1
מרץ, שבוע ראשון. קו הרכבת המחבר את ברוקלין ללב מנהטן הוא אחד העמוסים ביותר בעיר, ואחראי לפריחתן של שכונות כמו וויליאמסבורג. 10 דקות נסיעה בסאבווי, צינור החמצן של העיר (ובדיעבד צינור המוות), ואתה בשוק האיכרים של יוניון סקוור.
הו, עונת הגזרים הצבעונים. נסיעה שגרתית, בעמידה כמובן, לצד עשרות היפסטרים מטופחים, תיירים מכל העולם וסטודנטים בחופשה – עברה בקריאת מודעות פרסומת לליין מקומי של מחבתות סגסוגת אפנתיות.
רק ביציאה נפל האסימון. הרכבת הייתה מלאה באנשים, כולנו עמדנו צפופים, שמענו את הנשימות אחד של השני, ובכל סיבוב של הרככת פגשנו יד זרה על מעט נקודות האחיזה. בחזרה הביתה התקבלה ההחלטה לא לנסוע יותר בתחתית, ולהשתמש בשירותים של אפליקציית ההסעות השיתופיות "ליפט".
אלו היו ימים שבהם הנתונים מסין היו מדאיגים, אבל דונלד טראמפ דיבר על היסטריה מוגזמת אשר נועדה לשרת את הדמוקרטים, שהיו אז בשיא המירוץ בין ברני סנדרס לג'ו ביידן. ביידן התחיל אז לצבור פור מפתיע על יריבו.
הניו יורקרים לא מאמינים למילה שיוצאת לנשיא מהפה, אבל מצד שני אף אחד אחר לא עלה עבורם למגדל וצלצל בפעמוני האזהרה. ובכלל, יש גורם סמכות עבור הדור הזה? למדנו לנהל את עצמנו, לעצב וללטש את הזהות שלנו בעזרת הרשתות החברתיות, להציף את הגוף שלנו ב"סופר-פוד" (ואז ללכת למסעדה ולזלול המבורגר וטוגנים), לחזק את הכושר בשעות ג'ים רבות (במקום לעצב איזה עמוד שדרה הכרחי של מקבל החלטות בוגר בעידן כאוטי) ובעיקר להילחם לבד את המלחמה של עצמנו. אנחנו חסיני אש.
בשבועיים הבאים ימשיכו הצעירים לנסוע ברכבות ולמלא את הפארקים, במיוחד בסופי השבוע שטופי השמש. זו מחלה שפוגעת בעיקר בזקנים, דיווחה התקשורת וסיממה את מנורות האזהרה הפרטיות. העיקר שיש סלק אורגני בדוכן.
בתחילת החודש עוד ישבנו במסעדה סינית שכונתית בוויליאמבסורג. שנאת האסייתים ("הנגיף הסיני"), ברוך השם, לא חדרה לפה. הסתמסתי עם כמה אורחים שהוזמנו לביתנו לשבוע הבא. "אם לא נחלה בשפעת", הוסיף אחד מהם הסתייגות קלה.
"טפו טפו טפו", עניתי בלי לחשוב, מבוכה שנועדה להדחיק חשש עמום. "בגלל זה התחלתי לכבוש לימונים", הוספתי. "תאמין לי", ענה. שתקתי. אחר כך ביקשתי חשבון. על השולחן נותרה חצי קערה עם קלמרי מטוגן בקמח תירס ששחה ברוטב דביק ומתוק.
בתחילת החודש עוד ישבנו במסעדה סינית שכונתית בוויליאמבסורג. שנאת האסייתים ("הנגיף הסיני"), ברוך השם, לא חדרה לפה. הסתמסתי עם כמה אורחים שהוזמנו לביתנו לשבוע הבא. "אם לא נחלה בשפעת", ענו לי
2
מרץ, שבוע שני. דקה מהבית הבית החדש אליו עברנו בשבוע השלישי של פברואר, הממוקם בחלק הדרום-מערבי של וויליאמסבורג, מתחיל המתחם הגדול של חסידות סאטמר.
שלטים ביידיש תלויים על עמודי התאורה, בתים צפופים עם חצרות משותפות, אוטובוסים צהובים דקים וארוכים של תלמודי התורה. בעיני הם היו סימן של שפיות בשכונה היאפית המוגזמת הכה בטוחה בעצמה, בה יש קיום גם לחנות אקולוגית שמוכרות צנצנות ריבה ריקות ב-8 דולר, לפני מס.
משהו השתנה בפורים. לאורך כל הלילה נשמעה, גם מבעד הזכוכית בקומה התשיעית, מוזיקה חסידית נלהבת שהלכה והתעצמה למחרת.
מזג האוויר הנפלא שכה לא צפוי למרץ, תרם לתחושות האופוריה ברחובות. כאילו נקלעת למסיבת טראנס גדולה שמאיימת לבלוע אותך בעוצמתה ובזרותה. טנקי המצוות של חב"ד המשיכו לדהור, וכמעט להאפיל על הרכבות שחצו את גשר וויליאמסבורג.
למחרת הגיע החשמלאי החרדי החביב לבית לסיים את העבודה שהתחיל לפני כמה ימים (בבתים רבים בניו יורק אין תאורת תקרה בחדרים ובסלון).
שאלתי אותו מה קרה בפורים. גם במהלך שנות עבודתי ככתב לענייני חרדים לא נתקלתי בסוג כזה של אנרגיה דתית חסרת מעצורים. "שום דבר מיוחד", הוא אמר. "פורים".
בדיעבד, חגיגות פורים מסומנות כאחד המוקדים הגדולים להתפרצות בקהילות החרדיות בניו יורק. וויליאמבסורג, קראון הייטס (דרישת השלום של השכונה, בה ריכוז גדול של חסידי חב"ד, נחתה כעבור שבועיים בבן גוריון עם עשרות אברכים שאובחנו כחולים. בסטטיסטיקה של ניו יורק הם בכלל לא רשומים).
משהו השתנה בפורים. לאורך כל הלילה נשמעה, גם מבעד הזכוכית בקומה 9, מוזיקה חסידית נלהבת, שהלכה והתעצמה. גם במהלך שנות עבודתי ככתב לענייני חרדים לא נתקלתי בסוג כזה של אנרגיה דתית חסרת מעצורים
הימים לאחר החג היו מהקשים שידעה הקהילה. אופה המצות של הרבי הלך לעולמו לאחר שנדבק בנגיף, כמוהו גם בעל חנות צעצועים ידועה. "שריפה בוערת עכשיו בקהילה שלנו רח"ל", הוציאו רבני קראון הייטס הודעת חירום, ואסרו על בני 65 ומעלה להגיע לבתי הכנסת. בוויליאמסבורג, תפילות השבת עברו למגרשי החניה שהחסידים שומרים בהם מרחק. יש שבחרו להתפלל על הגג.
3
מרץ, שבוע שלישי. המסרים הסותרים של הנשיא כבר הצטברו בזה אחר זה, ועדיין אין היגיון בשיגעון (10.2: "עד אפריל זה יגמר. כשהטמפרטורות יעלו". 27.2: "זה הולך יום אחד, כמו נס, להיעלם". 6.3: "כל מי שצריך בדיקה – ייבדק. יש להם את הבדיקות והבדיקות נפלאות"). לפי טראמפ, מה שעומד בראש סדר העדיפות במשבר הוא יציבות הכלכלה האמריקאית, וכמובן וול סטריט, שנמצאת בימים האלו במניה-דיפרסיה (למה אף אחד לא סוגר את המסחר עד הודעה חדשה, שואלים אזרחים רבים).
על הרקע הזה מתגלה המבוגר האחראי – מושל מדינת ניו יורק, אנדרו קואומו.
אם אפשר לשים את הנ.צ. שסימן לאזרחים שמשהו רע קורה פה, זו ההנחיה שנתן המושל בצהרי ראשון, כי החל משמונה בערב המסעדות והברים ייסגרו עד תום המשבר. בעיר שמסעדות הן ברמוטר קיומי, זו הייתה צפירה עולה ויורדת בלופ אינסופי. בשש בערב ירדנו לומר שלום לבר מעבר לרחוב, שאימצנו בחודש הראשון לשהותנו בשכונה. "סגרנו כבר מהצהרים", עדכנה השפית התפעולית.
המסר של קואומו נקלט, ורוב המסעדות, הברים ובתי הקפה סגרו את הדלתות. חלקם הודיעו שיעבדו במתכונת טייק אווי. כעבור כמה ימים כבר ידווחו העיתונים כי השליחים שהמשיכו לעבוד כרגיל, והגיעו מידי יום מהשכונות המרוחקות בקווינס בסאבווי, עומדים בתור עם מסכות מחוץ לבית החולים Elmhurst ברובע, לאחר שגילו סימפטומים של המחלה. חלקם, שאינם בעלי ביטוח רפואי, הגיעו מאוחר מדי.
המונולוגים שיתפרסמו בימים הבאים מבית החולים, כמו גם ממרכזים רפואיים אחרים, מצמררים. אחיות ורופאים שמספרים בשידור חי בטלוויזיה על מחלקות שלמות aהוסבו לקליטת חולי הקוביד-19, ועל החשש – שהופך לממשי מרגע לרגע – שמלאי מכונות ההנשמה בעיר אינו מספיק.
באותו היום הבניין שלנו התרוקן. בני המזל נסעו לבתי הנופש שלהם בהאמפטונס או באפ-סטייט ניו יורק. מעטים נותרו בשכונה.
ליגת ה-NBA, עוד סמל אמריקאי, הושבתה (ובכך סללה את הדרך לביטול או דחיית אירועי ספורט נוספים בארה"ב ובעולם – ובראשם האולימפיאדה).
בימים הבאים קואומו לא עצר. מדי יום כינס מסיבת עיתונאים, זרק נתונים מפחידים על עקומות המוות וההדבקה, זעק לעזרה, נתן הנחיות חדשות כמו סגירת בתי הספר ואיסור התקהלות, ובעיקר התעמת עם הנשיא טראמפ.
ההאשמות הוציאו את טראמפ מדעתו. המושל, בעיניו, הוריד את השאלטר על העיר. אבל הקמפיין של קואומו השפיע על מקבלי ההחלטות: הקומפורט, ספינת בית החולים של חיל הים האמריקאי, בדרכה לנהר ההדסון; בעיר מתחילים לבנות בתי חולי זמניים – אחד מהם במרכז הכנסים ג'אביטס במנהטן, שני בקווינס, במרכז הטניס של ה-US Open.
וגם הספר התקשר והודיע כי התור למחר מבוטל.
בתחילת השבוע, קואומו רתח מזעם על הדור הצעיר: הם מרגישים מחוסנים מהנגיף, ומנצלים כל יום שמשי להתגודד בפארקים. בפרוספקט פארק בברוקלין, מאות משתזפים בשלווה לא מובנת. רק לאמת אזימוט: מעבר לכביש ניצבת שכונת קראון הייטס.
לקואומו אין סבלנות. הוא מורה למי שלא עובד בעבודה נחוצה להישאר בבית. הפער בין ההנחיות של הממשלה למקומיות יוצר תחושה של שתי אמריקות. "הוא רוצה להרוג את כל הניו יורקרים", מסמנים הדמוקרטים ברשתות החברתיות את טראמפ.
לקואומו אין סבלנות. הוא מורה למי שלא עובד בעבודה נחוצה להישאר בבית. הפער בין ההנחיות של הממשלה למקומיות יוצר תחושה של שתי אמריקות. "טראמפ רוצה להרוג את כל הניו יורקרים", כותבים ברשתות החברתיות
התקשורת, מצידה, מסמנת את ניו יורק כפצצה אפידמית מתקתקת. אבל אתה יודע שהנצרה כבר השתחררה.
שוק הצריכה מגיב מיד. אין אלכוג'ל בסופרים, קניית נייר טואלט מוגבלת לגליל אחד, ולכו תשיגו שקית של שעועית יבשה. אפילו כדור הפלא הפופולרי למערכת החיסונית, הסמבוק השחור, אזל. "הול פוד מרקט", הרשת הקמעונית שנרכשה על ידי אמזון והפכה לאחד הסמלים הגדולים של הצרכנות "הנכונה", מודיעה כי ההזמנות יגיעו ביומיים איחור. גם חברות אחרות מודיעות כי סל החיים השבועי לצרכנים יתעכב.
בזמן שאתה עורך מחקר רשתי האם צריך לחטא קרטון מהסופר, קופצת לך פרסומות של חברת האופנה הנחשקת Rag & Bone. קולקציית האביב ב-25% הנחה. בימים נטולי קרונה, חולצת שרוולים מונוכרומטית שלהם מתומחרת ב-220 דולר צפונה. הנראות הצרכנית הבוטה, אולי אחד המאפיינים הכי גדולים של העיר הזו, משדרות המותגים, דרך החנויות המעוצבות בסוהו, ועד בוטיקי הצעירים בברוקלין, התפוגגה ומתכנסת לרשת. סקסי כמו קניות מעלי אקספרס.
אבל זה משחק ילדים: אמריקה משלמת מחיר יקר על תרבות הקניונים. תמונות שצולמו באמצע מרץ בקניון הגדול של רובע הקווינס, הראו תנועה עצומה של קונים. צלחת פטרי גדולה, בדיוק כמו קווי הסאבווי המרכזיים ברבעים.
כל אדם, עסק, בניין, מוסד – בונה רגולציה עצמאית להתמודדות עם המגפה. המעדנייה Marlow & Daughter שמעבר לכביש, מעמידה בקבוק של נוזל ממית קורונה בפתח החנות, ומגבילה את מספר הנכנסים לשלושה. היא גם מסמנת בסרט דביק על המדרגה את המרחק עליו אנשים צריכים לשמור זה מזה.
התור הקטן בונה קהילתיות שכמעט נעלמה מהשכונה. רוב הממתינים לובשים כפפות גומי מניטריט (לאטקס מאובק מזיק לעור הידיים) וחובשים מסיכה רפואית שמי יודע איך השיגו אותה. הסלולרי נותר בכיס. בפנים, מחיצות פלסטיק שקופות מפרידות בין הקצב והקופאי לקונים.
הנעימות הרגעית נמחקת כאשר בחור במכנסים קצרים וזרחניים רץ מולך. אתה מנסה לעבור לצד השני של הכביש, אבל מכונית חוצה את הדרך. הוא נוטף זיעה. עכשיו גם אתה. בעיניך הוא קמיקז קורונה. לא אכפת לו המגע עם האנשים המבוגרים, לא האחריות הציבורית. רק הוא והרגליים הארורות שלו. הוא לא פולש למרחב שלך, הוא פולש לגוף. אתה שונא אותו.
הנעימות הרגעית נמחקת כאשר בחור במכנסים קצרים וזרחניים רץ מולך. אתה מנסה לעבור לצד השני של הכביש, אבל מכונית חוצה את הדרך. הוא נוטף זיעה. עכשיו גם אתה. בעיניך הוא קמיקז קורונה
מיום ליום מספר הרצים והרצות הצעירים ברחובות רק עולה, מתחרה למספרי המוות ולגרפים האדומים מהעיר ומהעולם. גם צעירים שמעולם לא רצו ברחובות, עולים על חליפות ריצה זרחניות. קשה לתאר את ההרגשה שאחד או אחת הרצים מגיחים מאחור, ולפתע אתה שומע אותם ממרחק אפס מתנשפים. אף אחד מהם לא חובש מסכה.
4
מרץ, שבוע רביעי. מועקה. ואתה מאמץ הרגלי הליכה מעוותים – רחוק מהפארק, בשבילים צדדיים. עם מרחק גדול בין אחד לשני. אבל גם הליכה יומית קצרה כמתכון לשפיות ולהצטיידות קמחים לאפיית לחמי מחמצת (כי זה מה שמרגיע אותך עכשיו, אפיה) הפכה פרומו לסרט אימה.
רגע לפני שהגענו לשוק, בת הזוג איבדה שיווי משקל, נפלה על המדרכה וצעקה מכאב. במשך דקות ארוכות לא זזה. אנשי השכונה – במיוחד המבוגרים שבהם – שהתקרבו, גרמו לחשש נוסף. "אנחנו מסתדרים, תודה", ניסיתי להרחיק את הסקרנים שהתחילו לספר על מעללי המדרכה המרוטשת שהפילה רבים וטובים. "תצלמו תצלמו", הם בשלהם. "שיהיה לכם מה לתבוע את הביטוח".
הזמנו מונית, הפעם ללא שיתוף, ובדרך התלבטנו אם לנסוע הביתה או לחדר מיון. הדיווחים שזרמו מבתי החולים הבעיתו אותנו. לאחר כמה שעות של כאבים בלתי נתפסים בבית, נמצאה מרפאה חירום שכונתית קטנה. בדרך כמעט שהתפתינו לומר לנהג לנסוע לבית החולים.
גם היום אני מסוגל לשחזר כל רגע מהשהות בחדר הרנטגן. לא מסיר עיניים מהצילומים הראשונים שעלו על המסך, רץ עם טכנאי הרנטגן להחזיק את בת הזוג שכמעט איבדה את ההכרה בצילום החזה, האחות שרצה להביא בקבוק של משקה איזוטוני בטעם לימון. הרופא התורן, בחורצ'יק צעיר ומזוקן, נקרא לחדר ועצר את הצילומים. הוא פענח את התוצאה ושלל שבר ברגל או בצלעות. המסיכה של בת הזוג נפלה על הרצפה.
5
אפריל, שבוע ראשון. לאורך כל הלילה צפירות האמבולנסים לא הפסיקו. זה הפסקול העכשווי של ניו יורק. אתה מתפלל שאימוני החליל האין-סופיים של בן השכן ימסכו את הצפירות.
ואלה התמונות של תחילת אפריל ברחובות ניו יורק: שורה של משאיות קירור לבנות (לגופות) חונות ליד בית החולים במרכז מנהטן; נדנדות יתומות בגני השעשועים של הווסט וילג'; אוהלים שמוסבים לחדרי חולים בסנטרל פראק; התחנה במרכז הסחר העולמי (WTC) שהוקמה כסמל להשתקמות העיר לאחר אסון התאומים – ורק בחג המולד האחרון הייתה מרכז של עשרות דוכני מותרות משמני זית בבקבוקים דקים ויקרים, ליין ייחודי של בשמי בוטיק וגלידה מחלב אורגני במחיר מופקע – כמעט נטושה; בבניין ממול, זוג משתזף על גג גדול ורעוע; סנאי מתקדם בלי חשש על המדרכה.
6
אפריל, רגע לפני פסח. קשה לעקוב אחרי כל דברי הנשיא. לפני רגע טראמפ הבטיח במסיבת עיתונאים בשידור חי כי כבר יש פתרון תרופתי למחלה, שמבוסס על כדור נגד מלריה בתוספת ויטמינים (ובתגובה נדירה ד"ר אנתוני פאוצ'י, מנהל המוסד הלאומי לאלרגיות ומחלות זיהומיות, שבר את המילה שלו וכינה את נוסחת הקסם איזוטרית).
אבל שבוע לאחר שהנשיא התריע כי אסור שהנזקים (לכלכלה) יהיו גדולים יותר מהדבר עצמו – הוא בישר לאומה כי הצפי הוא ל-300,000 מתים.
למחרת אמר: צפויים לנו "שבועיים מאוד מאוד כואבים" ו"הגרוע מכל עוד צפוי לנו". אי אפשר להסביר את המפנה בכלים הלוגיים העומדים לרשותנו.
שבוע לאחר שהתריע כי אסור שהנזקים (לכלכלה) יהיו גדולים יותר מהדבר עצמו – הנשיא בישר לאומה כי הצפי הוא ל-300,000 מתים. למחרת אמר: צפויים לנו "שבועיים מאוד מאוד כואבים" ו"הגרוע מכל עוד צפוי לנו"
אולי היו אלו סקרי דעת הקהל שהצביעו כי אמריקה כן מאמינה לנחיצות הסגר. אולי המראות קורעי הלב מבתי החולים של ניו יורק.
* * *
הזהירות היתרה של השכן לבניין, הפכה לנרטיב של העיר שבועיים לאחר מכן, ולהוראות הרשמיות של הממשל רק לאחר כחודש. במשך כמה ימים הקפיד הבחור הנאה והמרוחק ללבוש מסכה בכל יציאה מהבית. ביום חמישי הודיע ראש העיר ביל דה בלאזיו כי על הניו יורקים ללבוש מסכה כשהם יוצאים לשטח ציבורי.
כשאתה שומע ידיעה כזו, מיד מציפים אותך כעס – מדוע לא הסקת מסקנות שבועיים לפני? – ותחושה ששיקול הדעת שלך אינו מאוזן ומאופס. הרי בכל מה שקשור לתזונה, הפכת לאובססיבי.
* * *
אמריקה אוהבת לגלות את הגיבורים החדשים שלה בשדות הקטל. למשל, העיתונאי הבכיר כריס קואומו, שמוביל את תכנית הראיונות והתחקירים "קואומו פריים טיים" ב-CNN, והוא גם אחיו של המושל.
לפני כשבוע שיתף כי קואומו האח כי אובחן כחולה בקורונה, ומאז הוא משדר מביתו את התכנית הפופולרית. מספר בחדות מצמררת מה עובר על חולה, ושובר את המוסכמות שאימצה התקשורת בשבועות הראשונים להתפרצות. את המשפטים הבאים שום פוליטיקאי לא הצליח לבטא בכזו דיוק, ענווה ושאר רוח.
"אני מרגיש טוב", אמר. "אני מסוגל להופיע, אבל אתם לא רוצים להיות במצב הזה. אני לא יכול להיות ליד המשפחה שלי כמו שאני רוצה. אני צריך לראות אם מישהו מהם חלה. כמה זה מורכב עבורי כאב וכבעל.
"ועדיין, אין טעם לדבר עלי, למי אכפת. זה כל כך קטן לעומת מה שאנחנו מתמודדים איתו כרגע. ואנחנו נעבור את זה ביחד. סיפורים כמו שלי צצים בכל מקום. זה לא שאלה של מתי זה יקרה, אנחנו כבר בתוך זה. זה קרב, וזה הולך להיות גרוע יותר.
"אנחנו הולכים לסבול. ואתם חייבים לקבל את זה לא עם פחד, אלא בתשוקה כמעט פנטית להתגבר על הפחד. כי זו הדרך היחידה שהתמודדתם עם קשיים בחיים שלכם, ופה הסיפור אינו שונה".
ואמריקה דמעה.
"סיפורים כמו שלי צצים בכל מקום. זה לא שאלה מתי זה יקרה, אנחנו כבר בתוך זה. זה קרב והולך להיות גרוע יותר. אנחנו הולכים לסבול. ואתם חייבים לקבל את זה לא עם פחד, אלא בתשוקה כמעט פנטית להתגבר על הפחד"
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו