הדיונים שקיים בג"ץ בהסכם הקואליציוני בין סיעת כחול לבן לליכוד, הבהירו היטב כי ההסכם הקואליציוני לממשלה, שהאמתלה לקיומה הייתה "שעת החירום", אינו עוסק לא בקורונה, לא באחדות ולא במדיניות. מטרת ההסכם היא אחת: הבטחת שלטון נתניהו, ומילוטו מאימת הדין. גם סעיפי ההסכם אשר מורים על סיפוח שטחים, אינם יוצאים מן הכלל בהקשר הזה.

הדיונים שקיים בג"ץ בהסכם הקואליציוני בין סיעת כחול לבן לליכוד, הבהירו היטב כי ההסכם הקואליציוני לממשלה, שהאמתלה לקיומה הייתה "שעת החירום", אינו עוסק לא בקורונה, לא באחדות ולא במדיניות

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

נתניהו מכהן ברציפות כראש ממשלה מאז שנת 2009. מדוע דחוף לו כל כך לספח דווקא עכשיו? נתניהו היה שמח שתחשבו שזה משום שהוא מודאג שטראמפ אולי לא ייבחר שוב לנשיאות ארה"ב, והוא רוצה להבטיח את המורשת שלו. אולם הקריירה של נתניהו התאפיינה בשמרנות וזהירות שלא לשבור את הכלים מול הפלסטינים, משום שהוא היה מודע היטב למשמעויות של כך.

נתניהו יודע שסיפוח שטחים, ולו הקטן ביותר, פותח פתח שלא נוכל לסגור לאחר מכן. זה כמו לפתוח את הדלת בתוך צוללת שנמצאת בעומק לב הים, ולצפות שלא להירטב. מדוע? הנבואה אמנם ניתנה לשוטים, אולם לא משנה איך זה ייגמר, אפשר כבר לומר די בביטחון שהסיפוח הזה לא יגמר טוב.

דם יזע ובידוד בינלאומי

הרשות הפלסטינית, אשר אמונה על העניינים האזרחיים של מיליוני פלסטינים וכן על תיאום ביטחוני מול ישראל, נולדה בפועל בהסכמי אוסלו, אשר נועדו להיות הסכמים זמניים בדרך להקמתה של מדינה פלסטינית. אם ישראל תלך לסיפוח חד צדדי, תינעל האפשרות של הקמת מדינה פלסטינית על ידי הסכם בין הצדדים.

ברגע שפתרון שתי המדינות כבר לא מונח על השולחן, יחל מסע לעבר קיצה הכמעט ודאי של הרשות הפלסטינית. מרגע שתיעלם הרשות, מדינת ישראל תיאלץ להכריע בכמה שאלות קשות, שאין להן תשובה טובה: איזה חוק יחול בשטחים? מי יהיה אחראי על התשתיות והשירותים החברתיים של הפלסטינים? מהן הזכויות הפוליטיות שהפלסטינים יקבלו?

עוד לפני שנספיק להתפלפל באותן שאלות, סביר מאד שנמצא את עצמנו מול גל של מחאות אלימות בקרב הפלסטינים, שכבר הפנימו, למשל מן העסקים שהביא חמאס בעימותים מרצועת עזה, שישראל מבינה רק כוח.

עוד לפני שנספיק להתפלפל באותן שאלות, סביר מאוד שנמצא עצמנו מול גל מחאות אלימות בקרב הפלסטינים, שכבר הפנימו, למשל מן העסקים שהביא חמאס בעימותים מרצועת עזה, שישראל מבינה רק כוח

תרחיש בלהות נוסף, שכבר החל להתממש, הוא שורה של גינויים בינלאומיים כלפי מדינת ישראל מצד מדינות האיחוד האירופי, הטלת הגבלות על מסחר עם ישראל ואולי אף ניתוק קשרים דיפלומטיים. ועוד לא התחלנו לדבר על ביטול אפשרי של הסכמי השלום עם ירדן ומצרים.

יותר ימינה מימינה

ברור שנתניהו לא מעוניין בהסלמה ביטחונית, משבר כלכלי או בידוד בינלאומי. הסיבה היחידה שנתניהו נכון ללכת לצעדים כל כך קיצוניים, היא כתבי האישום המאיימים על עתידו וכובלים אותו לפעולות ששוברות את הכלים. כל עוד הוא מתחזק את חלומם של חסידיו על האתחלתא דגאולה, אלו ימשיכו אלה לחתום על הצהרות נאמנות, חוקי חסינות ופסקות התגברות.

אגב, מפלגת ימינה, אשר מסתמן שנדחקה החוצה על ידי נתניהו, כבר לא צריכה להצטרף לממשלה כדי לקדם סדר יום של סיפוח: הממשלה בראשות נתניהו (וגם גנץ?) כבר הלכה מספיק רחוק בעצמה. החברים בסיעת ימינה יכולים לקשקש כמה שהם רוצים על "ממשלת שמאל בראשות נתניהו". אם היו מקבלים עוד תיק, ששווה עוד ג'ובים שאפשר לחלק (כדי להמשיך לתחזק את כוחם הפוליטי באמת), הממשלה היתה ימנית במידה הנכונה עבורם.

למה לי סיפוח

הסיפוח יכול להוביל אותנו לסופה של מדינת ישראל כמדינה חופשית ודמוקרטית. אולם ראוי לומר שיש גם אפשרות שהרשות הפלסטינית לא תקרוס, הרחוב הפלסטיני לא יגיב באלימות, ולעולם לא יהיה באמת אכפת. ועדיין, גם אם שום נזק מוחשי לא יגרם, אנחנו כחברה צריכים להגיד בקול גדול: סיפוח לא מקובל עלינו, גם ללא קשר לתוצאותיו.

מדוע? פשוט אין שום תועלת בסיפוח: לא כלכלית, לא מדינית ובוודאי שלא בטחונית. הקונספציה הזאת, לפיה הכיבוש, גם אם אינו מוצדק, בכל זאת מביא לביטחון בתוך הקו הירוק, צריכה להיעלם מן העולם. הכיבוש לא נעשה מתוך שיקולים ביטחוניים: אין שום דבר בטחוני בלתקוע אצבע בעין של משפחות פלסטיניות בחברון או בכל מקום אחר, ולשבת להם בחצר של הבית. אין שום דבר בטחוני בהתנחלות של שני קרוואנים שממוקמת בין כפרים פלסטיניים, וההיגיון הפשוט אומר שדווקא ההפך הוא הנכון. מפעל ההתנחלויות משתמש בנימוקים ביטחוניים, אולם מניעיו האמיתיים הם משיחיים.

אין שום דבר בטחוני בהתנחלות של שני קרוואנים שממוקמת בין כפרים פלסטיניים, וההיגיון הפשוט אומר שדווקא ההפך. מפעל ההתנחלויות משתמש בנימוקים ביטחוניים, אולם מניעיו האמיתיים משיחיים

נכון, גם אם הסבל והדיכוי של הפלסטינים ממשי, צריך להודות שהוא לא מעניין את רוב העם. ועדיין, אדון ישראל ישראלי בכל זאת צריך לשאול את עצמו: כאשר הממשלה מתכוונת לספח שטחים, האם היא עושה זאת כדי לשפר את חיי ואת החיים של כלל החברה הישראלית, או שהיא עושה זאת כדי לשרת לובי פוליטי מסוים? בפרפרזה על דבריו של צבי הנדל בזמנו, אפשר לומר כי "כעומק השחיתות, עומק ההפקרות".

עקב ביטול האופוזיציה בישראל והחלשת כל מוקדי הכוח באופן שיטתי, היכולת למנוע את הסיפוח לא שוכן אצל נבחרי הציבור, אלא אצל הציבור עצמו. רק החברה בישראל יכולה לומר, אולי לצעוק אפילו: אנחנו לא בחרנו בסיפוח הזה, ואנחנו לא רוצים אותו. אנחנו הצבענו ברוב קולות להחליף את שלטון נתניהו, ואנחנו מתנגדים לסיפוח הזה, שיהיה לדיראון עולם. אם הסיפוח ייעצר בסופו של דבר, יוכלו אולי הדורות הבאים בחברה הישראלית להסתכל אחורה, ולומר שהשעה הדוחקת הזאת, הייתה שעתנו היפה ביותר.

עומר כהן הוא משפטן וכותב תוכן מראשון לציון. מנהל את הבלוג ״תשובת השמאל״.