מאחורינו – פסיקת בג"ץ שקבעה כי אין מניעה להטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על נתניהו, חרף העובדה שהוא מואשם בעבירות שחיתות שונות. ולפנינו – מועד פתיחת משפטו של נתניהו, בעוד כשבועיים.

תקופת זו של בין הזמנים, בה הזרם הליברלי-ממלכתי מצוי במבוכה, גם על רקע העובדה שחלק מנציגיו בכנסת הכזיבו ופנו לקואליציה – היא רגע טוב לסקור באופן ביקורתי את הבעייתיות באסטרטגיה הפוליטית שלהם, המבקשת למסגר את המציאות בתור "מיעוט נאור ומוסרי מול רוב חשוך ומושחת".

מבוכת הזרם הליברלי, גם על רקע האכזבה מנציגיו שפנו לקואליציה – היא הזדמנות לסקירת הבעייתיות באסטרטגיה הפוליטית שלהם, המבקשת למסגר את המציאות כ"מיעוט נאור ומוסרי מול רוב חשוך ומושחת"

בחודש נובמבר הייתה הפגנת תמיכה בנתניהו בכיכר גורן בפתח-תקווה. את עיקר תשומת הלב התקשורתית קיבל ד"ר מרדכי קידר, שחולל סערה כשטען שיגאל עמיר לא רצח את רבין. אבל נאום אחר דווקא באותה הפגנה הוא לדעתי הנאום שראוי היה להקדיש לו תשומת לב – הדברים שאמר ארז תדמור, ממייסדי "אם תרצו" ומבכירי מטה ההסברה של הליכוד בבחירות הקודמות.

תדמור – סוג של סטיב באנון ישראלי – פרש בנאום שלו את האסטרטגיה הדיסקורסיבית של הימין הפופוליסטי בישראל, שנתניהו הוא כיום המייצג המובהק שלו: "השמאל הקים את המדינה והשאיר אותה דפוקה, הוא השאיר את רוב אזרחי ישראל מקופחים… בנו פה שתי מדינות – מדינה של בעלי הבית, של ההגמוניה, של האליטות, ומדינה שנייה של אזרחים סוג ב', ג', ד' ו-ה' שזה אנחנו, שזה רוב העם. מי מתנשא עלינו? מי קורא לנו גזענים? מי קורא לנו אנטי-דמוקרטים? מי קורא לנו פשיסטים? מי קורא לנו מדינת אפרטהייד וכל הגידופים שלהם? אלו ילדי שמנת מפונקים, כפויי טובה, אנשים שנולדו למשפחות הנכונות, מהשכונות הנכונות… אין להם מסתננים בשכונה… הילדים שלהם מנצלים את הצבא כדי להתקמבן. הם הולכים ל-8200, הם הולכים לתלפיות, למודיעין. הם חולבים את מה שיש למדינה הזאת לתת בכל דרך אפשרית, הם ממנים את עצמם לכל עמדות המפתח בשיטת חבר מביא חבר, יותר נכון שמאלן מביא שמאלן. 42 שנה אחרי המהפך והילדים של כל אחד ואחד מכם עדיין עם הזדמנות סוג' ב' ו-ג' ו-ד' וזה במקרה הטוב".

הזרם הליברלי-ממלכתי בפוליטיקה בישראל – שהביטוי שלו בקלפי זה פוליטיקאים כמו יאיר לפיד ואהוד ברק, והביטוי שלו בשטח זה הפגנות השחיתות למיניהן – מתעקש ללהק עצמו בדיוק לתפקיד שהימין הפופוליסטי מייעד לו. בזמן שהימין הפופוליסטי בישראל מבקש לדבר כאילו בשם העם, כאילו בשמם של אנשים, כאילו בקולן של מצוקות – הזרם הליברלי-הממלכתי מדבר על "שלטון החוק" ועל "ממלכתיות" ועל "המדינה שההורים שלנו חלמו עליה כשבנו אותה", כמו שרק אדם שבע שלא חסר לו שום דבר בחיים יכול להרשות לעצמו לדבר.

הזרם הליברלי מתעקש ללהק עצמו בדיוק לתפקיד שהימין הפופוליסטי מייעד לו. כשהימין הפופוליסטי מבקש לדבר כאילו בשם העם והמצוקות, הזרם הליברלי מדבר על "שלטון החוק" כאדם שבע

הימין הפופוליסטי מציג עצמו כמבטא האותנטי של האינטרסים של המוני העם בישראל (שזה שקר!), של מזרחים שהופלו ומופלים לרעה (הוא זה שמפלה אותם!), של עיירות פיתוח ויישובי פריפריה שנהנים מפחות הזדמנויות בחיים ומפחות נגישות לשירותים חברתיים (בגלל המדיניות של אותו ימין עצמו!) – ואילו הזרם הליברלי-הממלכתי בז למזרחים האלה, לעניים האלה עם הכיפות על הראש, לאנשים הלא-תל-אביבים האלה.

הזרם הליברלי-הממלכתי הוא הבייס של נתניהו. לא משום שהם מצביעים עבורו, מה פתאום. הם שונאים אותו ואת מה שהוא מייצג. הזרם הליברלי-הממלכתי הוא הבייס של נתניהו, כי הפעולה הפוליטית שלהם במציאות מייצרת שוב ושוב את התנאים של המשך שלטונו.

אם אנחנו רציניים לגבי שינוי מן-היסוד של החברה, הכלכלה והפוליטיקה בישראל, לא יכול להיות שהתשובה שלנו לימין הפופוליסטי תהיה לאשש את כל ההנחות והקביעות הפוליטיות שלו.

לא יכול להיות שכוחות השינוי בישראל יתבצרו רק בעיר תל-אביב, ויתעלמו מהפריפריות החברתיות והגיאוגרפיות; לא יכול להיות שתנועת השינוי תתבסס על יהודים בלבד ותהיה בהנהגת יהודים בלבד, בהתעלם מ-20% מאזרחי המדינה שהם ערבים-פלסטינים; לא יכול להיות שחילוניות תהפוך תנאי-סף לכניסה לתוך מחנה השינוי, ואם אתה שומר שבת או צם ברמדאן אז אתה בחוץ; לא יכול להיות שקווי המיתאר של מחנה השינוי יסומנו לא על-ידי עמדות פוליטיות, אלא על-ידי סגנון חיים והרגלי צריכה.

הזרם הליברלי-הממלכתי הוא הבייס של נתניהו. לא כמצביעיו. הם שונאים אותו ואת מה שהוא מייצג. הוא הבייס של נתניהו כי פעולתם הפוליטית במציאות מייצרת שוב ושוב את התנאים להמשך שלטונו

כדי לשנות את ישראל מן-היסוד, צריך לבנות בישראל זרם חדש בפוליטיקה שלא קיים עדיין: שמאל עממי, יהודי-ערבי, סוציאליסטי, ושוחר-שלום. שרלוונטי גם בכפר יאסיף וגם בנהריה, שנוכח גם בטובא-זנגריה וגם בקריית שמונה, שמעניינים אותו האנשים גם ברהט וגם בבאר-שבע. שמאל שצומח מלמטה, מהאנשים, מפעילות בשטח ברחבי הארץ. שמאל של מאבקים ושל קמפיינים, של התארגנויות ציבוריות ושל מחאות, של פעולה ברחוב בצד חשיבה ועיון.

אם אנחנו לא רוצים שהימין יחבוט בנו שוב ושוב ושוב – עם גזירות, קיצוצים, מלחמות, הסתה – אז אנחנו צריכים להתארגן כדי לחבוט בחזרה. מי שלא רוצה להיות הסדן – חייב להיות הפטיש. והפטיש, הגיים-צ'יינג'ר, היציאה מחוץ לקופסא – זה לבנות זרם של שמאל עממי.