באופן מפתיע הוויכוח על הסיפוח מתנהל בעיקר בין אנשי ימין ובין עצמם. מבלי לזלזל לרגע במחויבות אנשי הימין לערכיהם ותפיסת עולמם הפוליטית, באופן אירוני דווקא התפרקות השמאל והיעדר אופוזיציה מול הממשלה הנוכחית, גרמה לכך שעניין הסיפוח, אשר רק לפני חודשים בודדים זכה לתמיכה והתקבל בתשואות על ידי ראשי הימין – מעורר כעת ויכוח פנימי ותחושת בלבול בקרב אותו גוש עצמו.

דווקא התפרקות השמאל והיעדר אופוזיציה מול הממשלה הנוכחית, גרמה לכך שעניין הסיפוח, שרק לפני חודשים בודדים התקבל בתשואות על ידי ראשי הימין – מעורר כעת ויכוח פנימי ותחושת בלבול בקרב הגוש עצמו

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

איך ניתן להבין שינוי שכזה בעמדותיו של ציבור אידאולוגי? הרי התכנית אותה תכנית, אז מה השתנה? להערכתי השינוי איננו דווקא בימין עצמו אלא דווקא בארועים שחלו מסביב בחודשים האחרונים והובילו לדינמיקה הזו.

האחד, הוא היעדרה של אופוזיציה מאורגנת. עם הצטרפותו של בני גנץ לממשלה והסכמתו שלא להתנגד לסיפוח, וכן היעדרו של שמאל מאורגן פוליטית, אין ויכוח ממשי בכנסת ואן מי שידברר מסרים של התנגדות לתקשורת. גם בשטח לא נצפות מחאות גדולות בכיכרות ברחובות העיר (סליחה שאני מבטלת את ההפגנה של השמאל במוצ"ש שעבר, אבל 1000 איש במרכז ת"א זה לא ממש "נוכחות" לצערי). התחושה הכללית היא שהציבור משמאל פשוט חסר עניין או חסר מוטיבציה להתנגד למהלך הזה. וכך נותר המרחב הציבורי לעמדות הימין בלבד.

ארוע נוסף שלא ניתן להתעלם מנוכחותו והשפעתו הוא התבטאויותיו ומנהיגותו של הנשיא טראמפ. מאז כניסתו לבית הלבן – ייצג טראמפ עבור חלקים רבים בימין נשיא אוהד ישראל שניתן לממש איתו אינטרסים משותפים. האופן בו הוא התנהל בעניינים הפנימיים של ארה"ב נדחק ולא נתפס כרלוונטי.

אולם מגפת הקורונה, כארוע עולמי, העמידה במבחן דומה (גם אם שונה ממקום למקום) את מנהיגי העולם כולם, וההשוואה בין התמודדותו של הנשיא טראמפ עם מגפת הקורונה בהשוואה למנהיגים אחרים העלתה שאלות וספקות גם אצל תומכיו בארה"ב וגם אצל תומכיו בישראל. העובדה שחל למעשה פיצול במסרים בינו ובין נתניהו בהתמודדות עם התפשטות הנגיף, כאשר טראמפ בחר באסטרטגיית התמודדות הפוכה כמעט לחלוטין מזו של ממשלת נתניהו (אסטרטגיה שפגעה לא מעט בקהילות היהודיות בניו יורק), ערערה את האמון בכוחו של המנהיג האמריקאי וסדקה מעט את השותפות.

ההשוואה בין התמודדות טראמפ עם מגפת הקורונה בהשוואה למנהיגים אחרים, ופיצול המסרים בינו לבין נתניהו (כשאסטרטגיית טראמפ פגעה בקהילות היהודיות בניו יורק), ערערה את האמון בכוחו של טראמפ

שני הארועים הללו העצימו את ההבנה כי האחריות על הסיפוח, לטוב ולרע – כולה על מנהיגות הימין וממשלת ישראל, וכל בחירה היא קצת הימור והרבה תקווה.

"שְׁנֵי שְׁבִילִים נִפְרְדוּ בְּיַעַר צָהֹב,
אַךְ לָלֶכֶת בַּשְּׁנַיִם, הִרְהַרְתִּי בְּעֶצֶב, 
אֵינֶנִּי יָכוֹל – אָז עָצַרְתִּי לַחְשֹׁב,
מַרְחִיק אֶל הָאֶחָד מַבָּטִי לְלֹא סוֹף…"

פרוסט בשירו "השביל שלא נבחר" היטיב לתאר את הקושי בבחירה. לכל דרך שתבחר, יש שני צדדים ולכל בחירה יש ויתור על דרך אחרת. קל יותר לכולנו להתמודד עם הבחירה ולגבש עמדה כשמישהו מבחוץ מייצג את אחת הדרכים. האפשרות להיות לעומתי, לנהל ויכוח, מובילה אותנו לא פעם לבחירה "טבעית" ומקלה את הצורך להתמודד עם דיסוננס פנימי.

לכן כשהשמאל מייצג את מחיר הסיפוח, קל יותר לימין לצופף שורות ולהציג חזית אחידה. אבל כשהשמאל חסר מנהיגות וקולו לא נשמע, הבטחון בשותף (ממשל טראמפ) שאמור להוות את הזרז לבחירת העיתוי  – מתערער, ויש מרחב לחילוקי דעות להתלבטות ולשיקולים שונים.

אף כי מטרידה המחשבה מה המחיר שאנחנו משלמים כחברה על היעדר הייצוג החיצוני של לפחות אחד הצדדים בדילמה (ברור שטיעונים שיעלה השמאל יביאו לשולחן תפיסת עולם נוספת ואינטרסים נוספים שאנחנו מאבדים עקב היעדרו), ראוי שגם ננשום לרווחה רגע ונודה שבסופו של דבר הויכוח של בעד ונגד מתקיים, ואחריות על ניהולו היא ציבורית ולא רק מגזרית אוטומטית.

קל יותר לכולנו לגבש עמדה כשמישהו מבחוץ מייצג את אחת הדרכים. האפשרות להיות לעומתי, לנהל ויכוח, מובילה אותנו לא פעם לבחירה "טבעית" ומקלה את הצורך להתמודד עם דיסוננס פנימי

קול קטן מנקר בתוכי ומזכיר לי שאת הנסיגה מסיני עשתה ממשלת ימין והתנתקות מעזה הובלה על ידי מנהיג ימני ואולי (וזו רק השערה כמובן), אולי זה לא מקרי, אולי כשהוויכוח הוא פנימי והדיסוננס הוא הוא בתוך הבית, השבילים נראים אחרת ומתקיים בהם "דברים שרואים מכאן, לא רואים משם".

רקפת גינסברג, מנכ"לית התנועה המסורתית, פועלת לשינוי חברתי וקידום דיאלוג בין כל חלקי החברה הישראלית. משמשת כחברת ועד מנהל במרכז ייעוץ לאישה. בעבר בוועד מנהל בבית המדרש לרבנים ע"ש שכטר, וכן ניהלה תפקידי פיתוח חוסן במסגרת נט"ל (נפגעי טראומה לאומית)