"הדבר הראשון שעשיתי אחרי ששתי בדיקות קורונה שעברתי יצאו שליליות, זה ללכת לסופר ולקנות לעצמי שקית בוטנים. החופש לספק לעצמי את הגחמה הזו מאוד-מאוד חסר לי במשך שלושה שבועות וחצי, שהייתי חולה בבידוד ביתי".

ענת אידלמן, בת 30 מישוב אורה, הבריאה מקורונה לפני שבועיים. את כל שלבי המחלה היא עברה בבית, צמודה לבן זוגה יואב רומח, שבאורח פלא לא נדבק בנגיף, לא פיתח תסמינים והבדיקה שלו יצאה שלילית.

"כשפנטזתי על הרגע שבו אגלה שהחלמתי, הייתי בטוחה שהדבר הראשון שאעשה זה לנסוע לסבתא שלי, שאף אחד מבני המשפחה שלי לא ראה אותה כבר הרבה זמן, ופשוט אחבק אותה", אומרת ענת. "אבל לא עשיתי את זה, כי אני עדיין חרדה לשלומה. אני לא סומכת על המידע שיש היום לגבי הנגיף הזה, ואם יש סיכוי, ולו הקטן ביותר, שאני עדיין מידבקת, אני מעדיפה שלא לסכן אותה".

"כשפנטזתי על הרגע שבו אגלה שהחלמתי, הייתי בטוחה שהדבר הראשון שאעשה זה לנסוע לסבתא שלי ופשוט אחבק אותה. אבל לא עשיתי את זה, כי אני עדיין חרדה לשלומה. אני לא סומכת על המידע שיש לגבי הנגיף הזה"

אפשר היה להניח כי חייהם של כ-6,000 ישראלים שהחלימו מקורונה יהיו ממש טובים. בעוד רובנו סגורים בבית, הם חופשיים להסתובב בארץ, לפגוש אנשים חולים ובריאים כאחד, בידיעה שהם כבר חסינים, ולא יכולים להידבק שוב או להדביק. אך במציאות הכאוטית שיצרה הקורונה, עדיין רב הנסתר על הגלוי בכל הנוגע להחלמה מהנגיף וההתחסנות מפניו.

למעשה, בהודעה שיצאה אתמול (שבת) מארגון הבריאות העולמי, נאמר כי "אין כרגע הוכחות כי אלו שהחלימו מקורונה ופיתחו נוגדנים אכן מחוסנים מהידבקות נשנית במחלה" והמליצו נגד מתן "תעודת חופש" מכל סוג שהוא למחלימים.

ועדיין, מומחים לווירולוגיה ברחבי העולם מאמינים כי הרוב המכריע בקרב מי שחלה והחלים מהקורונה, יפתח כנגד הווירוס חיסון טבעי, ולמעשה התקווה היא כי אחוז ניכר מהאוכלוסיה יחלים מהמחלה כדי שיתפתח בציבור חיסון עדרי.

ענת אידלמן ויואב רומח בחצר ביתם באורה

זה התחיל עם תסמינים של שפעת

ענת, חולה מספר 1,922, נדבקה בטיול עם זוג חברים בנחל הערוגות. "זה היה היום האחרון שבו שמורות הטבע עוד היו פתוחות ויצאנו לטייל. אבל למחרת, רוני, החברה שטיילה איתנו, קמה עם כאבי גרון. ביום שלאחר מכן התפרסמה חקירה אפידמיולוגית שבה היא גילתה שהייתה בקרבת חולה מאומת 10 ימים קודם לכן. היא נבדקה וקיבלה תשובה חיובית, ואז גם אנחנו נסענו להיבדק".

ענת פיתחה תסמינים של שפעת, חום וכאבי שרירים, ובדיקה שביצעה יצאה חיובית. יואב, לעומת זאת, קיבל תשובה שלילית, ועד היום לא פיתח תסמינים. "כשהבנתי שנדבקתי, שטף אותי גל של קור", היא אומרת.

הרגע הכי מפחיד מבחינתה היה איבוד חוש הריח. "נלחצתי כי חששתי שחוש הריח שלי לא יחזור. כל יום הייתי מגרדת קליפת לימון ומנסה להריח אותה, וכלום, לא הרחתי שום דבר. אבל לאט-לאט הבנתי שזה לא כל כך נורא שחליתי. גם המשפחה שלי קיבלה את זה כאילו מדובר בבשורה משמחת".

יואב עובר בדיקת מטוש בדרייב אין טדי בירושלים

כל כך משמחת, שהוריה הדפיסו חולצה עם מספר החולה של בתם. "המשפחה המורחבת התקשרה בהתלהבות לדרוש בשלומי. כולם התלהבו מזה שהם סוף סוף מכירים מישהו שנדבק. אפילו עכשיו, כשכולם יודעים שהחלמתי, אני שומעת פה ושם שמקנאים בי, ומבקשים ממני לשלוח להם קופסת רוק עם נוגדנים".

ענת לא פונתה לאשפוז בבית חולים, אלא עברה את כל שלבי המחלה בבידוד ביתי עם יואב. מדי יום היא דיברה עם האחות של קופת חולים, ומסרה לה את המדדים היומיים של חום וחמצן בדם, באמצעות ערכת בדיקות שקיבלה לביתה.

הוריה של ענת לובשים חולצות שהדפיסו עם מספר החולה שלה (צילום: באדיבות משפחת אידלמן-שתיל)

מכיוון שמהימנות הבדיקות אינה של 100%, הנוהל שמגדיר החלמה הוא רצף של שתי בדיקות שליליות. כלומר, דרוש אישור כפול לכך שהנגיף לא נמצא בגוף.

ענת היא בוגרת תואר שני באקולוגיה במדרשת בן גוריון, ויואב הוא דוקטורנט לפיזיקה באוניברסיטה העברית. מאז שהחלימו הם מנצלים את הזמן בפעילויות התנדבותיות, שכוללות עבודות שטח ותחזוקה בפארק עמק הצבאים בירושלים, ורכישת תרופות לנזקקים במסגרת עמותת ידידים. 

חולה מספר 985

רוני עמרם, בת 34 מאורה, חולה מספר 985, החברה שהדביקה את ענת, התבשרה שהחלימה ביום שבו שוחחנו. היא  עברה 5 בדיקות מאז שהתסמינים של המחלה בגופה הסתיימו לפני כחודש. התשובות שקיבלה היו לסירוגין חיוביות ושליליות, והיא נשארה בבידוד מלא עד שקיבלה תשובה שלילית שנייה ברצף.

רוני עמרם

רוני, איך את מרגישה עכשיו?

"פיזית אני ללא סימפטומים כבר קרוב לחודש, אבל נפשית אני מרגישה הקלה, בעיקר מכיוון שאני כבר לא מסוכנת לאף אחד".

עמרם, שמתגוררת באורה עם בן זוגה, נדבקה בשבוע השני של מרץ. "ב-17 במרץ התחלתי להרגיש לא טוב. הייתי חלשה כמו בימים הראשונים של שפעת", היא אומרת.

"למחרת, ביום ההולדת שלי, קיבלתי הודעה מחברים שמטפסים איתי על קירות טיפוס, שרצה הודעה על חולה מאומת, שהיה בקיר טיפוס בראשון לציון, בתאריך שבו גם אני הייתי שם. עשיתי אחת ועוד אחת והבנתי שטיפסנו באותו זמן, באותו מרחב סגור. היה ברור שהסיכויים שנדבקתי גבוהים, ושאני צריכה לעבור בדיקה".

היא ובן זוגה חוו תסמינים קלים בלבד ועברו את המחלה בבית. רוני מספרת שהרגע הקשה ביותר היה הידיעה שהיא סיכנה והדביקה אחרים ללא ידיעתה.

"המצוקה העיקרית הייתה להתקשר לאנשים שפגשתי באותה תקופה ולהודיע להם שהם צריכים להיכנס לבידוד. לעשות סבב טלפונים ולדעת שאני נושאת בגופי משהו מסוכן, זה היה ממש קשה", היא אומרת.

"המצוקה העיקרית הייתה להתקשר לאנשים שפגשתי באותה תקופה ולהודיע להם שהם צריכים להיכנס לבידוד. לעשות סבב טלפונים ולדעת שאני נושאת בגופי משהו מסוכן, זה היה ממש קשה"

היינו מצפים שבסיפור הזה, שבו שני זוגות של חברים מאותו יישוב מחלימים בו זמנית מקורונה, יחגגו את ההחלמה ויעבירו את הזמן בבילוי משותף. ואולם, על פי ההנחיות, גם זוגות מחלימים לא מתנהלים שונה משאר אזרחי המדינה.

"אני כותבת תזה ועובדת מהבית, כך שהשגרה שלי המשיכה גם בעת המחלה. אנחנו נשמרים כמו שאר האנשים, כי אנחנו לא יודעים מספיק על הדבקה חוזרת ועל נשאות. בטוח שלא נתקרב לסבא וסבתא וגם לא להורים", היא מסכמת.

חולה מספר 318

הראל רובינסון, בן 36, נשוי ואב לשתיים מתל אביב היה בין החולים הראשונים בארץ – מספר 318. הוא נדבק בחופשת סקי באוסטריה, נכנס לבידוד בבית אביו בתחילת מרץ, וחווה תסמינים קלים בלבד, שכללו חולשה, צינון קל וכאבים בחזה.

כשבדיקת הקורונה שעשה יצאה חיובית, הוא נכנס לאשפוז – יומיים באיכילוב ושבועיים במלון דן פנורמה בתל אביב, בהתאם לנוהל של אותם הימים.

"כשהחלמתי והשתחררתי מהמלון בסוף מרץ, ההנחיות היו מאוד מבלבלות", מספר הראל. "הקצין שדיבר איתי לפני השחרור אמר לי שאני יכול להסתובב איפה שבא לי, כי חליתי והחלמתי, והסגר לא תקף לגבי. אך ברגע שיצאתי לרחוב, ושאלתי את השוטרת הראשונה שפגשתי אם זה נכון, היא אמרה לי חד וחלק שאין שום פריווילגיה למחלימים, ושאחזור מיד הביתה אם אני לא רוצה דוח".

הראל רובינסון ובתו לאחר שהחלים מקורונה

וכך, רובינסון הצטרף לסגר הכללי של עם ישראל לצד אשתו ובנותיו, שלא נדבקו. "אני לא מרגיש פריווילגי. אני מאמין ברפואה, וכל הרופאים ששוחחתי איתם אמרו לי שרוב הסיכויים הם שאני חסין לנגיף, אבל ייתכן שאני כן אדבק בעתיד.

"אבל אין שום סיכוי שאני אקח את הסיכון הזה עוד פעם, ואביא את המחלה למשפחה שלי. בבית אנחנו מקפידים על כל ההוראות של סגר. כשאני יורד למטה אני חובש מסיכה כדי להוות דוגמה אישית לבנות שלי. גם הן חובשות מסיכות אפילו שהן מתחת לגיל 6 ולא חייבות".

החששות של המחלימים מוצדקים. על פי ד"ר אייל יעקבסון, המנהל הרפואי של קופ"ח כללית במחוז דן-פ"ת, המידע שיש כיום בארץ ובעולם על נגיף הקורונה לא מספיק כדי לקבוע בוודאות איזו חסינות מקנה ההחלמה מהמחלה.

אייל יעקובסון (צילום: באדיבות דוברות כללית)

"המחלה איתנו מתחילת דצמבר, אך במושגים של רפואה זה מעט זמן, יש הרבה שאלות פתוחות, ומוקדם לקבוע עד כמה ההחלמה מגנה על החולה מפני הדבקה חוזרת או נשאות", אומר ד"ר יעקובסון. "לגבי השפעת, למשל, אנחנו יודעים שהדבקה לא מחסנת מהידבקות חוזרת, אבל לגבי קורונה אין לנו מספיק מידע. חייבים לבצע בדיקת נוגדנים, ואלה בדיקות שנמצאות כעת בפיתוח בארץ, וטרם נכנסו לשימוש. לכן, ההנחיות של משרד הבריאות למחלימים הן להתנהל כמו כולם".

יעקובסון מודה כי גם המהימנות של בדיקות הקורונה מוגבלת. "סטטיסטית, יש בהחלט סיכוי שמבין כל החולים המאומתים, שקיבלו שתי תשובות שליליות ונרשמו במשרד הבריאות כחולים שהחלימו מהנגיף, יהיו כאלה שעדיין נושאים את הנגיף. כמו כן, ייתכן שגם חלקים מסוימים מהאוכלוסייה חיים ללא תסמינים, אבל נושאים את הנגיף בגופם, מבלי שהם – או מערכת הבריאות – יודעים על כך".

האם אפשר לחיות עם חולה קורונה ולא להידבק?

"אנחנו נתקלים בזה כל הזמן. קורה שמגיעות אלינו משפחות גדולות של 10 נפשות שחיות באותו בית, ובכל זאת רואים שחלק מהם נדבקו וחלק לא. זה עניין אינדיווידואלי של המערכת החיסונית, ככל הנראה".

הנוהל בארץ עבור חולים במצב קל, וללא מחלות רקע, הוא אשפוז באחת מעשר המלוניות שהוקמו בארץ. ואולם לדברי יעקובסון, רוב החולים מעדיפים להישאר באשפוז ביתי, וקופת החולים היא שמלווה את החולה שמאושפז בביתו.

אחות נמצאת בקשר יומי עם החולים, בודקת מדדים אונליין ועוזרת במענה לצורכיהם. רופאים מלווים חולים עם מחלות רקע ומתערבים במקרה הצורך. כמו כן, מפעילות קופות החולים מערכי מתנדבים שמביאים תרופות למי שזקוק לכך.

"קורה שמגיעות אלינו משפחות גדולות של 10 נפשות שחיות באותו בית, ובכל זאת רואים שחלק מהם נדבקו וחלק לא. זה עניין אינדיווידואלי של המערכת החיסונית, כנראה"

בימים אלה מגייסות קופות החולים את המחלימים מקורונה לתרומת פלסמה, כדי לייצר חיסון סביל לחולים הקשים במחלה. "בניגוד לחיסון הפעיל, שעדיין לא פתוח, ונועד להפעיל את המערכת החיסונית של האדם ולגרום לה לייצר נוגדנים וכך להתחסן נגד הנגיף, בחיסון הסביל מכניסים נוגדים של אדם שהחלים מהמחלה, לחולה שמתקשה לייצר אותם. זו תרומת דם שאנו לוקחים מחולים 14 יום אחרי שהם החלימו, כדי לאסוף מהם את הנוגדנים", מסביר ד"ר יעקובסון.

גם ענת התבקשה לתרום פלסמה, ועשתה זאת לאחר החלמתה. למרות חוסר הוודאות לגבי היכולת שלה להידבק שוב, היא ויואב חיים היום בסוג של אופוריה.

"אני שמח שהסתכלנו לנגיף הזה בעיניים, הכי קרוב שיש, עברנו את זה ואנחנו כבר אחרי", אומר יואב. "ענת החלימה ואני בכלל לא נדבקתי, כך שהשד לא נורא כל כך. הפחד כבר לא קיים ויש בזה משהו מאוד משחרר ומשמח".