גם בימים של קורונה, מתיחות בגבולות או משבר פוליטי עמוק – אפשר לסמוך על עיתונאי ישראל שידשדשו במי-האפסיים של הנושא היחיד החשוב באמת: "אמירות יאיר נתניהו". אלה, אפילו יותר ממעשיות שרה, הפכו לסיבת הקיום של העיתונות הישראלית היושבת בציון, המשאב החשוב ביותר של הרשתות החברתיות, וגם המקור למעגל הכפשות מתפשט, לעתים אקספוננציאלית.

עיתונאים ופעילים חברתיים מתחרים זה בזה מי ייכנס חזק יותר בצאצא החצוף, ישיב לו כגמולו קללה-תחת-קללה ויראה לו שגם שמאלני יכול להיות ברוטלי. וככל שעונים לו חזק יותר, כן ירבה וכן יפרוץ. בניגוד לכל היגיון שהכרנו, נתניהו הבן רק מגביר את השתלחויותיו, הופך אותן ארסיות, אישיות ומכוערות עוד יותר.

המטרה לא תמיד ברורה, האיזון מוטל בספק, אבל התוצאה ברורה: כאוס מכוער ובליל דוחה של רפש מכל הכיוונים, שאין בו ולו בדל של מהות, אידאולוגיה או אפילו טענה עניינית כלשהי.

הדברים מדברים בעד עצמם. מוזמנים לשמוע. https://t.co/ciyccQknJV

— Dana Weiss (@danawt) May 27, 2020

שני המופעים האחרונים הבולטים – הציוץ המכוער של נתניהו נגד העיתונאית דנה ויס והפוסט האלים של העיתונאי יואב קרן – הרחיבו את היריעה ושלפו את הדיון מהעולם הקקפוני של הרשת אל היקום המשפטי של המערכות העיתונאיות, שבהן ויס וקרן מועסקים. עכשיו זה כבר לא רק קרקס רשת, אלא נושא על סדר היום הרשמי של שתי מערכות התקשורת המובילות בישראל.

ההערה המיזוגנית של נתניהו כלפי ויס (שבעבר קראה לנתניהו הבן "ילד קאקות" והתנצלה) הביאה את חדשות 12 להכריז על כוונה לתבוע דיבה את בנו של רה"מ.

עמיתיה מיהרו, ובצדק, לצאת להגנתה ולהדגיש עד כמה מופרכת הרמיזה. אך יאיר המשיך לעבות את הרמיזות המיניות, וגם ליגלג על המהלך המשפטי עצמו ("אותו ערוץ ששפך את דמי עם הקלטת סתר פלילית. צפו פגיעה").

קרן, עורך ותיק בידיעות אחרונות כתב פוסט מפורט על "חלום שחלם" ובו הוא משמש בתפקיד דודו טופזי המזמין בריונים שיכו את בנו של ראש הממשלה מכות נמרצות על פי תפריט מוכן מראש:

"הם תופסים אותו, אחד מחזיק מאחורה והאחרים מתחילים לפוצץ אותו במכות, ועל כל אגרוף או בעיטה הם אומרים לו: זה בשביל דנה כשדי, וזה בשביל דנה ויס, וזה בשביל ההורים והסבים שלנו שאיחלת להם למות מקורונה… ואחר כך הם שוברים לו את האצבעות בשתי הידיים ואומרים לו זה בשביל שלא תוכל לצייץ בטויטר עד הודעה חדשה".

קרן מתעורר בסוף החלום ומבהיר שזה בעצם תרגיל: "איזה מזל שאני נגד אלימות ואיזה מזל ששמאלנים לא הולכים מכות". אך הסיווג הזה לא הרגיע את עורך העיתון, שהשעה אותו והוציא הודעה חריגה: "אני מגנה את הדברים האלו בכל תוקף ומבהיר: ידיעות אחרונות מתנער מהם לגמרי. מחבר הפוסט הוצא לחופשה ובתחילת השבוע יזומן לוועדת משמעת בה יתברר העניין עד תום".

שני האירועים שונים בנסיבותיהם (במקרה של חדשות 12 ויס היא הקרבן, במקרה של ידיעות קרן הוא המחולל), אבל הסמיכות והעיסוק המוגבר, האובססיבי והנצחי בבחור שאין לו שום חשיבות ציבורית או לאומית מעוררת שאלות רבות.

ראשית, מה יש בו בצעיר הזה, בן 28 שלא עשה דבר בעל ערך בחייו, ובכל זאת מצליח להתל ברגשות של עיתונאים כה רבים? התשובה "כי הוא בנו של רה"מ", או "כי הוא מעורב בענייני המדינה" מגוחכת. זאת אינה הסיבה המרכזית.

נתן אשל (צילום: הדס פרוש/פלאש90)

שהרי ניר חפץ או נתן אשל היו מעורבים הרבה יותר מנתניהו ג'וניור אי פעם, ועשו דברים מחרידים הרבה יותר מסתם לקלל בטוויטר.

חפץ תפר תיקים והזמין כתבות סחיטה; אשל צילם עובדת מתחת לשמלתה. ושניהם שיקרו בענייני מדינה חשובים על ימין ועל שמאל. ובכל זאת, למרות הסלידה ממה שהם מייצגים, הם קיבלו יחס הרבה פחות היסטרי: את חפץ ראיינה אילנה דיין (בראיון חיובי) והוא קיבל מקום של כבוד בפאנל של תכנית הבוקר באותן חדשות 12, שם מזדעזעים עכשיו מהשטויות שנתניהו הצעיר פולט.

אשל אמנם זכה ליחס שלילי למדי מהתקשורת, אבל גם הוא התארח במאמרים בעיתון הארץ, ולמרות השטנה שרוחשים לו הוא לא מעסיק באופן כל כך תדיר את הרשתות. אני מניח שיש עיתונאים שמדברים איתו בשוטף.

ניר חפץ (צילום: מרים אלסטר, פלאש 90)

אסטרטגיה חד ממדית

נתניהו הבן, על אף הטענות שרה"מ נועץ בו, לא נראה כמו אסטרטג הבית. לכן החשש שמובע מדי פעם ("הוא עוד יהיה ראש הממשלה") אינו מעוגן במציאות. אם יש לו אסטרטגיה – היא כולה חד-ממדית ומורכבת מציוץ שקרים והבלים, בליווי בדיחות-גיחי. בכל הכבוד, גם פייק ניוז צריך לדעת לעשות כמו שצריך.

לא נותר אלא להניח שמה שבאמת מרגיז אותנו ביאיר היא העובדה שהאצבע המשולשת ששם מול פרצופנו באותו צילום בביהמ"ש מסרבת לרדת לחצי התורן אפילו לרגע. מטריף אותנו שהוא לא מתרגש מכלום: לא ממוסר, לא מאיומים, לא מחרמות, לא מגיחוכים, לא מארץ נהדרת, לא מתביעות. דבר לא יבגר אותו ולא יהפוך אותו ליצור שאפילו מתקרב לאנושיות מסוימת. זה באמת מטריף.

הוא לא מתרגש מכלום: לא ממוסר, לא מאיומים, לא מחרמות, לא מגיחוכים, לא מארץ נהדרת, לא מתביעות בבית משפט. שום דבר שנעשה לא יבגר אותו ולא יהפוך אותו ליצור שמתקרב לאנושיות מסוימת. זה באמת מטריף

הכעס היוקד שקרן הנפיק מתוך המקלדת שלו הוא מסוג הכעסים הלא רציונליים שנולדים כשמישהו ממש – אבל ממש – לא מקשיב לנו. אנחנו אומרים ומאיימים ומבקשים ומתחננים וצועקים ומקללים – והוא ממשיך לא להקשיב. השלב הבא הוא להגיד "בא לי לשבור לך את העצמות מרוב שאתה מעצבן".

אני חושד שזה בדיוק השלב שאליו יאיר נתניהו רוצה לקחת אותנו, השלב שבו לא יהיה שום הבדל בינינו לבינו. הוא יקלל אותנו ואנחנו נקלל אותו, הוא ישקר ואנחנו נשקר בתגובה, הוא ירוץ לבתי המשפט וגם אנחנו נתבע אותו, הוא יחרב את השיח ואנחנו נחזיר לו במגדל בבל.

ואולי, בכל זאת, כדאי רגע לעצור. מי שחזה בהופעות של יאיר נתניהו בערוץ 20 הבחין בפער העצום בין התדמית הדמונית של הטוויטר לעליבות של המציאות. בניגוד לביבי לבנו אין גרם של כריזמה. בניגוד לאביו הוא לא נראה נהנה כלל מהמצב. הוא עילג, מגושם, מריר, משועמם וקצת מעורר רחמים. בלי המקלדת נותר בחור די מסכן, נטול-כישורים ובלי שום אסטרטגיה.

מי שחזה בהופעות של יאיר נתניהו בערוץ 20 הבחין בפער העצום בין התדמית הדמונית של הטוויטר לעליבות של המציאות. בניגוד לביבי לבנו אין גרם של כריזמה. בניגוד לאביו הוא לא נראה נהנה כלל מהמצב

יונתן אוריך (צילום: Yonatan Sindel/Flash90)

ביבי לא טיפש. אולי הוא נותן לבנו חבל מסוים להתפרע (ואולי אין לו ברירה), אבל את האסטרטגיה התקשורתית שלו הוא מנהל בעצמו, ובקמפיינים הוא משתמש בדמויות הרבה יותר מתוחכמות כמו יונתן אוריך. באלה אסור לזלזל, ומומלץ להאזין להם היטב. מיאיר צריך להתחיל להתעלם. כמו כל בן שנתיים עם התקף זעם, הוא יצרח עוד קצת ויזרוק את עצמו על הרצפה עד שיירגע או יירדם.