללא עוררין
שתיקה איננה הסתה, אבל היא השתמטות מאחריות, יצירת מרחב חברתי שבו תיעוב וזדוניות מתקיימים ללא עוררין. מעשה הרצח של שליסל הוא אמנם יוצא דופן בחברה החרדית, אבל אלימות והתעללות פחות קיצוניות כלפי הומוסקסואלים, דחייה והוקעה, פנייה לזנות ותחושת אשמה כבדה עד כדי התאבדות – כל אלה אינן נעדרות מהמפגש החרדי עם הומוסקסואליות, לא משנה עד כמה תקפיד המנהיגות הרוחנית החרדית להתעלם מהן.
דיני התשובה היהודיים מלמדים שישנם שני סוגי חטאים: "חטאים שבמעשה", שמבוצעים באמצעות פעולות מסוימות, ו"חטאים שבמחדל", שמבוצעים באופן סביל, באמצעות היעדר פעולה. מעשה הפשע של שליסל נגד משתתפי מצעד הגאווה אינו מייצג את הקהילה החרדית; הפשע שלו נגד קהילתו שלו הוא שחושף את אחריותה, את חטא המחדל שטמון בבחירתה המודעת שלא לקרוא תיגר על הזדוניות שבסופו של דבר הניעה את להב הרוצח, ושמניעה אינספור מעשים אחרים של השפלה וגרימת סבל, הן בתוך הקהילה והן מחוצה לה.
"בני עמי"
באופן דומה, עלי סעד דוואבשה לא נרצח על ידי המתנחלים או צה"ל, גם אם ההנחה הרווחת מהרגע הראשון הייתה שהרוצחים הם יהודים לאומנים קיצונים.
אחרי הכול, רוב המתנחלים חיים בשטחים משום שזה המקום היחיד שהם יכולים להרשות לעצמם לקנות בו בית. והרוב המכריע של המיעוט שחי שם מסיבות אידאולוגיות, מזועזע ממעשי אלימות כמו זה שהביא למות עלי הקטן ואביו.
לפיכך, דני דיין, לשעבר ראש מועצת יש"ע, היה מהראשונים לבקר את משפחת דוואבשה בבית החולים. הוא הלך עם ראשי המחנה הציוני דאז, יצחק הרצוג וציפי לבני, "כדי להדגיש שבנושא הזה אין ימין ושמאל, אין תל אביב ויהודה ושומרון".
ואכן, נראה שהגינוי החריף ביותר של הפשע הגיע מצד פוליטיקאים התומכים בהתנחלויות: ריבלין, בנט, ויו"ר הכנסת יולי אדלשטיין אמרו כי מעשה הרצח איננו רק "נפשע" או "רע", אלא הוא בבחינת התרעה לכך שהחברה שלנו איננה חסינה מפגמים חברתיים ומוסריים נוראים כמו אלה שנראים, לכאורה, בצד הפלסטיני של הסכסוך.
בני עמי הם שביצעו את הפשע, אמר ריבלין. "לכל חברה יש שוליים קיצוניים. אולם עלינו לשאול: מה באווירה הציבורית מאפשר לקיצוניים ללכת בבטחה בדרך הראשית? מה הביא לכך שהעשבים השוטים מאיימים על הערוגה כולה?".
והוא הדגיש: "לא נהיה קנאים, לא נהיה בריונים, לא נהיה לאנרכיה".
זה לא מקרי שדווקא הפוליטיקאים שמתנגדים נחרצות לפתרון שתי המדינות מדברים כך. הרצח בדומא הדגיש את הקרע ההולך וגדל בין הדמוקרטים של אותו מחנה לבין (בהיעדר כינוי טוב יותר) המיסטיקנים האלימים שלו.
פוליטיקאים שתומכים במדינה אחת – כמו ריבלין, אדלשטיין ובנט – מבקשים לשלול את זכויותיהם הלאומיות של הפלסטינים, ולכן מחויבים, מבחינה עקרונית, להבטיח שהפלסטינים שיהפכו לישראלים ייהנו משוויון זכויות ומשוויון חברתי.
השקפותיהם בנקודה הזאת ידועות לציבור: הם מאמינים בדמוקרטיה, בכוחותיה המרפאים כנגד ניוון פוליטי, בתפקידה המכריע בשגשוגה של ישראל, ולכן, בהתחשב באתגרים שישראל מתמודדת איתם – בתפקידה החיוני להישרדותה.
הרצח בדומא הדגיש את הקרע ההולך וגדל בין הדמוקרטים של מחנה הימין לבין (בהיעדר כינוי טוב יותר) המיסטיקנים האלימים שלו
עבור אנשים כמו בנט או ריבלין, התמיכה בדמוקרטיה ובסובלנות איננה מס שפתיים של תקינות פוליטית. הם שבים ומביעים התנגדות פומבית לגורמים הקיצוניים בימין הדתי, במידה רבה משום שהם מאמינים שסיפוח הגדה, שהם תומכים בו, הוא בר-השגה רק בהתאם לדרישות הדמוקרטיה: האחריות להבטיח שוויון לערבים ולמיעוטים אחרים ולטפח תרבות של סובלנות בקרב הרוב היהודי.
מולם עומדת קבוצה מפוזרת אך צורמנית של אקטיביסטים, ספוגים במיסטיקה הדתית-לאומנית של תנועת ההתיישבות, שהגיעו למסקנות היסטוריות קיצוניות לגבי השנים האחרונות בישראל, מסקנות שרוב המתנחלים לא שותפים להן.
ההתנתקות מעזה ב-2005, הם מאמינים, התרחשה משום שהטרור הפלסטיני הבהיל את ההנהגה הפוליטית של ישראל עד כדי כניעה ומנוסה. לפי הפרשנות הזאת, ישראל, למרות עוצמתה הביטחונית, חלשה פוליטית ופגיעה ביותר ללחץ.
תוצאתה של הפרשנות הזאת הייתה תנועת "תג מחיר" – שנולדה כבר ב-2006, אבל השתכללה מבחינה ארגונית ומבצעית מאז 2009-2008 – קבוצה של לא יותר מאשר כמה מאות פעילים ותומכיהם, שהחלו לקבוע "מחיר" לכל פעולה של ישראל שמנוגדת בעיניהם לאינטרסים של מפעל ההתנחלויות בגדה.
"תג מחיר" עוצבה כתשובה לטרור הפלסטיני, ולכן ביקשה ללמוד – ובמידה מסוימת לחקות – את אופן הארגון ואת ההיגיון האסטרטגי של הטרור הזה.
המטרות נקבעו על פי הערכתם של הפעילים את נקודות החולשה של המדינה: היות שהמדינה כביכול דואגת לזכויות הפלסטינים, יש להשחית רכוש פלסטיני ולהכות אזרחים פלסטינים; היות שהמדינה מתייחסת ברצינות רבה לדוחות ולתביעות של קבוצות שמאל המגינות על פלסטינים, יש לתקוף שמאלנים; אפילו צה"ל, שמזוהה עם עוצמתה וריבונותה של המדינה, הפך למטרה.
הרצח בדומא, שנושא את החותמת של "תג מחיר", שונה מרוב ההתקפות האחרות שדמו לו רק מבחינת החומרה – לא מבחינת הכוונה או השיטה.
ועדיין, יש חשיבות לתוצאות. בדומא תינוק נשרף למוות, והנשורת מזעזעת את הימין המתנחלי עד היסוד. האידאל של ארץ ישראל השלמה נותר על כנו, אבל ריבלין, אדלשטיין ובנט, לצד רבנים ואנשי חינוך, הוכיחו את החברה הישראלית, והציבו סימן שאלה על הבסיס המוסרי לשיח האלים שהתפתח בימין המתנחלי.
אבל הגינויים והביקורת, האדרת הסובלנות, תכנית הלימודים החדשה והחשש ליחסי יהודים-ערבים בעתיד – כל אלה עוקפים את שורשיו האמיתיים של הפיגוע בדומא, חטא המחדל של ישראל ושל הפוליטיקאים מהימין שעמדו בראשה במהלך רוב שני העשורים האחרונים. בלעדיהם, הפיגוע בדומא, וכל ההיסטוריה של אלימות נגד פלסטינים שהגיעה שם לשיאה, לא היו מתאפשרים.
לא לראות את הרע
הגדה המערבית היא שטח כבוש. אין זו קביעה של ועדת חקירה של האו"ם או של פעילי חרם בקמפוס; זהו החוק הישראלי.
במונחים משפטיים טהורים, החוק הבינ"ל מתיר שלטון כיבוש צבאי על שטח שנכבש במלחמה כחלק בלתי נמנע מהמלחמה. ההסכמות הרלוונטיות אפילו מגדירות את הזכויות והאחריות של הכובש – כמו גם את אלו של הנכבש.
אבל לפי הכללים האלה, שמנוסחים למשל בהסכמות ז'נבה מ-1949, על שלטון צבאי כזה להיות "ארעי", עד להשגת פתרון פוליטי. 52 שנים לאחר כיבוש הגדה המערבית, ישראל עוד לא החליטה מה לעשות בה. להוציא את מזרח ירושלים, היא לא סיפחה את השטח, ומסיבות מורכבות ושזורות זו בזו של ביטחון לאומי, נוחות פוליטית, נרטיבים של זהות לאומית ועוד, היא גם לא נסוגה ממנו.
התושבים הפלסטינים בגדה המערבית חיים בלימבו של שייכות לאומית והגדרה עצמית. הם אינם אדונים לגורלם הקולקטיבי
רבות מההשלכות של המצב הזה ידועות היטב. הברורה שבהן: הפלסטינים בגדה המערבית אינם ישראלים ואינם אזרחים של מדינה משלהם. הם חיים בלימבו של שייכות לאומית והגדרה עצמית. הם אינם אדונים לגורלם הקולקטיבי.
אבל יש לכיבוש משמעות נוספת, פחות גלויה לעין אבל לא פחות הרת אסון: שטח שאינו מסופח אך גם אינו מוכנע, הוא שטח ללא מקור ברור לריבונות ולחוק.
בפועל, הגדה המערבית היא אזור של הפקרות משתוללת. הצבא, ששולט בשטח הזה, כשל לא רק מלשרש את התקפותיה של תנועת "תג מחיר" נגד הפלסטינים, אלא גם מלמנוע התקפות יהודיות על מתקנים של הצבא עצמו.
אבל כשליו אינם מסתכמים רק באי-מניעת אלימות. הוא עדיין צריך לכונן מערכת איזוּר ותכנון שתחליף את רישום המקרקעין הרופף והלא אמין של הכיבוש הירדני מלפני 1967, או להסדיר את הבנייה הלא חוקית, הן בצד היהודי והן בצד הערבי.
הצבא מבין היטב חלק אחד ממשימתו בשטחי הגדה – להגן על ישראל, לנטרל איומים נגד ישראלים ולאבטח את גבולה המזרחי של המדינה. אבל הוא לא באמת יודע איך לבצע את החלק האחר של תפקידו – לנהל את החיים האזרחיים שם עד שיימצא פתרון פוליטי שיסיים את הכיבוש הצבאי. הוא יכול להילחם בטרור, אבל אחרי 52 שנים בשטח, הוא עדיין מתקשה ולרוב נכשל בניהול האזרחים.
החולשה הזו היא אחת הסיבות לכך שישראל הסכימה להקמת רשות פלסטינית, שהייתה ניסיון לאפשר לפלסטינים למשול באזרחיהם – ומעין הקדמה למדינה פלסטינית – במקום לכפות על הצבא להמשיך למשול בהם בצורה גרועה.
הסיבה להישגיו הלא מרשימים של הצבא בשליטה על האזרחים איננה היעדר יכולת, אלא היעדר דמוקרטיה. סדר העדיפויות של הצבא ינבע תמיד, באופן טבעי ובלתי נמנע, מהאינטרסים המובְנים שלו כארגון. לכן, הצבא תמיד יפעל בראש ובראשונה בשירותם ולהגנתם של הישראלים בגדה, ולא של הפלסטינים.
דבר זה נכון לא רק משום שרוב המפקדים הבכירים הם יהודים ורוב הישראלים בגדה המערבית גם הם יהודים. אפילו קצינים דרוזים ובדואים עסוקים יותר בהגנה על ישראלים מאשר במילוי החצי השני של תפקידו של המשטר הצבאי.
הסיבה לכך בסיסית יותר: הישראלים מצביעים בבחירות. לישראלים יש גישה לשלטון שמעבר ומעל להיררכיה הצבאית. אם צה"ל מאכזב את הישראלים, הגנרלים צריכים להתמודד עם זעם הפוליטיקאים הממונים עליהם. בדמוקרטיה הישראלית, הצבא בסופו של דבר צריך למסור דין וחשבון לעם, והוא יודע את זה.
אבל הוא לא מוסר דין וחשבון – ולכן אינו מקדיש תשומת לב – לאנשים שאין להם חלק בכוח האזרחי הזה, שאינם אזרחים ישראלים, ולפיכך אינם מקור הסמכות והלגיטימציה של הצבא. כמוסד, לפני שעניינים של מדיניות או אידאולוגיה בכלל נכנסים למשוואה, הצבא פשוט אינו מוכשר מבחינה פסיכולוגית לפעול כמסגרת קבועה לניהול החיים האזרחיים בגדה המערבית.
הצמיחה באין מפריע של תנועת "תג מחיר" מדגישה לקח מפחיד, שהיה צריך להיות ברור לישראלים: מוסדות, כמו עמים, מונעים מתפיסתם את האינטרסים שלהם. הרעיון הזה עומד בלב הדמוקרטיה.
אם הצבא ששולט בגדה המערבית אינו חייב דין וחשבון לפלסטינים כשם שהוא חייב לישראלים, הרי זה בלתי נמנע שלא יבחין בסבלם ולא יביא אותו אל קצו לפני שאותו סבל יהפוך לנטל עבור אדוניו הפוליטיקאים של הצבא.
דבר זה הוא בלתי נמנע לא רק במקרה הקיצוני של כיבוש צבאי; זוהי אמת אוניברסלית. היעדרה של דמוקרטיה בגדה הופך אפילו את המוסדות הישראליים המבוססים על דמוקרטיה לפגיעים לחוליים הנובעים מהיעדר אחריותיות מוסדית.
במשך 52 שנה, דמוקרטיה ישראלית חזקה התקיימה לצדו של הכיבוש הלא דמוקרטי הזה. מנגנוני הביטחון של המדינה – צה"ל, השב"כ, המשטרה, ואפילו בתי המשפט והפרקליטות – שיודעים את מקומם ופועלים ללא לאות להגנתם של הישראלים, לא מיהרו להגן על הפלסטינים, לא נקטו אמצעים חמורים נגד האלימות של טרוריסטים ישראלים נגדם, בה בשעה שריסקו את ארגוני הטרור הפלסטיניים, הגדולים והמאומנים יותר לאין שיעור, שמאיימים על ישראלים.
בסופו של דבר, בעיית "תג מחיר" איננה כישלון של מפקד או של פוליטיקאי מסוים, אלא של מערכת שאין לה עניין מובנה ברווחת אלה הנתונים לשליטתה.
חוצים את הקו הירוק
בעקבות הפיגוע בדומא, הקבינט בראשות ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ובתמיכת בנט ואחרים בימין, מיהר לפעול להרחבת אחד מאמצעי השליטה הלא דמוקרטית של הצבא בפלסטינים: מעצר מנהלי, ללא משפט, של חשודים בטרור.
השב"כ ביקש היתר להשתמש באמצעי זה על בסיס מבצעי. זהו כלי חשוב בארסנל שלו, על מנת, במילותיו של הארגון, "לרסק את התשתית" של תנועת "תג מחיר".
אחרי דומא, לטרור היהודי יש עכשיו נוכחות ניכרת בתודעתה של מערכת הביטחון – "תשתית" שאפשר "לרסק", ולא רק חבורה של פרחחים שאפשר להתעלם מהם. אין זה מקרה שהשינוי הזה היה צריך להתחולל בראשם של הפוליטיקאים לפני שיכול היה להתרחש בתרבות המוסדית של שירותי הביטחון.
זו הייתה החלטה לא קלה, אבל היא התקבלה ללא היסוס.
כל מעצר מצריך את אישורו של פרקליט המדינה, ואפשר לערער בבג"ץ. אולם ההגבלות המשפטיות האלה לא הובלטו בהצהרות של השרים על ההחלטה.
טרוריסטים יהודים אינם שונים מ"אחיהם", אמר בנט לאחר ההצבעה – והתכוון בכך לטרוריסטים איסלאמיים פלסטינים שרצחו יהודים. בימים שלאחר מכן שרת המשפטים, איילת שקד, אפילו הביעה את הדעה שעונש מוות על מעשי טרור צריך לחול גם על טרוריסטים יהודים.
ההצהרות הללו היו מאירות עיניים. הדחף הפוליטי שהניע את החלטת הקבינט לא נבע משיקולים מבצעיים או משפטיים-חוקתיים, אלא מהרצון להכות על חטא על ידי התנערות מאותם גורמים. למעשה, הימין הישראלי השתמש נגד חסידי "תג מחיר" בכלי הנשק החזק ביותר בארסנל שלו: הוא לא רק הרחיק את עצמו ממעשיהם, אלא הוציא אותם מכלל הסולידריות הלאומית עצמה, שעבור רוב הישראלים היהודים מתגלמת בראש ובראשונה בדמוקרטיה הישראלית.
יהודים אלה הפכו זרים לנו בשל מעשיהם; הם אינם ראויים לנאמנות, לדמוקרטיה ולאחריות ההדדית שלנו. וכך הוא שלל מהם את הגנות הדמוקרטיה, הפך אותם ל"לא יותר טובים" מהטרוריסטים הפלסטינים. הוצאתם מהכלל, יותר מאשר שלילת ההגנות המשפטיות, הייתה החלק המהותי של האקט זה.
במעשה זה של הקבינט, העברת אנשים מסוימים מרשימה אחת לאחרת, הוא הכיר בחוסר האיזון שבין ישראל הדמוקרטית לבין הגדה המערבית הלא דמוקרטית – ובאופי הגמיש של החלוקה הזאת.
האפשרות למעצר ללא משפט חצתה עכשיו את הקו הירוק. הוואקום המשפטי של הכיבוש, לקוּנה זמנית שהתקרבה אז אל סוף העשור החמישי שלה, שלח זרוע הססנית אל הגוף האזרחי הדמוקרטי של הריבונות הישראלית – כדי להגן על הגוף האזרחי הזה מכשליו של אותו כיבוש עצמו. כמו החברה החרדית ושליסל, בהתנערותה מהפיגוע בדומא, ישראל הוכיחה שבמובן חשוב היא נושאת באחריות לו – לא בגלל מעשיה, אלא בגלל חוסר המעש שלה.
ישראל מנהלת מדיניות לא-דמוקרטית בלתי מוגבלת, מבלי להקדיש מחשבה רצינית להשלכות על הפלסטינים – ועל עצמה
אין בכל זה כדי לטעון שישראל טועה בוויכוח עם הפלסטינים סביב השאלה במי יש לתלות את האשמה להמשך הכיבוש. השאלה אם הפלסטינים אינם רוצים או אינם יכולים להגיע לפשרה, או שמא הפוליטיקה הישראלית אינה מסוגלת לרסן את חסידי הסיפוח הימניים שלה, אינה רלוונטית לטענה המוצגת כאן: כל כיבוש צבאי טומן בחובו אי-צדק מובנה וסכנה להתנוונות הדמוקרטיה.
אולי יהיה מוגזם לצפות לסיומו של הכיבוש בזמן הקרוב. הניסיון בעזה מלמד שנסיגה מהגדה כנראה איננה הפתרון כפי שמתעקשים משקיפים זרים כה רבים.
אבל גם אם ישראל צודקת בוויכוח הפוליטי באופן מוחלט, והמסגרת המשפטית של הכיבוש עדיין נחוצה, הדבר אינו פוטר את ישראל מחטא המחדל שהוביל להתקפת הטרור בדומא. בעוד ישראל מחכה לפתרון שיביא לסוף הכיבוש, כשהיא נעה בין הדחפים הרבים בפוליטיקה שלה (ושל הפלסטינים) בנוגע לעתיד הגדה המערבית, היא מרשה לעצמה לנהל מדיניות לא-דמוקרטית בלתי מוגבלת, מבלי להקדיש מחשבה רצינית להשלכותיו של משטר כזה על הפלסטינים, ועל עצמה.
אם ישראל הייתה מתייחסת ברצינות ללקונה המשפטית והדמוקרטית בגדה המערבית, היא לא הייתה מגלה אדישות לנוכחותם ההולכת וגדלה של טרוריסטים יהודים קיצונים התוקפים את הפלסטינים החיים שם.
היא לא הייתה מוצאת את עצמה – כפי שכבר קרה כמה פעמים בעבר כשהיה עליה להתמודד עם טרוריסטים יהודים בגדה המערבית חסרת החוק – מרחיבה את חוקי הכיבוש הצבאי אל תוך גבולות הדמוקרטיה הישראלית.
הסכמתה של ישראל להיעדר החוק הזה היא בחירה. השתיקה מחרישת האוזניים של הקהילה החרדית סביב הומוסקסואליות גם היא בחירה. אף אחת מהן לא הסיתה לפשע או רצתה שיבוצע בשמה – אבל שתיהן כשלו, באמצעות בחירה מודעת, לקרוא תיגר על מבצעי הפשעים ועל רעיונותיהם.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם