לו מתנות כשל נתניהו – היו מעשה שלא ייעשה, אזי כל קציני צה"ל הבכירים, לאחר מלחמת ששת הימים – אמורים היו להיות בכלא, על המתנות שהסכימו לקבל כהוקרה על הנצחון הגדול במלחמה ושחרור הר הבית.
רצוי לזכור את בן-גוריון שהקים ספריה פרטית גדולה בוילה הגדולה שלו בתל-אביב – באמצעות ספרים שאף אחד לא יודע מי ממן אותם.
יש לזכור את המתנות שיצחק רבין קיבל בימי חייו, ולאחר מותו (נכדתו קיבלה מליון דולר על "כתיבת" ספר שאף אחד לא הכיר ואין יודע מי שילם)
יש לזכור את המתנות בשווי של מליונים שקיבל שמעון פרס מ"ידידיו".
נתניהו פעל על פי הנורמה הקיימת במדינת ישראל – כפי שאישר לו עו"ד צמרת ויעקב וינרוט, שידע והכיר היטב את המותר והאסור במערכת הפוליטית של ממדינת ישראל.
רדיפת נתניהו אינה על בסיס של יושר וצדק, אלא משום היותו המחסום כנגד הרצון של מנוולים שמאלנים אנטישמים השתלט על הציבור היהודי הלאומי, ולהשליט את תרבותם המנוולת של הברברים הגרמניים.
חיים רמון נפל בפח של הזנזונת, משום שהוא היה ידוע למחתרת של השמאל – כמגעיל ביחסיו כלפי נשים. אדם שאינו רגיל ליחסיים מיניים עם נשים מקצועיות, לא היה מגיע למצב כזה. אם לא הייתה סיבה "טובה" לחסל את חיים רמון כשר המשפטים, האזרחים לא היו יודעים כמה הוא מגעיל. יש לזכור את פואד המסכן, שהיה כל חייו מושחת, אך אף אחד לא נדרש לזה עד שהוא חשב (בעזרת נתניהו) שיוכל לשבש את התוכניות של המחתרת השמאלנית – למנות את המנוול (שעבר הסבה לשמאלני) ראובן רבלין לנשיא המדינה. השמאלנים אינם משתמשים באלימות, הם מתוחכמים מספיק ובעלי אמצעים – כדי לשלוח מוסווים (אנשי שב"כ כדוגמת אבישי רביב) כדי שיעשו להם את העבודה.
נעמי חזן מייצגת מגמות אנטי לאומיות – שמאז ומתמיד התנגדה להקמת מדינה יהודית, לכן אין פלא שהיא מנסה להאחז בכל אמתלה שעולה על דעתם של אנשים מהאג'נדה שלה.
ההסתה הבלתי הוגנת, של הפיכת הפעולה הצודקת הנכונה בדמוקרטיה בה הנבחר פועל לרצות את רצון בוחריו, למעשה שלילי, מלמד על הערכים המעוותים של הכותבת, ולא של המנהיג.
הגיע הזמן שגם נעמי חזן תחדל לסמוך על ניסים, ותאפשר לעובדות להשפיע על מחשבתה וכתיבתה, שהרי אין היום אדם סביר שחושב שמותר לישראל להתחשב ברצון של הערבים לגבי קיומה של מדינת ישראל ומדיניותה:
אנו היהודים חייבים לבצע את הפעולות המתאימות כדי להרחיק את השפעתם של הגורמים העויינים (הערבים) למדינת ישראל, אחרת, אנו נושמד.
כל העם בעד "שילטון החוק" וזה כולל את נתניהו עצמו ובני משפחתו. אם כך, על מה הקונפליקט בין הצדדים?
רוב העם היהודי רוצה "שילטון החוק" שיתנהל ע"י אנשים ישרים והגונים. כאלו שפועלים למען העם היהודי ומדינת ישראל, ולא אנשים המייצגים מיעוט אנטישמי ואנטיציוני, שנתמך ע"י ממדינות זרות במטרה ברורה לחסל את התרבות היהודית.
כשמוסד הגון רוצה להציג מגמות אמיתיות, הוא לא משתמש במושג "ימין" כמייצג את המתנגדים ל"שילטון החוק" הקיים בישראל, שהרי גם "נסיכי הליכוד" (בני בגין, דן מרידור, רוני מילוא, אביגדור ליברמן, ראובן רבלין, ציפי לבני ועוד) אמורים להיות כלולים ב"ימין", אך ידוע לכולנו שאין בינם לאנשי מר"ץ כל הבדל, והם רחוקים לחלוטין מהדתיים שמתנגדים ל"שילטון החוק" האנרכיסטי שאינם סולדים ממעשי פשע נגד העם היהודי ומדינת יישראל.
וכשמתארים את תומכי "שילטון החוק" הקיים, וכוללים את האויב הערבי, כדי "ליצור" את השקר של "חצי העם", אזי רק אדם לא ראוי מתעלם מכך שהערבים יותר מתאימים לחרדים מאשר לאנשי מר"ץ, ואם הם לא היו אויבי המדינה, הם היו בראש המתנגדים ל"שילטון החוק" הליברלי, שפועל גם נגד הערכים המסורתיים שלהם.
המחלוקת היא בין העם היהודי – המתנגד לאנטישמים המשתמשים בכוח "שילטון החוק'" כדי לחסל פוליטיקאים (נתניהו) שאינם סרים למרותם (ב"טובות" כמו במקרה של רבלין, או "ברעות" כמו במקרה של אריק שרון וחיים רמון) לבין אנשי אג'נדה של אנרכיסטים חסרי ערכים, מוסר ונאמנות למשפחה, לעם ולמדינה.
אין פלא שארגונים ומוסדות עתירי משרות מתגמלות מאד באמצעות הון כלכלי עצום המגובה באנטישמים גזענים מחו"ל, הפועלים במדינת ישראל כדי להרוס את המדינה מבפנים, מבצעים סקרים שקריים, כדי להסית את "האידיוטים השימושיים" כנגד "הפשיסטים" הרעים.
למה הערבים זקוקים למדינה עצמאית, הרי כל מה שהם צריכים, הם מקבלים מישראל, והרבה יותר ממה שהם מסוגלים להשיג כמדינה עצמאית.
לכן, יעודה של מדינה פלסטינית בגדה (ועזה) מיועדת לחסל את מדינת ישראל באמצעות הטמטום של השמאלנים שמסייעים לאויב הערבי.
אסור להניח לערבים להקים מדינה ערבית בגדה ובעזה, כי זו תשמש את הגורמים העויינים ליהודים, לקבוע את מדיניותה של מדינת ישראל, באמצעות פעילות במדינות אירופה והיהודים "הדמוקרטים" השואפים לחסל את העם היהודי.
יש להיזהר מאד מ"ההיגיון" השמאלני של מומחים ישראלים, שבתרבותם השמאלנית היו תמיד נגד האינטרסים של מדינת ישראל, גם במחיר חייהם וחיי בני משפחתם.
https://www.makorrishon.co.il/nrg/online/archive/ART/157/537.html
אני הייתי מאלה שפתחו לאש"ף את הדלת לאמריקה. אנחנו ארגנו כנס של ישראלים ופלסטינים בוושינגטון ב87', ומשרד המדינה האמריקאי לא רצה לתת להם אשרות. אנחנו טיפלנו בזה שיקבלו אשרות, והם נכנסו ובעזרתנו כבשו את אמריקה. זה מה שהם רצו, זה היה היעד, לכבוש את רצונו הטוב של השמאל היהודי האמריקאי. אני אישית הזמנתי אותם לחוגי בית של יהודים אמריקאים. הם הצליחו בזה בעזרתנו. בלעדינו הם לא היו מצליחים בזה לעולם".
חיים שור היה מסוג האנשים המסוכנים לעצמם ולמדינה.
הבעיה העיקרית של ניסיון ההפיכה המשטרית וההשתלטות של ממשלת השבעה באוקטובר על שומרי הסף, על מערכת החקיקה, בתי המשפט, היועמ"שים וכל הניסיונות לזרוע חוקים שימקשו כל ניסיון להחליף אותם בשלטון – היא שכל השיטות הללו כבר נוסו במדינות אחרות ונכשלו.
ואם בכל זאת עלה לשלטון כוח אנטי-דמוקרטי – המדינה נכשלה, התפוררה, הפכה לענייה, מוקצית בעולם ושנואה על אזרחיה שלה.
איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.
בשבוע שעבר פרסם היומון החשוב וול סטריט ג'ורנל מאמר על יוזמה חדשה של "הקמת אמירות" של חמולות בהר חברון בהנהגת משפחת ג'עברי. המאמר עורר בישראל עניין רב, לא מכיוון שהיה אירוע תקשורתי בו הופיעו השיח'ים המכובדים וחנכו את יוזמתם – אלא מכיוון שהמאמר בו פורסמה היוזמה היה עיתון אמריקאי רב יוקרה, ופה טמונה נקודת התורפה של היוזמה – מידת רצינותה.
היוזמה בנויה על תיאוריה נכונה ביסודה, לפיה החברה הפלסטינית היא חמולתית בבסיסה, ורעיון המדינה הממלכתית לא היכה בה שורשים.
פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. מחבר הערכים על הפלסטינים באנציקלופדיה העברית החדשה. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על הבעיה הפלסטינית, וספר בלשנות על שורשי השפה העברית "סיפור שורש". הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.
המלחמה בין איראן לישראל הותירה את הרפובליקה האסלאמית במצב מורכב ללא תקדים. מעבר לנזקים הפיזיים והכלכליים, איראן מוצאת את עצמה מתמודדת עם משבר אמון רב-ממדי שמרעיד את יסודות מדיניותה ומערער על לכידותה הפנימית. המציאות החדשה חושפת את הפערים בין השאיפות הגיאו-פוליטיות של איראן לבין המגבלות הריאליות של כוחה האזורי.
בגידת המערב: קריסת האשליות הדיפלומטיות
העימות עם ישראל חשף בצורה חדה את שבריריות היחסים בין איראן למערב. מנהיגי איראן, שטיפחו במשך שנים אשליות לגבי אפשרויות דיפלומטיות עם אירופה, מוצאים עצמם עומדים מול מציאות קשה. הסנקציות שהוטלו על איראן לצד הקפאת הנכסים הנוספים, מעידות על כך שהמערב אינו רואה בטהראן שותף לדיאלוג אלא איום שיש לבלמו.
מור שפירא היא מרצה במחלקה לערבית באוניברסיטת בר אילן וחוקרת במכון MEMRI לחקר תקשורת המזרח התיכון. מומחית לשפה הערבית, התקשורת הערבית והאסלאם. רותמת את הידע שלה בערבית ובתשע שפות נוספות, ואת בקיאותה בתרבות הערבית כדי לתמוך במאמצי צה"ל במלחמה. הופיעה רבות בתקשורת בערוצים כאן 11, דמוקרTV, מכאן 33 (ערבית).
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם