תמיד אהבתי ימי צום. אולי כי הרגשת המסירות והאבל בבטן הריקה שלי הופכים פתאום את האמונה הפשוטה שלי למשהו מאוד מוחשי, או אולי כי אני אוהב לשבור את הצום בסוף היום. כנראה שגם וגם. ועם שישה ימי צום לאורך כל השנה, יש לי הרבה הזדמנויות לשמור את המסורת הזאת.

אבל לפני כמה שנים החלטתי שאני רעב לעוד ימי צום והוספתי ללוח שנה שלי עוד שניים, יום הזיכרון לשואה ולגבורה ומה שאני מכנה "צום רבין", אשר מבוסס על צום גדליה שבו אנו מנציחים את רצחו של גדליהו בן אחיקם, מנהיג יהודי גדול, על ידי יהודי קנאי.

תמיד אהבתי ימי צום. אולי כי הרגשת המסירות והאבל בבטן הריקה שלי הופכים פתאום את האמונה הפשוטה שלי למשהו מאוד מוחשי, או אולי כי אני אוהב לשבור את הצום בסוף היום. כנראה שגם וגם

החברים שלי, במיוחד אלה שראו אותי אוכל קערה שלמה של גלידה בבת אחת, לפעמים מזלזלים בימי הצום החדשים שלי כסתם מנהג מוזר נוסף. אבל בשבילי, התמודדות עם הזוועות המודרניות הללו דרך מנהג אבל עתיק היא אחת הדרכים שבהן אני הופך את היהדות שלי לאמונה חיה.

בין הדברים הכי חשובים שלמדתי בבית ספר היהודי האהוב שלי בגלות, היה כי יהדות אינה חפץ עתיק אשר יושב על המדף ונועד לשימוש רק בחגי תשרי. אדרבה, יהדות היא אורח חיים, היא מלמדת אותנו מה ללבוש ומה לאכול, איפה לגור ואיך להתייחס אחד לשני. וכמו כל אורח חיים אחר, היהדות צריכה להסתגל לצורכי התקופה בה היא נמצאת.

יהודים פרוגרסיבים רבים אוהבים לשבח את יכולתה של היהדות להשתנות עם הזמן וכהומו צעיר, דתי, ויהודי גאה אני בהחלט מסכים עם השבחים. אך הרבה מהשינויים אשר יהדות עברה במאה האחרונה על ידי הזרמים השונים, במיוחד בארצות הברית, מהווים "שינוי שלילי": ויתור על מנהגים, מצוות ותמלילים אשר נחשבים כלא מתאימים לחיים המודרנים.

ואף על פי שהשינוי שלילי, כאשר הוא נעשה בדרכים הנכונות ועם הכוונה הנכונה, הוא חשוב מאוד. הוא חייב להתלוות ל"שינוי חיובי": הוספת מנהגים, מצוות, ותמלילים אשר יתאימו את היהדות למאה ה-21.

למזלנו, הדת העתיקה שלנו כל כך מסובכת וגנרטיבית, שבמקום להמציא דברים חדשים בהחלט, "שינוי חיובי" יכול לקרות רק עם יישום היהדות בדרכים חדשות.

יהודים פרוגרסיבים רבים אוהבים לשבח את יכולת היהדות להשתנות. כהומו צעיר, דתי, ויהודי גאה אני מסכים עם השבחים. אך הרבה מהשינויים שהיהדות עברה במאה האחרונה, במיוחד בארה"ב, הם שליליים

בין הברכות האינסופיות של היהדות, לרבות אלה לפלאי הטבע ולכל סוגי המזון -ישנה ברכת "שהחיינו", אשר נאמרת לרוב בחגים ומיועדת לכל אירוע חשוב וחדש בחיינו. היא בין הברכות האהובות עליי והשתמשתי בה בטקס הסיום של בית הספר התיכון, ביום העלייה שלי לארץ, בגיוס שלי לצבא, וכשהחבר הכי טוב שלי מיטץ' סיים – בפעם הראשונה בחייו – את הצפייה בכל עשר העונות של "חברים", יצירת מופת של התרבות האמריקאית.

בסוכות, למשל, כאשר אנחנו מתאספים תחת הסכך המקושט ומנציחים את נדודי אבותינו במדבר, ישנה הזדמנות מושלמת לספר גם את סיפורם של בני האדם אשר חיים היום ללא מחסה. היא אפילו הזדמנות להזדהות עם מבקשי המקלט האפריקנים והעובדים הזרים הפיליפינים אשר חיים בסכנת גירוש כל יום. כי מה טוב מורשתנו הקדושה אם היא לא משפיעה על ההחלטות שלנו, אם איננו חיים אותה באופן יומיומי?

לשמחתי ישנה עדויות רבות ל"שינוי חיובי" ביהדות המסורתית. במקום הסרת אזכורם של אבותנו אברהם, יצחק, ויעקוב, אשר הייתה מוחקת את האופי המשפחתי המרכזי ביהדות, הוספנו את סיפורן של אמהותנו שרה, רבקה, רחל, ולאה לתפילות שלנו. ולאחר הקמת מדינת ישראל, ברכה למענה נכתבה ונוספה גם.

קריאתי להוספת שני ימי צום חדשים אמנם נראית מגוחכת. אך בשימוש אותו מנהג להתאבל על השואה ועל רצח רבין כפי שעושים על חורבן בתי המקדש, אנו מוודאים שהנצחתן של הזוועות הללו היא לנצח נצחים ואנו נותנים ליהדות לשרת את מטרתה בחיינו – לקרב אותנו לקדוש ברוך הוא.

מתן הוא עולה חדש מטקסס ומשרת כחייל בודד. הוא ציוני, מסורתי, ואוהב קרמבו בכל ליבו