יעלים מקפצים במצדה, במבי נצפה בפלמחים, וציוץ הציפורים נשמע היטב ברחובות תל אביב ● יש תחושה שימי הקורונה הם חגיגה ירוקה גדולה, אבל לא מומלץ לבנות על כך שזה יימשך ● רגע אחרי המגפה, הישראלים - כמו מרבית אזרחי העולם - צפויים לחזור להרגלים המזהמים ● פסימיות זהירה לרגל יום כדור הארץ ה-50
ב-2010 היה לרון מיברג ידידי מגזין אינטרנטי שנקרא "אחר". יום אחד הוא פרסם בו פרוייקט של 100 שירי הרוק הגדולים של כל הזמנים, על פי טעמו האישי כמובן, וחשבתי אז שצריך אדם להיות סגור בבקתה בשלג העמוק במיין כשהוא לוקה ב"קדחת הבקתה", (cabin fever), כדי להשקיע מזמנו בפרויקט גדול כזה.
ואז פרסמה שם בירנית גורן את רשימת הקאברים הגדולים של כל הזמנים – רשימה שהפכה לפרויקט שפרסם כאן, בזמן ישראל, אמיר בן-דוד בראש השנה.
אכלתי את הלב. קודם כל, משום שקאברים הוא שמי השני. סטטיסטית אני מעדיף גרסאות כיסוי של מרבית השירים על פני גרסאות המקור. ג'ו קוקר, ליאון ראסל, ריי צ'רלס, ווילי נלסון – כולם ז"ל חוץ מווילי – זמרי קאברים גדולים שתמיד אעדיף לשמוע שיר בגרסתם מאשר בגרסת המחבר.
"איך לא חשבתי על זה קודם?" שאלתי את עצמי. "טוב, רד מזה. לא נשאר יותר על מה לעשות פרויקט".
ואז, בשעת לילה חשוכה ושקטה, הופיע סבא שלי בחלום.
הוא לא אמר כלום, סבא שלי. הוא רק לעס חתיכת שינקן והביט בי במבט עצוב ומאשים.
לבסוף, כשראה שאני לא יודע מה לומר, הוא נאנח ופלט: "נו?"
ואז הבנתי: אני הולך לבחור את עשר היצירות החסידיות הגדולות מכולם.
כמו בפרויקטים שקדמו לשלי, מדובר בטעם אישי בלבד ואין לראות בו קוד מחייב. סדר היצירות המוזיקליות אקראי, ואינו מסמל דירוג כלשהו, כי הטרגדיה היהודית הייתה דומה למדי לכל אורך ההיסטוריה. כמו שאמר לי פעם מישהו בעל תואר שלישי בהיסטוריה יהודית – "תמציתו של כל חג יהודי היא כדלקמן: רצו להרוג אותנו, הרגנו אותם, בואו נאכל".
והדברים ידועים.
אלא שכאן, במקרה שלנו, הדברים קצת שונים: "רצו להרוג אותנו, הרגנו אותם, בואו נשמע את המוזיקה שליוותה את כל התהליך".
מסתבר שישראל זוהר, נגן קלרניט בפילהרמונית, הוא מנגני הקלרניט המבוקשים בימינו.
הקשיבו למוזיקה ותראו את המגפיים של טוביה החולב בבוץ של העיירה היהודית בפולין, את זקנו העבות של השויחט של העיירה, דמותו הגמלונית מבקרת אצל נשות העיירה בביתן כשהבעלים יצאו לשדה (לפחות אצלנו בשכונת "מפדה" בדרום רמת-גן כך זה היה, בשנות ה-50', אם כי הגברים לא יצאו לשדה אלא למשרדי ההסתדרות או הסוכנות או לעיסקיהם הבורגניים הקטנים).
אפשר כמעט להריח את השינקן והשפק שכולם מחביאים בארון הקרח הביתי, ואוכלים בערב חתיכה עם פרוסת לחם שחור וקצת בצל חי. מממ… א-מחייה!
מי שאינו שומע מבעד לצלילים הללו את קריאות הקוזקים ואת זעקותיה של סבתא של סבתא של סבתא שלי נאנסת בידי קוזאק בפוגרום, אין לו לב בכלל, או שהוא שמאלני חמוץ שלא שייך בכלל לעם היהודי.
השגיחו היטב על הלחמניה המתוקה, כי זה כל מה שהקציבו לכם ללוות חמישה סוגי סלטים מקופסה בצלחות קטנות – סלט תפוחי אדמה, חומוס, טחינה, פרוסות דקות של גזר חריף ומוחמץ וחצילים במיונז בתיבול שום רקוב – והשכן לשולחן חומד את הלחמניה שלכם.
חכו שתתחיל החופה והוא יצטופף עם שאר האורחים לטקס שבו לא רואים כלום ושומעים רק את הרבי מטיף ואת כולם מוחאים כפיים ואין לכם מושג על מה, ואז תוכלו לגנוב את לחמנייתו, וגם להביא קרוב אליכם את הקנקנים של מיץ התפוזים ומיץ האשכוליות. מי שלא היה בחתונה יהודית לא יבין זאת לעולם.
זוכרים את הקטע המצמרר מהסרט "גברים במלכודת" שבו רוני קוקס מנגן בגיטרה ובילי רדן בתפקיד נער עם פיגור שכלי מנגן בבנג'ו? הקטע קרוי "Dueling Banjos" – "דו-קרב של בנג'ואים" – והוא אחד הקטעים הגדולים בקולנוע. הקטע הנוכחי הוא הדבר הקרוב ביותר אליו: דו-קרב בין כלייזמרים של מוזיקה יהודית לבין נגנים של מוזיקה צוענית. מי יתן ראשי בין שדיה של הצוענייה המנפנפת בהם מול הרב – לתחוב את ראשי לשם ולמות.
אם הקלרניט הוא הכלי מספר אחת במוזיקה יהודית וחסידית, הכינור שני לו בחשיבותו, ומי כמו יצחק פרלמן יודע. הקשיבו בסבלנות לקטע הארוך במיוחד הזה, ותבינו איך היה נשמע בלוז יהודי אם היהודים היו הולכים לקטוף כותנה ולא שולחים לשדה את השווארצעס לעשות במקומם את העבודה השחורה.
ההיסטוריה היהודית כולה בקליפת אגוז במוזיקה הזו – שריפת בתי מקדש, גלות, שחיטה, פוגרום, נדודים, תחום-מושב, פוגרום נוסף, גלות, נדודים, שחיטה, קוזאקים, צוררים, התאבדות המונית על קידוש-השם, נדודים, פוגרום, צורר נוסף – טוב, אני חושב שהבנו את הפרינציפ.
אפשר לשמוע היטב בין הצלילים את קרונות המשא בדרכם למחנות, ואם תקחו שאיפה גדולה, תוכלו אפילו להריח את העשן מהמשרפות. פיסת היסטוריה יהודית אופיינית – אני דור שני לשואה, קרוי על שם קרוביי שנשרפו במטהאוזן, אמא שלי החזיקה סבון שטענה שהוא עשוי מיהודים בארון הבגדים שלה, בטענה שיום אחד היא תראה לעולם מה הנאצים עשו, אז תרשו לי לאבד את זה.
גם הכנר שליד דייויד קרקאואר, שלבוש כאילו בזה הרגע שוחרר מהמחנות על ידי הרוסים, נראה כאילו שרף פיוז אי-שם בסיקסטיז ואיבד את זה גם. אני חושב שלזה קוראים פיוז'ן של תרבויות.
בשביל חוויה מושלמת מהמוזיקה של טריו קראקע יש להרכיב משקפי תלת-מימד, ולהיכנס אל תוך ציור של שאגאל (שאינו מופיע בקליפ). בואו נרחף החוצה מתוך החלון ונעוף מעל לגגות העיירה, כלה עם הינומה תחלוף על פנינו עם הראש לאדמה, גדר עץ תעמוד בדרכנו בין שני עננים, ונשמור על הראש שלא נחטוף בעיטה מרגל של עז שעוברת לנו מעל. הלקח הוא שבפעם הבאה נוסיף עוד מאה שקל ונקנה את האסיד ממקור מהימן.
אני יודע שזה נשמע כמו בדיחה נדושה, אבל יש דבר כזה, להקת הכלייזמרים של קראקוב. במוזיקה מורבידית באופן מיוחד אפשר לעקוב אחרי יהודה המכבי, בר-כוכבא, הקנאים, צה"ל במלחמת לבנון הראשונה והשנייה – כל מקום בהיסטוריה היהודית שבו התחלנו כמו גיבורים גדולים ובהמשך אכלנו חָזוּק בישבן.
אם היו חילוקי דעות בנושא, הקטע הבא הוא ההוכחה הטובה ביותר לכך שיש בהונגריה גראס ושהוא איכותי ממדרגה ראשונה. איך אחרת אפשר להסביר את התנהגות הקהל בפסטיבל סזיגט בעת ההופעה, כשהתלהבות כמו שהוא מפגין כאן לא ראיתי גם בהופעות של סנטנה ואריק קלפטון. איך, אם לא בהבנה שכולם דפקו באנג רציני לפני שנכנסו לאולם?
אין דרך טובה יותר לסיים פרויקט מדכדך מאשר בשיר המדכא מכולם: "התקווה". זה לא שאני מציע כאן לבחור כיום למדינה המנון חדש שייקרא "האכזבה" או משהו, ממש לא. אבל אם יום אחד הכנסת תחליט על כך, זו תהיה אחת ההחלטות המעטות של הכנסת שאותה אקבל בהבנה.
בכל זאת, כדי לסיים באקורד צורם במיוחד, חיפשתי גרסה מדכאת באופן חריג של ההמנון הלאומי, ומצאתי את הצירוף הבא: התקווה (!) בגרסת ראפ (!!) בצרפתית (!!!)- היש מדכא מזה?
אז לשנה הבאה בירושלים הבנויה.
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
בערב ראש השנה תשפ"א נגיף הקורונה העמיד למבחן את המאמין מול אלוהיו. במבחן הצורך מול ערך קדושת החיים, קרס הערך. גולם הפולחן קם על יוצרו.
זה היה רק עניין של זמן עד שהמפגש הבלתי אמצעי של נגיף הקורונה עם חברת השבטים הישראלית יחולל קטסטרופה לאומית. ערוצי החדשות יכולים לפמפם כל היום את ההתנהלות והמנהיגות הכושלת. אבל אם מקלפים מעט את פני השטח מגלים כי ההתנהלות והמנהיגות הם רק סימפטום לכישלון מובנה ובלתי נמנע.
החברה הישראלית היא חברת קפסולות משוסעת לשבטים כאוטונומיות מגזריות. סוג של תתי מדינות לעמים שונים. לכל תת מדינה מערכת חינוך נפרדת, אינטרסים משלה ונציגים שאוחזים בשלטר פוליטי. בתנאים אלה, כל החלטה היא תוצר של מערך איזונים ופשרות בין הרצונות, הזכויות והאינטרסים הסותרים של קבוצות הלחץ. כך, לא ניתן להכחיד נגיף הדבקה משתולל הדורש משמעת אחידה, שהיא פועל יוצא מאמון והזדהות עם התשתית הערכית שמייצגת ההנהגה.
החברה הישראלית היא חברת קפסולות משוסעת לשבטים כאוטונומיות מגזריות. סוג של תתי מדינות לעמים שונים. לכל תת מדינה מערכת חינוך נפרדת, אינטרסים משלה ונציגים שאוחזים בשלטר פוליטי
הסטטוס קוו הדתי הוא דוגמא לשיח קלוקל בחברה שלא השכילה ליצור זהות יהודית ישראלית משותפת. נגיף הקורונה העמיד לראשונה את האורתודוקסיה הדתית במבחן המתח בין ערך קדושת החיים, לבין הצורך להמשיך בשגרת הפולחן היום יומי.
ההנהגה הדתית התקשתה להכריע ולקבוע כי ערך קדושת החיים גובר, ולכן יש לאסור תפילה בבתי הכנסת. הנציגות הפוליטית ועסקני הדת מהפלגים החרדים והחצרות החסידיות, ועד לחוגי דת ליברלים יותר כארגון רבני צוהר, הסתפקו בהצגת מגוון מתווים שרק מצמצמים את סכנת ההדבקות ולא מאפשרים למנוע אותה כליל.
מתווים אלה מייצגים גישות שונות לצמצום הסכנה. ממתווה המצמצם את ההגבלות ומאפשר להכיל יותר מתפללים, ועד לחוגים השואפים למתווה מחמיר יותר, שישתווה לפחות למתווה המסעדות, בתי האוכל ואולמות התרבות.
הבנתם מה הקורונה חשפה? שבתי הכנסת הם למעשה כמו מסעדות ובתי תרבות. חלק מרשימת הצרכים היום יומית. בתי כנסת עונים לצורך ההתכנסות לחוויית פולחן התפילה, כפי שמסעדות, בתי תרבות וחדרי כושר מספקים צרכים קולינריים ואחרים.
בפרשת ניצבים בספר דברים אותה קוראים בשבת שלפני ראש השנה. מציב משה בנאומו האחרון לפני הדור שעתיד להיכנס לארץ את עקרון העל של קדושת החיים:
"הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ." (דברים ל'. יט)
קריאה מכוננת זו, המקדשת את החיים כערך עליון, ממצבת את היהדות כדת חיים לתועלת האדם. דת שתכליתה היא – החיים עצמם, בדרישה לשכללם, ולשאוף בהם לטוב, חסד ומשפט. החיים הם אפוא צו עליון. לא גזירה.
קריאה מכוננת זו, המקדשת את החיים כערך עליון, ממצבת את היהדות כדת חיים לתועלת האדם. דת שתכליתה החיים עצמם, בדרישה לשכללם, ולשאוף בהם לטוב, חסד ומשפט. החיים הם אפוא צו עליון
זהו הרקע לקביעת הכלל הבסיסי של פיקוח נפש הדוחה את כל מצוות התורה. כלל זה ממצב את קדושת החיים כערך-על מוחלט הדורש אפס סיכון. ערך שלא ניתן לאזנו עם ערך אחר, ובוודאי לא עם צורך אנושי בפולחן.
הנהגה דתית אמיתית הייתה אמורה להישמע לצו ולהורות על סגירת בתי הכנסת. בלי שום מתווה קפסולות כזה או אחר. שהרי כל מתווה הוא סוג של פשרה ואיזון בן הערך לצורך. איזון המקטין אמנם את הסיכון, אך לא מונע אותו באופן מוחלט. אלא שהעסקנים ושתדלני הדת בכנסת דרשו מתווה שישתווה לפחות למתווה המסעדות.
מסתבר שהחטא הקדמון ביהדות חוזר שוב ובגדול. התפילות בבתי הכנסת הפכו למתחמי צריכה קולינרית רוחנית לסיפוק חוויה דתית אנוכית. הקולינריה הזו, עשירה במגוון סגנונות במנעד רחב: מהתכנסויות מתונות בבתי כנסת ועד לפולחן קיצוני חוצה גבולות עד לאומן הרחוקה.
לא לחינם "מסעדת" ברסלב משגשגת מכולם ומצליחה לשגר אלפי מאמינים מכל המגזרים עד לאומן באוקראינה "הקדושה". היא פשוט מציעה את ארוחת הגורמה הרוחנית הכי מדליקה. הוללות פולחן על ציון קבר. לא פחות. הארוחה הכי טעימה למבולבלי המאה 21, מחפשי האהבה וחוויית הריגוש הדתי. בדיוק כמו המקבילה החילונית לאומן – הפגנות בלפור שהפכו לפולחן חגיגת פסטיבל וודסטוק מרגש.
כך נרקמה לפתע בבלפור קואליציית חסידי ברסלב בפיזוז משותף עם מפגיני בלפור.
הנהגה דתית אמיתית הייתה אמורה להישמע לצו ולהורות על סגירת בתי הכנסת. שהרי כל מתווה הוא סוג של פשרה ואיזון בן הערך לצורך. איזון המקטין אמנם את הסיכון, אך לא מונע אותו באופן מוחלט
במבחן בו העמיד נגיף הקורונה את המאמין מול אלוהיו. מבחן הצורך בפולחן, מול ערך קדושת החיים, קרס הערך. גולם הפולחן קם על יוצרו. לחסידי הפולחן, יהיו אלה ברסלבים או בלפורים, אין אלוהים, מלבד האלוהים שהם מייצרים לעצמם.
המתכון לפולחן הזה נרשם לפני כ-3,000 שנה, שם במדבר, מיד לאחר מעמד הר סיני ומתן התורה. חטא העגל מופיע במקרא בצמוד למעמד הר סיני, כסוג של גרורה למעמד הגדול. כמעט חלק ממנו:
"וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ" (שמות לב' א.)
"וַַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן." (שמות לב' ג.)
"וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות לב' ד.)
מעמד הר סיני, הרגע המופלא בו נוצרה הברית בין העם ואלוהיו, הוא גם הרגע בו נולדה הסכנה שתרחף מעלינו תמיד. והסכנה היא לא במובן של אי שמירת מצוות, אלא בהפיכתן לעגל. הפיכת האמצעי, הפולחן, לסיפוק עצמי על חשבון המהות והערך. אותו עגל שהחוטאים עיצבו לעצמם, וציפו אותו בנזמי הזהב שלהם.
המסר הוא שבכל הדורות אנו חשופים לסכנה הטמונה דווקא ברגעי שיא של ריגוש דתי, המעורר כמיהה לחוויה רוחנית ממשית. זהו הרגע בו הפולחן, האמצעי, מתנתק מהערך העליון. במקום לשרת אותו, הוא מבטל אותו.
העגל הוא ביטוי לפולחן אנוכי. לחיפוש מתמיד אחרי איזה משה שילך לפנינו. מישהו שנלך אחריו באקסטזה ריגושית, בעיניים עצומות. יהיה זה איש, עגל, פרה, קבר, רבי, ״גדול דור״. מישהו שיראה לנו את הדרך ויסיר מאתנו את הצורך לקחת אחריות, להתמודד ולהפעיל את צלם אלוהים שבנו.
מעמד הר סיני, הרגע המופלא של הברית בין העם ואלוהיו, הוא גם הרגע בו נולדה הסכנה שתרחף מעלינו תמיד. לא באי שמירת מצוות אלא בהפיכתן לעגל. הפיכת האמצעי, הפולחן, לדרך לסיפוק עצמי על חשבון המהות והערך
זו משמעות ההתגודדות סביב אהרון בדרישה: "קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים".
כשהדגש הוא על ״לנו״, לצרכינו. ואכן, מיד לאחר שאהרון, הביבי של אז, כמו ביבי, נכנע ללחץ ויוצר עבור המפגינים המתקהלים מתווה לעגל זהב, פורצת ההתלהבות הדתית:
"וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק." (שמות לב' ו )
הנה כל ביטויי התאווה קופצים. ההתהוללות פורצת. הם עורכים מסיבת טיש חסידי ענק מתובלת במאכל ומשקה ואפילו התאווה השנייה זוקפת ראש:
"וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק."
חטא זה הוא ביטוי לחולשה אנושית טבעית. אי היכולת לרסן תאווה אנוכית ולהכפיף אותה לעקרון, לערך, לצו עליון. במילים אחרות. לאלוהים. תהיה זו תאווה למלוכה, או תאווה לפולחן אל.
הנטייה להיסחפות אחר תאוות היצר האנוכי היא חלק אורגני מהטבע האנושי. לכן היהדות לא ניסתה לבטל את מה שלא ניתן לבטל. המקרא מאפשר בדיעבד את הצורך בפולחן עולות וזבחים, שתורגמו בהמשך לתפילות. אבל תוך הצבת כללים מרסנים, ומתווה שיצמצם את ההתרכזות בפולחן ויגביל אותו.
נראה שהדתה אנטי יהודית השתלטה על ישראל. רנסנס התשובה והתחיה הרוחנית אינם חזרה למקורות. הם יותר ביטוי למשבר. לחלל ריקני שמתמלא בנהירה אחר חוויה רוחנית, משמעות לחיים וחיפוש אהבה.
קל למצוא סיפוק ואהבה כשיוצרים בדמיון את מושא האהבה וממחישים אותו. כך הופך אלוהים ל״אבא שבשמיים״ – טַאֲטֶע.
כך רצים חסידי טַאֲטֶע לחפש את מושא אהבתם בהתבודדות יערות, בבתי כנסת, אצל רבנים שבעצמם הופכים לעגלים ואלילים קטנים. הם מחפשים ממשות לאל בדמות צדיק. ואם הוא איננו, יהיה הקבר לעגל.
זה מה שקרה לנו ממשה רבינו שמקום קבורתו לא נודע, ולא בכדי, ועד ל"רבינו" החדש, נ נח נחמ נחמן מאומן שמקום קבורתו נודע גם נודע, עד שהפך לפולחן של זהב.
אבל היהדות דוגלת בערך החרות. אלוהים, שהוא צלם אלוהים שבאדם. אלוהים כביטוי לדרישה, ולא כמיהה לסיפוק. אלוהים כדרישה למחויבות וללקיחת אחריות, ולא לחיפוש תענוג. מחויבות ליציאה מ"האני" ונתינה לאחר.
בנצי גיספאן הוא בוגר מדעי המדינה, פילוסופיה ומשפטים, לשעבר יו״ר, מנכ״ל ובעלי קבוצת "מתחתנים", עו״ד ואיש עסקים, מיוזמי תנועת ״מתחברים - יהדות ישראלית״, שהציעה פלטפורמה רעיונית לזהות יהודית-ישראלית. פרסם מאמרים ומקאמות בעיתונות, כותב בימים אלה ספר פרשנות יהודית-ישראלית למקרא
"העניים נפגעו הכי פחות" במשבר הקורונה, כך אמר אתמול (יום ג׳) אבי שמחון, יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה במשרד ראש הממשלה. כמובן שמדובר באמירה אומללה ומנותקת מהמציאות, אבל ההסבר שנתן לה שמחון מעניין לא פחות.
שמחון טען בראיון ל-ynet שהעניים מקבלים קצבאות, ושהקצבאות לא נפגעו. אבל למעשה שמחון סיפר לנו רק על צדו האחד של המטבע, שהוא שפיכת כסף מצד המדינה על העניים. הוא לא סיפר על היום של אחרי הקורונה, שבו יגיע החשבון למימון כל הפעילות הזו, ושאותם העניים "שהכי פחות נפגעו מהמשבר", עלולים להפוך בבת אחת לקורבנות הכי גדולים שלו.
את כל זה עושה שמחון כדי להכשיר את הקרקע עבור הבוס מבלפור לקראת הטלת עוד הגבלות, חמורות עוד יותר, על המשק והכלכלה בישראל, כל כולן כתוצאה ממחדל מנהיגותי אחד גדול של אותו ראש ממשלה שלו מייעץ שמחון.
אם נביט לרגע על הנתונים היבשים, נגלה ששמחון אכן צודק בהסבר לדבריו. היקף הקצבאות, ובראשן דמי האבטלה, הוגדל והורחב משמעותית בתקופת המשבר. שמחון אף ציין שבזכות האמון שיש בעולם לכלכלה הישראלית, יכול האוצר לממן את כל הקצבאות הללו מהלוואות בריבית נמוכה שהמדינה לקחה ממשקיעים.
החדשות הרעות הן שהקצבאות המורחבות, שחלקן ניתנו על ידי המדינה כדי לכסות על מחדליה, למעשה מורידות את הסיכוי שנוכל להמשיך ולקבל הלוואות בריבית נמוכה גם בעתיד הלא-רחוק. אחרי הכל, האמון של המשקיעים בכלכלה הישראלית מושתת על דירוג האשראי הגבוה שחברות הדירוג הגדולות בעולם העניקו למשק. אבל כתנאי לאי-הורדת הדירוג הזה, הציבה לאחרונה אחת מחברות הדירוג את הדרישה לצמצם את הגירעון האדיר שנוצר ושעוד צפוי לגדול, לרמות יעד נמוכות, שמזכירות יותר את אלו שהיו לפני המשבר. לפי התחזיות של בנק ישראל היקף הגירעון עשוי להגיע ל-150 מיליארד שקל עד סוף השנה.
המדיניות הכושלת של הממשלה, שמחייבת להטיל עוד הגבלות על הכלכלה הקורסת ועוד הוצאות על קופת המדינה, למעשה מפחיתה את הסיכוי שישראל תוכל לעמוד ביעד הדי דמיוני שהציבו לה חברות הדירוג.
הממשלה תהיה חייבת לפגוע באופן קיצוני בשירותים ובקצבאות שאותם היא מספקת כיום לאותם עניים "שלא נפגעו מהמשבר" לדברי שמחון, וזאת כדי לצמצם את חובות העתק או לפחות את חלקם, ביום שאחרי הקורונה.
הממשלה גם תהיה חייבת להגדיל את הכנסותיה על ידי הגדלת מסים. ואולם, מאחר שהעלאת מס לעשירים מנוגדת לאג'נדת השוק החופשי, שנתמכת על ידי נתניהו ושמחון, סביר להניח שהנפגעים הגדולים מפעולה כזו יהיו, איך לא, אנשי המעמד הבינוני והנמוך. למעשה, הקצבאות הללו לא רק שיפגעו בעניים הנוכחיים, אלא ייצרו דורות של עניים, גם למשך 100 השנים הקרובות.
הממשלה תהיה חייבת להגדיל את הכנסותיה על ידי הגדלת מסים. ואולם, מאחר שהעלאת מס לעשירים מנוגדת לאג'נדת השוק החופשי של נתניהו ושמחון, סביר להניח שהנפגעים הגדולים יהיו אנשי המעמד הבינוני והנמוך
מדינת ישראל גייסה הלוואות בעשרות מיליארדי שקלים כדי לממן את כל הטוב הזה. אחת ההלוואות, בגובה מיליארד דולר, נלקחה ל-100 שנה. המשמעות היא שהדורות הבאים ישלמו מהיום ועד יום העצמאות ה-172 של מדינת ישראל סכום של 45 מיליון דולר בשנה כריבית למשקיעים זרים רק על הלוואה זו. כל שנה.
כדי לממן את הקצבאות וחבילות הסיוע לקורונה, גייס האוצר בחודש אחד בלבד, במרץ-אפריל, חוב ממשלתי בהיקף שקרוב לסכום עליית החוב הממשלתי ב-2018 כולה: 10 מיליארד דולר. הסכום הזה מצטרף לכ-39 מיליארד שקל שהמדינה כבר מחזירה – מדי שנה – כריבית למלווים על הלוואות קודמות, ובלי קשר לקורונה.
רגע אחרי שישראל זחלה לסגר שני, נראה שאין לנו אלא להבחין שכבר עתה אנחנו נמצאים רק בתחתיתו של הר חובות שצפוי רק לגדול. עכשיו צריך להמתין לתירוץ הבא שיפיק פרופ' שמחון בעוד כמה שנים, בניסיון להסביר למה העניים הם הנפגעים העיקריים ממדיניות הצמצומים חסרת התקדים של הממשלה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם