אולפן ההקלטות לא היה פנוי באותו ערב ב-1973, אז מייקל (אפּי) אפשטיין, החליט לשדר את ההופעה שהתקיימה בבבר-מועדון שלו בלונג איילנד, My Father's Place, בשידור חי – הישג טכנולוגי באותה תקופה.

זו הייתה ההופעה השנייה במקום של מי שנהגו להשוות באותה העת אל בוב דילן, מוזיקאי צעיר בשם ברוס ספרינגסטין, וזה קרה שנתיים לפני שהאלבום "Born To Run" בישר לעולם על גאוניותו המוזיקלית של הבוס.

לדברי אפשטיין, ספרינגסטין היה קצת לחוץ לקראת השידור. הם חלקו ג'וינט מאחורי הקלעים וכשעלה לבמה, ספרינגסטין הביט אל הקהל ואמר: "ובכן, הנה אנחנו, ברדיו. לעזאזל, רדיו זה עסק מלחיץ".

עטיפת האלבום של השידור החי של הופעתו של ברוס ספרינגסטין ב-1973

ספרינגסטין פתח עם השיר "Fourth of July, Ashbury Park" – חודשים לפני ששוחרר לרדיו. תחושת העצבנות נרגעה, והוא הגיש הופעה אדירה באורך שעה. "היה ברור שם שהוא עתיד הרוקנרול", אומר אפשטיין.

מועדון הלילה הפשוט בלונג איילנד, סייע באופן בלתי צפוי לפריצתם של כוכבים כמו ספרינגסטין, בילי ג'ואל והראמונס. בשנות ה-70 וה-80, שוחרי מוזיקה עמדו בתור מחוץ לו, ואפשטיין הצעיר, הבעלים-שותף, חי את חלומו של כל ילד יהודי. בימים אלה ממש, יש גם מי שמפיק עליו ועל המועדון סרט דוקומנטרי.

אפשטיין זכה לכך שבוב מארלי "יישר לו את התחת" לגבי "פוליטיקה, מוסר ואיך להיות בן אדם", ולמד על הדרום של ארצות הברית מדווין אלמן האגדי ממייקון, ג'ורג'יה. אבל לפני כן, הוא היה "סתם עוד ילד יהודי מפונק מרוקוויל סנטר".

הבר ב-My Father's Place, ב-1977 (צילום: סטיב רוזנפלד)

ביוני שנה שעברה, 30 שנה לאחר סגירת המקום המקורי, ההיפי עם הבנדנה בן ה-71 פתח את הבייבי שלו מחדש. המועדון המחודש, ששוכן כעת באולם נשפים לשעבר, עדיין מארח הרכבים ומעריצים שנהגו להגיע למועדון הישן, במרחק כמה רחובות משם. אבל בין אם המועדון יצליח לשחזר את ימי התהילה שלו ובין אם לא, בגלגול הקודם שלו הוא מילא תפקיד בהשקתן של אגדות מוזיקליות.

הסבתא עברה על החוק, הסבא מת בכלא

אפשטיין נולד למשפחה יהודית מסרביה, עם היסטוריה של זלזול ברשויות. סבתא רבתא שלו הייתה איכרה שמכרה "אצבעות" טבק לא חוקיות. כאשר נתפסה, בעלה (ששימש תצפיתן שלה) נטל את האשמה. הוא היה רב, ומת בכלא מרעב משום שהרשויות סירבו לספק לו אוכל כשר. שאר המשפחה נמלטה לאמריקה.

מייקל "אפי" אפשטיין, משמאל, עם רוני ווד מהרולינג סטונס, ב- My Father's Place (צילום: צילום: סטיב רוזנפלד)

הוריו של אפשטיין התגוררו בברוקלין, בשכנות לתריסר משפחות יהודיות סוציאליסטיות אחרות, ובמילותיו של אפשטיין, "העשירים סחבו את העניים". אבל אביו היה גאון הנדסה אוטודידקט, שהגה כמה חידושים בייצור רוכסנים, וכשאפשטיין היה בן 5, היה להם די כסף כדי לעבור לרוקוויל סנטר בלונד איילנד.

כשצ'רלי דניאלס הודיע שהוא חולה בדיוק לפני שהיה אמור לעלות לשידור, אפשטיין היה נואש למצוא לו מחליף. הוא חשב על חבר ילדות ותיק בעל כישרון – בשם בילי ג'ואל

כסטודנט, אפשטיין הצטרף לארגון "סטודנטים למען חברה דמוקרטית" ושטף רצפות במועדון לילה. בקיץ הוא עבר לנהל חנות למוצרי עישון בקייפ קוד.

מעמדתו מאחורי הדלפק, הוא החל לנהל יחסי ידידות עם לקוח גבוה וכהה עור, שלבש מקטורן וענד שרשרת חרוזים. האיש הזה התגלה כריצ'י הייבנס, מוזיקאי שהיה עתיד לזכות לתהילה בפסטיבל וודסטוק שנתיים לאחר מכן. אפשטיין, שהיה מוזיקאי בעצמו, הפך לגובה התשלומים של הייבנס, ויצר קשרים בתעשייה.

The Young Rascals מופיעים במועדון של אפשטיין ב-1979 (צילום: סטיב רוזנפלד)

לבסוף, אפשטיין החליט לנשור מהלימודים ולפתוח חנות למוצרי עישון ברוזלין, כפר עתיק בלונג איילנד, שידוע בבריכת הברווזים הציורית שלו.

הוא בחר בניין יפהפה מ-1830, וצבע אותו בסגול ובצהוב. "האנשים בכפר לא אהבו את זה שדפקתי את אחד מסימני הנוף שלהם", הוא צוחק.

הכפר השתמש בחוקים מקומיים כדי למנוע ממנו לפתוח במקום בית קפה קטן שיארח הופעות. אפשטיין לא נרתע, ופנה לבעליו של אולם באולינג כושל בקרבת מקום, שנקרא My Father's Place. "היאפי הנועז שהייתי אמר: 'אני אגיד לך מה – אם אני אמלא את המקום בערב הכי גרוע בשנה, תיתן לי 49% מהמקום?'",

המועדון My Father's Place ברוזלין, ניו יורק (צילום: צילום: סטיב רוזנפלד)

הבעלים בחר ביום הזיכרון האמריקאי, ב-1971, כמועד ההופעה. אפי הזמין את ידידו הוותיק ריצ'י הייבנס להופיע במקום, וכל הכרטיסים נמכרו.

לקח קצת זמן עד שהמקום הצליח למשוך אליו את הכוכבים ואת קהל המעריצים שבזכותם הפך למפורסם. אחרי הכול, הוא היה ממוקם בלונג איילנד. אבל בשנים הבאות דברים התחילו להשתפר, והרכבים כמו The Band התחילו להגיע.

אבל חשוב יותר לשגשוגו של המקום היה הקשר שלו עם "וליר", תחנת הרדיו מלונג איילנד, ששידרה בכל יום שלישי ביצועים חיים של זמרים מאולפן סמוך.

בילי ג'ואל מופיע ב- My Father's Place בלונג איילנד, ניו יורק (צילום: סטיב רוזנפלד)

כשצ'רלי דניאלס הודיע שהוא חולה בדיוק לפני שהיה אמור לעלות לשידור, אפשטיין היה נואש למצוא לו מחליף. הוא חשב על חבר ילדות ותיק בעל כישרון – בשם בילי ג'ואל. אפשטיין התקשר לג'ואל ושאל אם יוכל לנגן באותו ערב, אבל איש הפסנתר אמר שהוא עסוק מדי בעבודה על אלבום הבכורה שלו.

שעות ספורות לפני השידור, מנהל התכניות של הרדיו התערב וניסה לשכנע אותו. אפשטיין נזכר בנימת קולו של המנהל. "תשמע, אני לא מכיר אותך ולא מכיר את המוזיקה שלך", הוא אמר לג'ואל, "אבל איזה תקליט שלא יהיה לך, אם תעזור לנו הלילה, נטחן לו את הצורה שישה חודשים כאילו זה התקליט היחיד שיש לנו".

ג'ואל הסכים, והעולם קיבל את הטעימה הראשונה ממנו ברדיו. עם זאת, האלבום שהוציא, "Cold Spring Harbor", היה אסון; בשל תקלה ביצירת העותק הראשוני, חל עיוות בקולו של ג'ואל, והוא נשמע גבוה יותר מכפי שהוקלט.

אבל אפשטיין ווליר עמדו בהתחייבותם, וג'ואל היה הראשון שבאמת השיק את הקריירה שלו בתחנה ובמועדון, שבו הוא ניגן כמה פעמים במהלך הקריירה שלו.

ואז הגיע השידור החי של ספרינגסטין ב-1973.

בוב מארלי ואני

אולפני הקלטות ומנהלי להקות החלו לעמוד בתור כדי לארגן לאמנים שלהם הופעה ב-My Father's Place ושידור בווליר. "זה היה שיתוף פעולה יוצא מן הכלל", אמר דניס מקנמרה, שהתמנה למנהל התוכניות של וליר ב-1975.

"שידרנו כל כך הרבה הופעות משם, כמו זו של הפוליס ב-79', שהפכה לאגדה. סוחרי תקליטים יצאו מגדרם כדי להשיג הקלטות שלהן".

מייקל "אפי" אפשטיין (צילום: צילום: מארק שואן)

אפשטיין גם מילא תפקיד משמעותי בהכנסת הרגאיי למיינסטרים האמריקאי. בנסיעותיו לג'מייקה הוא פגש את בוב מארלי ומוזיקאים נוספים, והזמין רבים מהם להופעת בכורה בארצות הברית במועדון שלו בלונג איילנד.

קית' ריצ'רדס ורוני ווד מהרולינג סטונס נהגו להגיע באופן קבוע לערבי הרגאיי השבועיים במועדון, לרקוד עם הקהל ולהצטרף ללהקות על הבמה. "זה לא היה עניין גדול. אנשים היו כל כך מסטולים שזה לא שינה להם", אומר אפשטיין.

אבל מה שבאמת ייחד את המקום היה העובדה שהוא אימץ את כל הסגנונות המוזיקליים – הופיעו בו אגדות בלוז כמו בי בי קינג, מאדי ווטרס וג'וני וינטר, וכמוהם ג'יימס בראון, הרכבי ג'ז מהשורה הראשונה, גיבורי פולק כמו ג'ון פריין ורנדי ניומן, ואף קומיקאים כמו אדי מרפי, בילי קריסטל ואנדי קאופמן.

להקת The Band מאחורי הקלעים ב- My Father's Place בלונג איילנד, ניו יורק (צילום: סטיב רוזנפלד)

כמעט כל מי שיצר מוזיקה אדירה באותה תקופה הופיע שם – ארוסמית, לו ריד, טום פטי, מדונה, מיט לוף, קפטן ביפהארט, בוני רייט, לינדה רונסטאדט, סקוויז, בלאק פלאג, XTC ועוד רבים אחרים. גם המופע הראשון של יו-2 בארצות הברית היה ברוזלין. "אפי ידע את מי להביא בזמן הנכון", אומר פרוסלין.

ב-1987, השנה שבה רשות התקשורת הפדרלית אילצה את וליר לרדת מהאוויר, הרשויות סירבו לחדש את האישורים של המועדון בשל מחסור בחניה. המקום, שהציג יותר מ-3,000 הרכבים לדור של שוחרי מוזיקה, חדל להתקיים בבת אחת.

כעת, עם תחייתו המחודשת של My Father's Place, הדבר שמרגש את אפשטיין יותר מכול בהשבתו של הקסם הישן הוא למצוא ולפתח כישרונות חדשים.

להקת Ritual Talk ב-My Father's Place החדש (צילום: צילום: מארק שואן)

"כשגיליתי שהמקום הזה נפתח עם אותו שם וכל ההיסטוריה, מיד חשבתי, 'וואו, אין סיכוי שהם ירצו להביא להקות צעירות'", אומר דילן גלייט, נגן רב-כלי בלהקת האינדי-נשמה Ritual Talk. "כשהוא פנה אלינו הייתי בהלם. יש משמעות רבה לפנייה מצד מישהו כמו אפי, שעברו אצלו כל כך הרבה כישרונות".

עבור אפשטיין, "העניין הוא לא הכסף, העניין הוא השירים", הוא מסביר, "רק תנו לי שיר שייצור בתוכי תגובה כימית".

הכתבה פורסמה לראשונה ב-The Times of Israel