השיח על ישראל ודרום אפריקה מתמקד בדרך כלל בצעדיה נגדנו ובשאלה האם וכמה מוצדקת ההשוואה לאפרטהייד. כאן אצביע על היבט שונה – כיצד אמורה לפעול מנהיגות ששמה את טובת הכלל ועתידו בראש מעייניה.

היום לפני 32 שנה, ב-9 במאי 1994, בתום הבחירות הדמוקרטיות הראשונות בדרום אפריקה, התכנסה האספה הלאומית החדשה. היא בחרה בנלסון מנדלה כנשיא והוא הושבע למחרת. בכך בא הקץ על שלטון האפרטהייד, בו במשך עשרות שנים המיעוט הלבן דיכא את הרוב השחור.

טובה הרצל היא גמלאית של משרד החוץ. שרתה כקצינת קישור לקונגרס בשגרירות ישראל בוושינגטון, הייתה השגרירה הראשונה של ישראל במדינות הבלטיות לאחר התפרקות בריה"מ, ופרשה אחרי כהונה בדרום אפריקה.

יאיר גרבוז היה המורה שלי לציור.

היו לי כמה מורים לציור בשנות בית הספר היסודי – בשנות ילדותי מקובל היה ללמד ציור בבית הספר כאחת המיומנויות שאדם צריך. לא היה למיומנות הזו שום שימוש מעשי, כל מה שהיה בה זה פיתוח קואורדינציה של יד-עין ושיפור מיומנויות של המוח – אבל כיום, כשהמוח הופך לאחד האיברים הכי פחות שימושיים למרבית בני האדם בחברה האנושית, אין עוד צורך במיומנויות כאלה.

"הזמן של הדי בן-עמר" הוא בלוג אישי בזמן ישראל, הכולל סיפורים ורשמים. הדי בן-עמר הוא סופר וחבר יד חנה, שפרסם ספרים כמו "בשם שמים" ו"הביוגרפיה החולנית של הדי בן-עמר", ומביא בכתביו סיפורים אמיתיים מהחיים המשלבים הומור וביקורת.

באבו דאבי אוהבים להגיש מהלכים גדולים באריזה קטנה. הודעת הפרישה של איחוד האמירויות מאופ"ק ומאופ"ק פלוס נכתבה כמו עדכון ביורוקרטי: החלטה אסטרטגית, מדיניות עצמאית.

אבל במפרץ, גם משפט מנומס יכול להישמע כמו טריקת דלת. מאחורי הפרישה מסתתר סיפור גדול בהרבה ממכסות תפוקה: עוד פרק במאבק על השאלה מי ינהל את המזרח התיכון שאחרי הנפט: ריאד, דובאי, אבו דאבי, או אף אחת מהן לבדה.

ד"ר בלה ברדה ברקת היא מומחית לנדל"ן ופרשנית כלכלית וגאופוליטית ומחברת הספר "הנדסת העושר, התפתחות הנדל"ן מצורך אנושי למוצר פיננסי".