יום ראשון, 25 בדצמבר 2016. שעת בוקר.

באפם של תושבי חיפה והמפרץ עולה ניחוח מטריד, ריח של שריפה מהסוג שהם חוו יותר מפעם אחת בשנים האחרונות. מבט מהחלון מגלה להם מה קורה: ענן גדול ומאיים של עשן שחור מתאבך מכיוון מתחם בתי הזיקוק.

התושבים מקבלים הנחיות להישאר בבתים ולסגור חלונות. שעות ארוכות חולפות עד שהכבאים משתלטים על האש. החדשות הטובות: אין נפגעים בנפש. כלומר, אם לא מחשיבים את הנזק הבריאותי שעלול להיגרם לטווח ארוך משאיפת העשן.

השרפה בבז"ן, דצמבר 2016 (צילום: איחוד הצלה כרמל)

מהחקירה שנפתחה על ידי המשטרה הירוקה והכחולה עלתה התמונה הבאה:

השרפה התרחשה במיכל שבו מאוחסנת תערובת נוזלית של שני חומרים שנחשבים דליקים ומסרטנים. מסיבה לא ברורה, הגג הצף של המיכל שקע יום קודם לכן בתוך התערובת הנוזלית, וחלקה נחשף לאטמוספרה.

זה מצב נפיץ ודליק, ובבוקר יום א' החלו בתי הזיקוק להתיז מים על גג המיכל בתקווה להחזיר את המצב לשגרה. זה לא עבד. לפתע התלקחו להבות ענק ובתוך דקות האירוע יצא משליטה. מכבי האש והמשרד להגנת הסביבה נכנסו לתמונה.

ומה ההשלכות על תושבי האזור? לפי המשרד להגנת הסביבה, "ההשפעה הבריאותית של חשיפה ישירה או עקיפה למזהמים שנפלטו לאוויר כתוצאה מהשרפה עלולה לגרום לתחלואה בסרטן, תחלואה לבבית, נשימתית, פגיעה במערכת העצבים והשפעות בריאותיות שמידתן תלויה ברמת החשיפה ומשכה".

בתום החקירה הגישו הפרקליטות והמשרד להגנת הסביבה כתב אישום נגד בז"ן וכמה ממנהליה, בגין "מעשי פזיזות ורשלנות ועבירות סביבתיות של זיהום אוויר והפרות היתרים". אתמול, שלוש שנים וחצי אחרי, ההליך המשפטי הסתיים בעסקת טיעון שקיבלה תוקף של פסק דין על ידי בית משפט השלום בחיפה.

הנאשמים הודו והורשעו בכל הסעיפים. בתי הזיקוק ספגו קנס של 1.2 מיליון שקל, ועל שלושה מהמנהלים הוטלו קנסות של כמה עשרות אלפי שקלים כל אחד.

"ההשפעה הבריאותית של חשיפה ישירה או עקיפה למזהמים שנפלטו לאוויר כתוצאה מהשרפה עלולה לגרום לתחלואה בסרטן, תחלואה לבבית, נשימתית, פגיעה במערכת העצבים והשפעות בריאותיות שונות"

השרפה בבז"ן, דצמבר 2016 (צילום: אילן מלסטר, המשרד להגנת הסביבה)

מבחינה כלכלית, מדובר באירוע זניח. כמו שטוענים בחלק מארגוני הסביבה, קצת יותר ממיליון שקל זה דמי כיס לעומת סדרי הגודל הכספיים שבז"ן מגלגלים.

הכסף אולי קטן, אך לפסק הדין הזה יש השלכות משמעותיות על מערכת היחסים הטעונה שבין האוכלוסייה לבין התעשייה בישראל בכלל, ובמפרץ חיפה בפרט.

מול קידום הדרישות והתכניות לפינוי התעשייה מהמפרץ, אומרים התעשיינים שבכל העולם (עם דגש על אירופה הירוקה והמתקדמת) בתי זיקוק  ומפעלים גדולים שוכנים בתוך שכונות מגורים צפופות, כתף ליד כתף עם בתי התושבים.

יותר מזה: משבר הקורונה הציף סוגיה נוספת שבה התעשיינים מבקשים לשנות את כללי המשחק הנהוגים בישראל. ההשבתה של חלק מכוח האדם הממשלתי (חלק מפקחי המשרד להגנת הסביבה הוצאו לחל"ת) ואווירת החירום, הניבו שורה של הקלות רגולטוריות בפיקוח ובאכיפה מצד הממשלה כלפי התעשייה. זה התחיל, אלא מה, בארצות הברית של דונלד טראמפ, וזלג גם לישראל.

כעת, בתעשייה יש גורמים שטוענים שצריך לנצל את המומנטום ולדרוש מהמערכת הממשלתית לעבור להרבה יותר "רגולציה עצמית". במקום שהמדינה תהיה הגננת של המפעלים ותפקח על הנעשה בכל ארובה, הם מציעים מודל של משמעת ובקרה עצמית שמלווה בדיווח מפורט לרגולטור.

זה מקובל במדינות מערביות רבות, זה חוסך הרבה ביורוקרטיה וכאב ראש, וזה אמור להעביר את האחריות מהמדינה אל התעשייה. מה שיגרום לה, כך לפי הטענה, לפעול בצורה אחראית וקפדנית יותר.

גורמים בתעשייה טוענים שצריך לדרוש מהמערכת הממשלתית לעבור להרבה יותר "רגולציה עצמית". במקום שהמדינה תהיה הגננת של המפעלים ותפקח על הנעשה בכל ארובה, הם מציעים מודל של בקרה עצמית

יש משהו מפתה בהצעה של התעשיינים. אמון של הממשלה במגזר הפרטי, פחות ביורוקרטיה, אלה דברים שכולנו רוצים לראות. אבל אז באים אירועים כמו השרפה בבז"ן, או הקריסה המפורסמת של בריכת החומצה של כי"ל לתוך נחל אשלים, או העוקץ הגדול של מתקני ההתפלה שמכרו למדינה מים הרבה יותר מלוחים מכפי שהתחייבו, ומזכירים לנו שכמאמר השיר, הופה, פה זה לא אירופה.

מבט על בתי הזיקוק במפרץ חיפה (צילום: יניב נדב\פלאש 90)

לשרפות הפירטיות אין מנכ"ל

אני לא נמנה עם אלה שסבורים כי התעשייה היא הבעיה הסביבתית החמורה ביותר בישראל. אמנם יש מחלוקת על החלוקה המדויקת של תרומתה לזיהום האוויר במפרץ חיפה, אך כשלי התחבורה מהווים מפגע רב-ממדי גדול יותר.

במקרים רבים, דווקא המפגעים הקטנים (קבלנים שמשליכים פסולת בניין בשטחים פתוחים או עסקים קטנים וספק חוקיים שיוצרים מפגעים וזיהום בלב שכונות מגורים) פוגעים בנו לא פחות, אם לא יותר, מאשר התעשייה הכבדה.

בתאגידים הגדולים לפחות יש עם מי לדבר, על מי לאכוף. יש כתובת. לעומת זאת, כשערוץ נחל מתמלא פסולת אפשר רק לרדוף אחרי הרוח. לשרפות הפירטיות הרעילות בשטחים הפתוחים אין מנכ"ל.

אירועים כמו השרפה בבזן, קריסת בריכת החומצה של כי"ל לנחל אשלים, או העוקץ הגדול של מתקני ההתפלה שמכרו למדינה מים יותר מלוחים מכפי שהתחייבו, מזכירים לנו שכמאמר השיר, הופה, פה זה לא אירופה

עם זאת, התעשיינים צריכים להפנים כי כל תקלה מהסוג שהתרחש בדצמבר 2016 בחיפה, כל תאונה שמתבטאת בזיהום של שמורת טבע או בענן שחור ורעיל שמיתמר מעל מאות אלפי תושבים, מוסיפים לתחושת הציבור שאין על מי לסמוך.

איך ניתן לחתול לשמור על השמנת אם פעם אחר פעם חומקת לו שריפה קטנה מבין הציפורניים? אם המפעלים רוצים לזכות באמון הציבור, להתקבל כשכנים ראויים וכמי שמסוגלים להפעיל רגולציה עצמית, חובת ההוכחה עליהם.

בינתיים, כפי שמעיד פסק הדין החדש, הם מתקשים לעמוד בה.