בימים אלו מסרבת לדעוך המחאה העוצמתית בארה"ב, אשר ניצתה עקב הריגתו של צעיר אפרו-אמריקאי בשם ג'ורג' פלויד על ידי שוטר במינאפוליס. בסגנונו "המאחד" כרגיל, אמר נשיא ארה"ב טראמפ כי "זכרו של ג'ורג' פלויד מנוצל על ידי מתפרעים, בוזזים ואנרכיסטים", וכי הוא הנחה את השירות החשאי "לשסות בהם את הכלבים האכזריים ביותר".

בסגנונו "המאחד" כרגיל, אמר נשיא ארה"ב טראמפ כי "זכרו של ג'ורג' פלויד מנוצל על ידי מתפרעים, בוזזים ואנרכיסטים", וכי הוא הנחה את השירות החשאי "לשסות בהם את הכלבים האכזריים ביותר"

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

לכאורה, טראמפ לא יצא כנגד עצם המחאה, אלא כנגד הביזה וההתפרעויות שהיא הביאה עמה. מחוץ להקשר, אולי היינו מאמינים לו בתמימות. אולם מהיכרותנו עם הדונלד, אנו יודעים שהוא גזען ובור מן הסוג שבעבר לא יכולנו לדמיין שיוכלו להיות ראש עיר קטנה, שלא לדבר על נשיא המעצמה הגדולה בעולם. ברור שטראמפ לא יכול לצאת כנגד אוכלוסייה שחורה באופן מפורש, אז הוא נוקט ב-Dog whistle politics – 'פוליטיקת משרוקית כלבים', קרי הסתה מרומזת, עקיפה, כנגד אוכלוסייה מסוימת, תוך שמירה על יכולת התכחשות סבירה.

המוות של ג'ורג' פלויד וההפגנות שקמו בעקבותיו, הם האירוע הכי גדול של 2020 בעולם עד כה אחרי הקורונה. אולם הסיבה היחידה שאני מציין אותו, היא כדי להציע את הטענה, לפיה יש קשר רב בין הנבזות שבה נוקט טראמפ כשהוא מתייחס להפגנות בארה"ב, לנבזות של הימין הישראלי כאשר הוא מתייחס להפגנה כנגד הסיפוח.

הצביעות חופפת

שתי ביקורות עיקריות (שאני זיהיתי לפחות) הופנו מטעם צייצני הימין הבולטים כנגד ההפגנה בשבת. האחת, הנפתם של דגלי פלסטין בקהל. השנייה, תרעומת נגד הטענה של "רוב הציבור מתנגד לסיפוח".

לגבי אלו שנפגעה ציפור נפשם מכך שראו דגל פלסטין בקהל, צביעותם תואמת בשלמות לזו טראמפ. הדוגמאות לא חסרות: שמעון ריקלין קרא לקהל שהיה בהפגנה תומכי טרור. ינון מגל כינה את ההפגנה תהומות השמאל. גלית דיסטל אטבריאן טענה "שהשמאל אולף לשנוא". מה שעושים שופריו הדיגיטליים של נתניהו הוא להטמיע מהלך פרשני: דגלי אש"ף מייצגים טרור, ודגלי אש"ף הונפו אתמול בהפגנה. מסקנה: תמיכה בהפגנה היא כמו תמיכה בטרור.

מה שעושים שופריו הדיגיטליים של נתניהו זה להטמיע מהלך פרשני: דגלי אש"ף מייצגים טרור, ודגלי אש"ף הונפו אתמול בהפגנה. מסקנה: תמיכה בהפגנה היא כתמיכה בטרור

אז ראשית, לא שזה משנה, אבל בהפגנה היו הרבה דגלי ישראל, חילקו סטיקרים כחול לבן (לא של המפלגה הפח כמובן, אלא של פרפרזות של דגל ישראל), דיברו על ציונות ועל מה שטוב לשני העמים, לא רק לפלסטינים.

כמו שאמרתי, זה לא משנה: זה לא משנה, כי השמאל לא צריך להוכיח לימין כל הזמן שהוא אוהב את ישראל. אפשר לאהוב את המדינה שלך ואת העם שלך, מבלי להאמין שאתה עליון כלפי עם אחר, ובלי להאמין שהקרקע הזאת הובטחה לגזע שלך.

שנית, ההפגנה הזאת קראה לעצירת הסיפוח, כדי לשמור על הסיכוי לשתי מדינות לשני עמים. אחד העמים הללו, הוא העם הפלסטיני: זה הדגל שאיתו הם מזדהים. כן, בשם הדגל הזה בוצעו מעשי טרור כנגד יהודים. אולם לטעון שזה כל מה שהדגל הזה מייצג הוא רשעות.

לכפור בהימצאותו של דגל פלסטין, זה כמו לטעון שדגל ישראל הוא מוקצה, משום שהיו מטומטמים שבשם האהבה שלהם למדינה בצעו מעשי טרור יהודיים. כמו שטראמפ מנסה לצבוע את הפגנות המחאה על ג'ורג' פלויד כמפגן שנאה ואנרכיה, כך מנסים לצבוע את הלאומיות הפלסטינית כבלתי לגיטימית.

כך מנסים להוקיע את הרשימה המשותפת, בטענה שהיא תומכת טרור. כך ממשיכים ללבות גזענות ופילוג, כדי לא להתמודד עם טענות על כיבוש ופתרון לסכסוך. במקום זאת, אולי שישאלו עצמם, מדוע ערביי ארץ ישראל מניפים את דגלי פלסטין ולא את דגלי ישראל?

לכפור בדגל פלסטין זה כמו לטעון שדגל ישראל מוקצה, בשל מבצעי הטרור היהודי. כמו שטראמפ מנסה לצבוע את הפגנות המחאה על פלויד כמפגן שנאה ואנרכיה, כך מנסים לצבוע את הלאומיות הפלסטינית כבלתי לגיטימית

רוב העם נגד הסיפוח

במאמר שכתב לאחר ההפגנה, עמית סגל קבע שרבין היה מתבייש. סגל גם כתב כי המכנה המשותף של כל הקבוצות בכיכר הוא התנגדות לסיפוח בלבד, כלומר, מכנה משותף חלש מדי, שלא יכול לייצר אמירה ערכית חדה וחזקה. הטענה בעצם היא שאין מספיק דברים במשותף בין תנועות ציוניות כמו מרץ ושלום עכשיו, לבין התנועות המרכיבות את הרשימה המשותפת.

מה שסגל עשה הוא חשבון הפוך: ספר את ההבדלים במקום הערכים המשותפים. האמת היא שלא צריך להיות ממרץ או מן הרשימה המשותפת כדי להתנגד לסיפוח. גם בכירי צה"ל והשב"כ מתנגדים לסיפוח. צמרת מערכת הביטחון לדורותיה סבורה כי הפתרון הבטחוני ביותר והטוב ביותר הוא שתי מדינות לשני עמים, והסיפוח מבקש לעצור בדיוק את זה. סיפוח הוא מהלך מטורף, לא משנה איך תסובבו זאת.

רוב אזרחי מדינת ישראל בעד שתי מדינות לשתי עמים. זאת מסקנה שעולה פחות או יותר מכל סקר אובייקטיבי שנערך בנושא. חלק רוצים זאת כי זה טוב לפלסטינים, וחלק כי זה טוב ליהודים. אולם מדוע להתמקד בהבדלים? נכון, גם הרשימה המשותפת מצויה במחלוקת אידיאולוגית עמוקה: בעוד חד"ש ותע"ל נכונות ללכת לשותפות אמיתית עם הציבור היהודי, רע"ם שוללת מכל וכל את קיומה של מדינת ישראל, ובל"ד דורשת את פירוק "המוסדות הציוניים".

חלק מהמהלך המבריק של הימין בהעלאת אחוז החסימה, הוא לשים את כל המפלגות הערביות בסל אחד, כדי לשלול את הלגיטימיות של כל הציבור הערבי במדינת ישראל. אולם חשוב להבין שמדובר בהסוואה של פוליטיקת משרוקית כלבים: גזענות אנטי-ערבית, במסווה של התנגדות לטרור.

האמת? רבין לא היה נכון ללכת להקמת מדינה פלסטינית. אולם רבין הבין את החשיבות של חתירה לפתרון הסכסוך. כל מי שהיה בכיכר בשבת, מאמין בחשיבות של פתרון הסכסוך. כאשר שקד מורג משלום עכשיו נאמה בכיכר ואמרה שאנחנו הרוב, לזה בדיוק היא התכוונה. אז למה ראינו בהפגנה הרבה דגלים של חד"ש, במקום פעילים מקשת פוליטית רחבה יותר? משום שמנסים לפלג את מחנה השלום ולהחליש אותו. עשו זאת עוד מתקופת אוסלו, ועם ההצלחות שהגיעו (רצח רבין, הגדלת ההתנחלויות), גדל התיאבון, וכעת מבקשים לספח ולסתום את הגולל על פתרון שתי המדינות.

לא צריך להיות ממרץ או ממשותפת כדי להתנגד לסיפוח. גם בכירי צה"ל והשב"כ מתנגדים לסיפוח. צמרת מערכת הביטחון לדורותיה סבורה כי הפתרון הבטחוני והטוב ביותר הוא 2 מדינות ל-2 עמים, מה שהסיפוח מנסה לעצור

יש מחלוקות בתוך מחנה השלום. זה בסדר. אני גם מסכים שהמחנה השפוי לא צועק חזק מספיק: בעוד הימין המשיחי מונע מפונדמנטליזם דתי (למרות שבאופן אירוני, זו התדמית שהוא מבקש להדביק למנהיגות הערבית). מחנה השמאל מונע מערכים ליברליים והיגיון. מה לעשות, מי שמונע מתוך שכנוע אלוהי, הוא כנראה נחוש יותר ממי שמונע מהיגיון.

אולם הרוב הגדול רוצה את הפתרון המתבקש. עלינו להתגבר על המחלוקות בינינו, ולהאמין בעצמנו ובכוח שלנו לעצור את הטירוף. לסיפוח אין רוב ואין לגיטימציה, ואני מקווה שההבנה הזאת תקנה לה אחיזה רחבה יותר בציבור.

עומר כהן הוא משפטן וכותב תוכן מראשון לציון. מנהל את הבלוג ״תשובת השמאל״.